history 3.0 | Amir Pri-gal about mirrors
ישנתי איזה שעה, שעה וחצי, ואז התעוררתי, לרגע דימתי שזה רק חלום ששרוי היה מחוץ לחלון, אולי בזמן מלחמה חלום וחלון נקשרים זה בזה, מן דרך שכזאת לחיות בעולם של קסם שבו החי, הדומם והפרשי הלחצים יכולים לדבר אל בני-ובנות-הנפש. אולי זו הדרך שלהם לדבר אלי, בדרך האניגמטית הזאת. אני מקווה שאת בסדר שם, כוכב חמוד שכמוךְ. תהיות, למעשה שתיים. 09:04 AM.
קרדיטים
ממש לקראת אמצע-הקיץ, מלפני כיומיים אם אדייק, נדבקתי בשפעת ה-מיקו, האטסונה מיקו… 🕺
קרדיטים
ברשותכם אבחן משהו לרגע, טענה:
הניסיון הוא זיוף, הניסיון החברתי, באותו משקל של השקר, הוא איבד את האמת שלו, אביא את זה אלי עוד מעט. ההסבר:
עכשיו אלי, לפעמים אני שואל את עצמי "אילו רק", אילו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, החיים שלי היו משתנים, הבחירות היו מביאות אותי למקום "טוב יותר", הייתי לוקח את "אני-ללא-הניסיון" ומנחה אותו למשך חודש עם הניסיון שחוויתי אני, לומר לו שזה שאדם שמחייך יכול להיות שאין לחיוך מקום שם באזורי ליבו. ויש דברים שיש להם הזדמנות אחת בלבד בחיים, אם אדם משפיל אותך הלכה למעשה בעיניי הרבים, זה לא אומר שהוא יכול להשתנות בטווח הקרוב… פשוט, כדי לקצר את העניינים, אההה… ולמעמד אין משמעות בעניין, כלומר "טיפשים" יכולים להיות בכל מקום. אסייג ואומר שגם אני לפעמים "טיפש". פשוט צריך לעבוד על זה. אנשים צריכים לעבוד על "הטיפשות" שלהם, אני צוחק כןןן? המילה אולי המתאימה יותר היא חוסר מודעות עצמית. (שאלה: מי קובע בכלל היכן המודעות נמצאת?)
מה הבעיה במה שמה שאמרתי, אם הייתי יכול לעשות קפיצה בזמן או להורות engage the time suit אם נשתמש במושגים של star trek 🌌, אז כולם היו יכולים לעשות זאת… החופש יכול להפחיד אנשים, אז צריך לבנות רק חליפה אחת 👨🚀 בסרטים 🙂
אז כולם היו מביאים את הניסיון שלהם לאני-חסר-הניסיון שלהם, ואז בעתיד של ה-אני-חסר-הניסיון, צריך היה רק ללמוד להיות מתוחכם יותר, כי החזרה שלהם שוב אחורה בזמן הופכת את הניסיון שהועבר, להבעה. לציור של סוס על הקיר עם עפרון, ולא לאמת. דיסאינפורמציה – מבינים למה המשורר מתכוון? הניסיון הוא גם דיסאינפורמציה. סוג, ענף, של דיסאינפורמציה. בעולם שבנוי מפלסטיק ולהסתתר מאחרי הודעות טקסט, ואמת יחסית. היום אתה לא חווה את "האמת" באמת, אתה חווה מה שהעולם הדיגיטלי אפשר: הסתתרות. כאשר אתה מסתתר, אתה לא מתמודד עם הרגשות של אנשים… הייתי יכול להרחיב בעניין, בגדול אנשים כך לא בונים, לא זוכים בשיקול דעת כאשר קשה, ולכולם יש רגעים של קשה, ולא מעט.
יש גם מושג של אמת יחסית במזרח, תאמינו לי שזה מושג אחר לגמרי חחח.
