אולי כאשר בני האדם ייעלמו, ישויות מהעולם האחר שלמדו מספיק מהר לנוע מרחקים עצומים של אינסוף-ים שונים, בעלי אינטליגנציה גבוהה משלנו ימצאו את אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, את השיר היחידי שנותר, YMCA. חכם אחד הדפיס את שני השירים על קלף בצורה של 0 ו-1, הכניס אותם לכד, אטם אותם בשעווה, והטביע אותם בים הצפוני ביותר, הקר ביותר, המתאים ביותר, כי זו השיטה המוכחת ביותר עד לימיהם, שזה בעתיד שלנו. ואותן ישויות סקרניות ישוו בין שתי גרסאותיו: זה של להקת וילג' פיפל, וזה של הילדים בלבם, של המניונים, כלומר של המניונים. ובגלל האינטליגנציה המורכבת יותר, "הפתוחה" יותר, המודעת יותר, הם יגלו שהיצורים הקטנים האלה הם זן נכחד בין בני האדם שנישאים תחת הזיכרון הקולקטיבי, כמו שלבני אירופה יש את בני האור והחושך, לנו מעבדות לחירות, במזרח צורות הירח והשביטים הבוהקים שנקשרו לתבואה וכדומה. ועם אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, של הילדים בלבם, הם ימצאו, לא יגלו, ימצאו, תחת האינטליגנציה, את כל השפות האנושיות שכולן אחת הן, את הלטינית, היתדות, זאת המסופוטמית שהנגזרת שלה היא גם העברית, אלה של המאיה… את מקור כל השפות: המיניונית.
צעירות, צעירים, חיילים, חלקם חסרי ניסיון בחיים, אחרים עם הורים שקפאו תחת הנטל, שצריכים עוד להתמודד עם "רוע" של היות אזרח, יקבלו סיכות מלחמה, מי בכלל רצה לקבל סיכות מלחמה? לאבא שלי יש שתי סיכות כאלו, שוכנות להן שם במחסן באיזו מגירת מתכת ישנה.
בעולם שבו הטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, באדמה שעוד לחה מהדם, נושאת את קולם של אהוביה, היכן שהשפה התגלתה בעירומה, בשקרה, היה ניתן לפגוע בה. ההיסטוריוגרפיה הוצגה כהיסטוריה. שכבות על שכבות של שקרים, שכבות של נוצות שכל מה שהיה צריך זה לנשוף עליהן, אנשים פשוט חששו שיאבדו את הבית, וגם כך קשה פה כלכלית, אחד שלא היה תלוי בהם אמר לשרוף.
כדי לתקן את זה, בואו נדבר בשפה שלנו, מבחירה, כפי שאנחנו מבינים את מושג ה-"שלום", שאמור להיאמר מנקודת המבט שלנו, שאמורה להיות הדרכה בלבד. בואו נוותר על ההיסטוריוגרפיה, נחפור פנימה, בלי לברוח, להתמודד, ונשתול עצים והמון, נייצא טכנולוגיות לטובת אלה שמעוניינים בתיאורים פילוסופיים של פריחה.
איך אנשים שהכלכלה שלהם מובנית על המושג אינדיבידואליזם יודו שיש יד מכוונת? אלה כבר לא מבוססים על נימוקים של אדמה ושמיים, של חוויות, של אושר, של סבל {-אין למסור תיאורים, עדויות, למי שלא יודע עוד להכיל, גיבורי מלחמה לא הצליחו לשאת זאת}. כמו שהמטבע מבוסס על חוב, ולא על זהב, רגע לפני פשיטת רגל, מושגים שדם הקיום שלהם זו הפגיעה בעם שיושב בישראל, במה שהוא מייצג, לא במי "שאנחנו-באמת". לא חסרים אנשים בעולם שאוהבים אתכם, שגם יכולים ללמד אותנו על המושג "אחד", ו-"סליחה", בואו נשתף איתם פעולה. אני אוהב גלובליזציה גם אם נראה לכאורה שהעולם הולך לכיוון של צמצום/חזרה לגבולות הלאומיים. יש דבר כזה טוב, וזה הדבר היחידי שיש למרות שגם לי לא קל לבטא זאת בצורה מלאה עכשיו.
אני מצטער, אני לא סומך על אף גוף ממלכתי שייתן לנו דו"ח "נקי", ועדת חקירה, על האירועים שקדמו למלחמת התקומה. אני רוצה לסמוך, הדיווחים והמלחמות הפנימיות, האמירות שהתגלו עקב סכסוכים פנימיים, בטעות, ממקור של תחרות, לא כי יש כאן חופש ביטוי, אני רוצה כאן גוף דמוקרטי רביעי "שילחם" על שקיפות. למה "להילחם"? מוזר, יש אנשים שעוד חושבים שחלקנו החיילים שלהם בתמורה לשכר מינימום, ותוסיפו לזה שהאמונה שהאדם הוא רע ביסודו וטיפש ללא חלומות חשובים, היא רווחת, אמונה.
"מיציתי. עוד כמה שעות בית כנסת". כבר סיפרתי לכם, וגם לאימי, שאין לי עם מי לדבר בעיר לוד; הקבוצות הסתגרו בתוך עצמן, השערים נסגרו. חיי החברה אינם מעורבים אחד בשני. ורבים צריכים לשרוד, ואלה שגדלו איתי, עזבו לראשון, מודיעין, שוהם, ניתקו לתושבים את המים, אז מה נשאר? החלטות שנעשו לפני שנים רבות השפיעו על מה שאני מתאר לכם עכשיו, בהווה. אתם יכולים לראות בכך רְאָיָה לכך שאם ישקיעו פה בחינוך על פי התנאים שלי, דברים בכוחם להשתנות בתוך ארבע עד עשר שנים. אז נסעתי לתל אביב, פעם ראשונה בחיי לתוך מועדון לילה, שהוא לא אירוע משפחתי. It's meant to be. תוהה בִּפְנִים אם זו נוסטלגיה, או שהיַלְדוּת של אלה שבאו אחריי ב-"בעיית אושר", ושלא יבלבלו לי את הביצים שאין אמת לאושר ועל מושג היחסיות לראיית האושר, שלא ניתן להבין את האושר של האחר. אולי התהייה נמצאת גם בחוגים של אלה ששרויים בהשפעת הטיפה המרה, לא רחוק ממני, מסביבי. זהו בוקר שבת, עליתי לתורה, לשני, אחרי שמורנו ורבנו עלה לפניי. העלו אותי בעל כורחי. קראו בשמי. לא בקשתי להזמין זאת. במושב, מימני, מיכאל, משמאלי, גבריאל, מלפני, אוריאל, ועל ראשי, שכינת אל, וגם זאת ציינתי בפניכם; שלא את שכינת האל אני מבקש, אלא את הידיעה שהיא, בקרבתי, פה בבית הכנסת, מאושרת עם האנשים שאני אוהב, אלה שגדלתי איתם, ואלה שהיא איתם, הוריה, אַחֶיהָ, אחיותיה, וחברותיה.
מול הים התיכון אלפי מניונים מחופשים לבני אדם חגגו את ל"ג בעומר. איך חשבתי לאתר אחת ומיוחדת, את המצחיקונת של כולנו? חלום בהקיץ, זה מה שהיה לי, חלומות בהקיץ, רק על הרגע המיוחד הזה. אהבה זו עבודה ולא רק למשכנתה, אבוי. וזה היה עוד חשוך, שכחתי מהחושך, לא לקחתי בחשבון את החושך. הפעם חזרתי מכביש מספר 1, השלטון התימני עם הקטע של המרגרינה במלאווח תפסו אותנו באמצע הדרך. אולי גם השלטון התמני הם מניונים מחופשים, ויש להם טכנאי טילים מניונים צהובים, וקפיצים, עם הסרבלים הכחולים הללו, ומפתחות הברגים, ואהובות מניוניות… איזה כיף להם.