והכל למה? כי יש בבני אדם את היכולת לשמור "סבל".
אלה משקפיים אחרות, משקפי שמש שמשתמשים בהם כשמעונן מלא ולא רק חלקית.
לכן…. עדיף לכם/ן לתקן מכאן והלאה, ולא מכאן אחורה. לדמיין חליפת חלל מגניבה כזאת עם temporal drive מגניב שכזה מסטאר טרק זה ממש מגניב ביותר.
לנקות, זאת המילה. לשחרר, מילה נרדפת, לסלוח עוד אחד. תהגו בזה עם עצמכם, ואולי תגיעו למסקנה שאין תוקף לאמת שניתנה כאן.
ואז נוכל לבנות שוב, למרות "השקרים", הפערים המובנים, האמונות התפלות, המניפולציות, המעגליות שלהם, יש בך אור אלוקי. להבה.
מקווה שלא לקחתם את זה "דתי" מידי, פשוט ניסיון שלי להתעורר ולעורר.
או למשל יש פלגים גם בעדה החרדית עצמה, פלגים שונים לגמרי ממה שאתם מכירים, ניצולת ה-mass media לדוגמה תדחה בחור ישיבה רק בגלל שהוא מאמין בחיסוני הקורונה והיא אפילו תימנע מלאושש את דבריה והוא מראש מרושש מההתאוששות, וזו תהיה עוד בשאלה הראשונה שלה ….. 🙄 חחח, לגיטימי. אולי אצל השדכניות במחברות שלהן שם, מראש הן צריכות להמציא סעיפים "מודרניים" כאלה של מאמין/לא מאמין בקורונה, מאמין/לא מאמין בחייזרים ובאנומליות השונות בחווה הזאת בארה"ב, מאמין/לא מאמין במשיח, שכדור הארץ הוא עגול, שארון הברית נראה לאחרונה באחד העשורים האחרונים, טיולים לארץ הגדולה של הקדוש ברוך הוא ולא רק לקברי צדיקים, כאלה…. מקווה שאתם צוחקים איתי עלינו גם לפעמים, הכל בהומור.
קרדיטים
ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.
קרדיטים
ויש לי תמונה פיצית שלה, והיא גם ככה ננסית, שבו היא מציגה את עצמה לעולם, לכולם, היא החברתית, נוכח העובדה שהצד הזה בה אינו מושא קיומי. אני חוזר לתמונה הפיצית הזאת שלה בוואטסאפ. זהו לילה אז אולי בגלל זה לא ניתן להבחין בחיוך, אני כן מדמיין אותו, את החיוך שלה, כי זו תמונה ממש קטנטנה, במרחב היחידי שנשאר לי איתה, של הוואטסאפ בעצם. אני חוזר כי אני מפחד לשכוח אותה, את ימיני, בחיים ישנה בעירה שמשאירה אותנו בחיים, כתר הזהב שאני מבקש להניח על ראשה. לא חושב להקיש עליה, כדי לראות את ההיא-החברתית בגודל מלא על המסך ממולי, כשאורה שוטף את פניי, כי היא איננה שלי, אינה שייכת לי, היא מקסימה בכל מקרה אחר.
התחלתי לשכוח אותה, כלומר לא, אני מתכוון שמצאתי תחליף, שופינג. והשופינג שלי יקר, יחסית, ולא אמת יחסית: מכונות צילום. חח, לא המכונות, אלא המצלמות, כל המערכת, חושב על מצלמת פוג'י. אולי אסע לאילת כדי לחסוך מעל 20%, שווה. 20% שאני יכול להשקיע בה. אני מספר לכם את זה, כי תהיתי, השכחה הזאת מתאפשרת כי אני יכול להרשות את זה לעצמי, אך היא מוגבלת, מה קורה לאנשים שיש להם פי 10 יותר ממני אחרי הורדות… תהיתי, אדם יכול להגיע לרגע האחרון בחייו ולהבין שכל מה שעשה זה לשכוח, מה הטעם? באהבה יש טעם, גם אם זה אומר שמה שיזכיר לי את זה זו תמונה הזאת שם באיפון שלי, שאני גם לא מעז לפתוח לגודל מלא.