ערוץ 14, אתם צריכים לעשות כתבות תחקיר כדי להראות לנו שאתם "מושא לא צודק לרדיפה". אני אנסה להסביר מה אולי מקור הבעיה בערוץ, ומראש אומר שאני נמנע מלצפות בחדשות, כלומר בטלוויזיה. כאשר מתמקדים יתר על המידה במפלגתיות, נופלים לבאר של השני, "והניצחון" בא למי שלמד להסתיר ולמי שמכיר בנבחי השפה, או למי שעומד יותר זמן בזירה; מתוך הבאר ניתן לראות רק פיסה אחת מהיקום והחלילן מהמלין מפיל אתכם לשם, הוא כוח "שלילי" בעניין זה. ועם זאת יש גם חלק ראשון לסיפור. יש להודות ולהוקיר על שקיבלנו, גם אם אדם מספק לכם שירות בתשלום, או אפילו פוליטיקאי שמקבל תשלום מהמסים שלנו, מכל הצדדים, יש להודות להם. יש להודות לצופים שחלקם אני מכיר ואוהב.
ליפול לרשתו של החלילן הנה טעות. ליפול למערכת המושגים הנה טעות. שני המקרים מייצגים עיוורון. יש לנו דוגמה מצוינת מהתנ"ך, מהסופר, מי שלא יהיה, מוסר השכל, שבו קודש הקודשים אבד בגלל שהעם שכח להוקיר את החיים, להודות על קיומם של האנשים, בזכות האחרים בני אדם אינם בודדים, ובמקום להודות דרך המצוות, הם הפכו, ראו בהם אמת קרקעית, חוק ומשפט, הפכו את השכנים לעבדים. הם… יותר מידי התמקדו במערכת המשפט, בשפה. המילה "סליחה", תחשבו על זה, היא מאפשרת לנו לחשוב, לבחור. אנחנו כמובן יכולים להתנגד לה כאשר שומעים אותה, זה לכולם אני מניח קרה, לי זה קרה, ולא פעם אחת. כל אחד מאיתנו יכול ליפול למערכת מושגית, לראיית עולם צרה.
גם אם ראיית העולם בערוץ אינה צרה, כלומר פוליטיקה זה כל מה שאתם מציגים, אז זה הרבה יותר קל "למתנגדים" שלכם להציג את הצד "הרע" והיחידי שבכם, זה בסך הכל משחק בשפה. כי כבני אדם אנחנו יודעים שלכל אחד יש צדדים יפים מאוד… פשוט בני אדם לפעמים נמצאים בבעיות, כולנו חווים זאת, חווינו זאת, ונחווה זאת.
אפשר לתקן, תתחילו לסטות מהפוליטיקה ותשמרו על האינטרסים של הצופים שלכם, זה גם צר, מה לעשות, אבל זו התחלה, למשל תעשו כתבת תחקיר למה נישלו את נמל התעופה לוד מהעיר לוד, למה כאשר בהתקפה האחרונה של החותים לארצנו, ושגם איתם צריך לדבר, אולי הם בכלל כועסים על המרגרינה במלוואח, גופי תקשורת רבים בעולם מיקמו את נמל התעופה בתוך תל-אביב. זו הכתבה הראשונה, ואחר כך תעשו כתבות תחקיר על חינוך של ילדים בפריפריה, רוב האנשים לא יודעים שהוא לא באמת שיוויינו, כולל האנשים המיוחדים בתל אביב, ואולי פשוט אין מנהיגים שמתמקדים בחינוך, אולי זה בכלל האזרחים, שאלות שצריך לשאול. ואז תדברו על הביטקוין, אבל אני מניח שאז יופעלו עליכם לחצים בינלאומיים ואז עוד פעם תתחילו עם הסבב הזה של שמצביעים עליכם לפני שעולה על דעתם להצביע לרוחות השמיים. מהטוב, אי אפשר להתחמק, למרות הסבל של כל אחד, "צריך להודות", האמירה הזאת, זה אומר לתמוך באחרים.
אפשר לחשוב מה כבר אני מבקש. בסה"כ לעשות לה את הקניות בסופרמרקט.
לפני שנים רבות הייתי מאוהב באחת. יום אחד סיפרה לי שהמשפחה שלה חוגגת בלוד. נשארתי שעות נוספות עד לפתחו של הלילה וכשירדתי מהאוטובוס, הפחתתי שלוש שכונות שלא סביר בעליל ששם תהיה. התחלתי להתהלך בכל שכונות העיר, הסתכלתי לפתחה של כל קבוצת בניינים, ומרכזי התרבות, והאזנתי.
כאשר עם ישראל התחיל בשלב הנוודות שלו, פעמיים הקדוש ברוך הוא ביקש מהם שישתקו, בקריעת ים-סוף ובמעמד הר סיני. את השתיקה הזאת, אפילו של החי, תוכלו לחוות באיסלנד. בו הקול היחידי שאתה שומע, מלבד זה של הצעדים שלך, של הקושי לנשום, ושל הכאבים, הפיזיים והנפשיים, זה של כוחות הטבע.
חשבתי, האינתיפאדה בעולם המערבי, לא של העולם המערבי, היא האנטי-תזה לילדי הפרחים (של אמפתיה מושלמת, אני מניח), בצורה מושאלת, פיגורטיבית בלבד מעולם הסמלים, היא סוג של אנטיכריסט שכזה (לאומנות יחידנית, מחזיקים באמת שלהם וגוררים אחרים למלחמה "הלא צודקת". לא לפלורליזם, לא רעיונות חדשים, לא שיתוף פעולה, הפרדה. הפרדה תרבותית, אנטישמיות מהסוג שהמרחב שלה לא הוגדר עוד, לא איך מפתחים את כולם, אלא איך מונעים מיהודים להתפתח, גם ככה הישראלים עושים את זה לעצמם). דבר והיפוכו. וזה העניין כאשר אתה יוצא ממדיטציה, יותר "קל" לדבר על שלום, מאשר לפעול בשלום, זה רק מתחיל, וזה עניין של הרגל.
אם היינו יכולים לחלק את כל בני האדם ל-Rustica ו- Passata, מהרוטב העגבניות כמובן 🙂 אז הקופאי הראשי היה הרסטיקה, ואני הפסאטה, חחח, צוחק, כי כולנו חכמים, וכולנו נבונים, כל אדם בדרכו הייחודית לו. באתי אליו, ורציתי להחליף בין בקבוקי הרוטב, ואז ראיתי את המטרנה, 4 מדפים של מטרנה, ואולי יש לו גם למטה שם בארונות הסגורים. זכוכית מקיפה את הדלפק, בגובה הפנים. שאלתי אותו למה הם נמצאים שם, בזמן שהוא מנסה לאתר את הבקבוק בקבלה, בקשב רב. הוא הסתכל לעברי, המשיך עם הקשב רב, ואמר לי שגונבים אותם. אין עוני בישראל, ואם יש הוא זניח, כלומר ישנה הזנחה חברתית, וזו בעיה מרכזית בישראל, אני לא חושב שלתושבים פה יש דעה נהדרת בנוגע לחיבור של השלטון איתם, ויש גם ביטוח בריאות סוציאלי, למזלנו כולנו. ומכוח הרצון של אלה שבנו את המדינה, שם בהתחלה. ובכל זאת, מה יש במקום הזה, מה מקשה? חוב, אני מניח. חוב והתמכרויות. התמכרות לחוב, וההימצאות בחושך, הרגשי. אולי צריך לחלק אותם בחינם, או כמעט בחינם בקופות החולים, עם נוסחה פשוטה, של מתמטיקה טהורה של שני נעלמים, הכנסה וחוב. בלי להכניס לשם פוליטיקה של כלכלה כדי לאזן את הדפים היפים: שקוף, ולהציג את הנוסחה לציבור הרחב. אהה, נזכרתי, כמו הנוסחה הזאת של ממשל טרמפ למכסים, רק שכאן ההצגה היא מיידית. דמוקרטיה חופשית. בלי להחביא אותה מאחרי רצף ארוך של תפריטים, ותנאי שימוש מורכבים כל כך, שיהיה נגיש ל- AI. ואלה שינסו לעבוד על המערכת, פשוט, בואו נקבל אותם, חסר להם רגשית, כי למה להפיל את "הבעיות" של המעטים על הרבים? כדי לתת תוקף לשאילתה למה שוללים/מצמצמים זכויות אזרחיות, זכויות בסיסיות של בני אדם, אולי? בדמוקרטיה חופשית העומד למשפט יוכל להציג את עמדותיו, את ההחלטות שקיבל, למה לכאורה פעל נגד הציבור, ובגלל שאני לא משפטן (לא כלכלן, ולא היסטוריון) ורבים כמוני, אז צריך גוף רביעי שלא יוכלו להפעיל עליו לחצים פוליטיים: אולי הרעיון מארה"ב של חבר המושבעים הוא נקודת התחלה לגוף שכזה, ושיקבע את התנאים. זה תלוי בכם נבחרי הציבור, לי זה לא משנה, אתם יודעים שלא טוב לאנשים פה, ושיהודים שבחרו לא לעלות לישראל… אני מבחין באושר של הילדים האלה שהיה יכול להיות גם לי, ישנם קהילות שחיות ממש טוב בעולם. לא מנסה להתריס, רוצה לרענן לכם את נקודת המבט, שלא תהיו כבולים. מצד שני בנוסחה כזאת פשוטה כמעט כל אזרחי מדינת ישראל נכנסים בה. ועוד יותר פשוט, השוק בישראל לא חופשי לכל עם ישראל ולכל אזרחי ישראל, זאת עובדה.
ואולי אני אכיר מישהי חרדית, חמודה ויראת שמיים? ואז אדבר איתה על בית משותף, ועל טיולים בארץ הגדולה, הרחבה יותר, של השם בסקנדינביה, כאילו היא והמשפחה שלה תכיר במושגים "החדשים" הללו. או אקח אותה לדייט ביום העצמאות… נכון שזה מצחיק? יש פה פער, שבעזרת היושב במרומים ושאלות הרב הרבות נגשר עליהם, מה שברור – אין דבר כזה במבה ביום כיפור, וסלמון בנורווגיה, שהוא ממש זול שם, והשוקולד הזה בעטיפת הזהב מרמי לוי, זהו סוף לכל הדברים האסורים, אולי אני פשוט ישים סלוטייפ על בלוטות הטעם שעל הלשון וכך אתחיל להתרגל. שבת, סבבה, זמן משפחה. תפילין מאוד כבדות, אז אולי תסתפק בשמע ישראל, 1000 צומות בשנה, בתוספת לאחד, ובלי במבה כמובן, חומוס מהמקרר, לחלופין יש להם המון סלטים שזה גם מאוד מאוד טוב. והם אוכלים גם יותר מידי סוכר בדמות קרואסונים ולחם וחטיפים, פשוט שיברכו ברוך בורא הסוכר וסוכרוז, אז חייבים לדבר על זה בשידוך, יש להם מזל שחייבים לשים שם בלחמים ויטמינים מקבוצת B. זמן לתורה נחליף לזמן קבלה, ו…. להחזיק את היד שלה בטיול ליפן, האם היא תסכים לזה? אם תסכים לזה, אקח אותה לאישה 😉 עזר כנגדי. ונביא את השובבים הללו לעולמנו וליפן ולרחוב החשמל וכולנו נתחפש ונלך למסיבות אנימה. אהה נכון, גם על האנימה צריך לדבר, מה אעשה בלי אנימה, ובלי הקולנוע הרוסי, הקולנוע העצמאי האמריקאי, והמוזיקה ההודית, יווו, אוכל לוותר על נטפליקס, פשוט מחכה לפוסט-המהפכה-התרבותית, יותר מידי אידאולוגיות, כמו אני מניח לצפות בסרטים מצפון קוריאה, כמו לראות סרט עם Pause-ים כל כמה דק, זה מעייף למי ששם לב, הרבה חוסר הגיון 😮💨 . לאומת זה מקווה שהיא ומשפחתה, אביה-ואמה, חברותיה, והקהילה שלה יראו בי היגיון, הייתכן?
נ.ב. אתם מבינים שזה הומור נכון? יופי, בכל אופן צריך להפסיק לזלזל בבריאות של הציבור בסופרמרקטים, לקשור את הבריאות כבסיס ואת הסוכר כתוספת מחיר, במקום למיתוג. מה שיעזור לזה, לחון את אלה שהרעו לציבור הרחב בידיעה, על מעשים שבדיעבד, ויש מקרים בעולם, כי איזה אדם מוכן לאשר בנייה כזאת מסיבית בקלפי שערך הדירה שלהם ירד? אז פשוט צריך לחון.
רציתי לכעוס, על שהייתי צריך לוותר, להניח, להניח להכל, לתקווה שמצאתי בתוכי. ביום אחד העולם התרוקן לו בבת–אחת ואז מצאתי תקווה בדמותו, ואז בדמותה, לא שאני לא מכיר בדבר קיומו של האלוהים, או רוח הקודש, פשוט לחיות תחתם, זה ריק, עולם ללא צבעים עם מגוון צלילים מאוד צר. אתם כבר מכירים את המילים, את התיאורים, בעפר לאומתו רק אנשים, כולל מלכים, שעברו קשיים, מבינים, והשאר שבנינו, לפי מה שהבנתי, בזקנתנו, אוחזים. לפני שהצבעים נעלמו והצלילים, והעפר תחת כפות רגליי אמתיים כחיי היו, אמרתי לה שאני מפחד מפניה. שלעולם לא אצליח להתקרב אליה, שהמרחק ביני לבינה הוא המרחק בין כדור הארץ לשמש, ומה יעשה עש כאשר יבקש תמורה ליגיע כפיו, הוא יישרף תחת להבותיה. היא צחקה. איזה כיף היה לשמוע אותה צוחקת. אך לא יכולתי, זהו ערב יום העצמאות 77, על כביש 431, הראיתם את גשר–הרכבת שנבנה? הרוח כתוצאה מהחיכוך בכף ידי. במקום זאת התלחשה לה שם תמונה שבה אני מתקרב אליה, תחת אור הירח, מניח את ההינומה על פניה. של הקופיפה. אני מניח שחבריי שחוזרים על המשפט שלא חסרים דגים בים עוזר להבין את ההשלכות, אני פשוט לא רוצה שהיא תהפוך בפניי לרגילה. העולם מראש ההר, שונה מהעולם אשר בגובה פני הים. זהו אתגר. זוהי פרידה בעולם של בני–האדם שזכו בצבעים, ובצלילים, ובאהבה.
רק בתמונה אחת אני יכול להביט, בזאת שהמבט שלה אינו מופנה לעבר העדשה. בתמונה הזאת שלוש דמויות של שלוש בנות יקרות, קירות שיש, פתחי אוורור, שלט אזהרה בצהוב נאון והצורה היפה שלה. של הטפשונת. על דרך מנחם בגין. אילו רק יכולתי לאחוז באף שלה ולעצבן אותה, נכון שזה כיף לעשות את זה לאנשים שמאוד אוהבים? אולי זה כך בגלל שנולדתי לתרבות שלא נוגעים אחד בשני, למרות הצפיפות, אולי. ויש אנשים שאלוהים נגע בהם ונתן להם זכויות יתר, כמו בקול, שילוב של מיתרי הקול, מבנה הלסת, חלל הפה ונוסחאות מתמטיות ודינמיות בגוש המוח הזה של החיים, וישנה אחת כזאת שמתחילה כך בזמרתה: "מדוע ציפורים מופיעות פתאום"? מכירים? ואז היא שואלת על הכוכבים שנופלים, מספרת על המלאכים שהתאספו, על הרצון העז שלה בקרבתו, מפגינה בפנינו, אולי ילדי סודה, בנוסף לעוז, גם רוך וקבלה של אנושיותו, בו-זמנית, התרבות אינה נושא כאן, היא מדמיינת את עצמה אתו… אני יכול לדמיין את עצמי מוקסם ביציאה מהמופע שלה לאורך כל הדרך לדירתי, ועדיף ברגל כדי להאריך את הקסם, ואז החצוצרה נכנסת… זוהי חלקת אדמה שעליה אני יכול להניח את הכל כאשר אני מסתכל עליה, או על משהו ממנה, על הכוכב הזה המיוחד לליבי. ישנם שירים שלא נכתבו לכולם, ובוודאי השיר הזה לא נכתב עבורי.