למה לא נותנים לגרטה להיכנס? זו הזדמנות לתת לה "לחוש"', לראות, סבל אמיתי, שהוא כואב בהחלט, להכיר אותנו, אנחנו צריכים לתת לזה הזדמנות… מה שבאמת קשה לנו אלה אחינו ששם, החיים והמתים בנוסף לידיעה שאנחנו יודעים שהארגון מתכוון שוב לממש את הבטחותיו, ונכון שאנחנו מאמינים להם? אולי יהיה לה פתרון, ואם לא היום, בעתיד לבוא. תביאו אותה גם לת"א.
לפני כשנתיים הייתי בשוויץ, בצד הצרפתי, בג'נבה. לא הלכתי לראות נופים, לא להנות ממוזיאונים, כן נהניתי מהסטייל של הסופרמרקט שם. הלכתי כל יום, נסעתי, מהדירה לאו"ם, וחזרתי, ככה שבוע ימים. ופגשתי גם אנשים שעל הטלפון שלהם היה מדבקה boycott Israel. דרך אגב מנורבגיה. ודיברתי איתם, זה לא כזה הפריע לי אם לומר לכם ת'אמת, לא באתי לייצג את ישראל, ואפילו לא אותי, באתי למצוא דרכים לשינוי. אני אגיד לכם מה, האינטרנט הזה, והמדיה הזאת, יצרה סוג של ניכור, לא שומעים אותנו, לא שומעים בני אדם. שומעים רעיונות, ב-Void הזה פיתחו את המיתוג ואת הצריכה… הם אנשים נורמליים, אנחנו אנשים נורמליים, גם בעזה יש אנשים נורמליים שנקלעו למצב הקשה הזה, שאנחנו זכינו במערכת הגנה מצויינת… הצדדים שהמדיה מוודאת שיתקיימו, נועד סתם כדי לסתום פיות.
היא צריכה להתמודד עם המראות, זה המסע שלה למנהיגות.
קרדיטים
המילה "קיטש" נושאת איתה אידאולוגיה, אני אקרא לזה "משמעות+", סבבה? זה גם כאילו אומנות שגורמת לנו להיות רגשניים בצורה אקססיבית משהו, וכל כך משוכפלת שהיא מאבדת מהערך שלה, משהו כזה. אני בכוונה לא נכנס לזה, אני כן רוצה שתשימו לב לפלוס.
בגלל שהטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, וזו פעולה שנעשית על ידי יחידים שמאמינים באמת של האמת היחסית, בלי הכוונה לשתף, אספר לכם משהו איך אידאולוגיה יכולה לצמוח ממילה רגילה לחלוטין. כשאותי למדו מה זאת המילה, התווספה לה ציניות. כדי להבדיל בין אומנות "גבוהה" "לנמוכה", זו כלכלה. בדיאבד, איך אתם יכולים ללמד ציניות מציור של ילד בוכה, אנשים מתחילים להתרחק מהמקור האנושי שלהם, הערך של מה שקורה כאשר אתם מביטים על תינוקות משתבש. זה דבר שבטבע לרצות להגן, לחבק, לבקש בטובתו של הילד.
אלא אם באתם מראש עם מצפן, ואם באתם עם אחד כזה, אז זכיתם במשפחה/קהילה חכמה שלמדה אתכם להיות מספיק חזקים כאשר אינדבידואלים עושים ככל יכולתם, במסגרת הזמן והתקציב העומד לרשותם, כדי שההגשמה האינדבידואלית שלכם תתגשם בקושי רב, זה של הסובבים אתכם, של האנשים שאתם אוהבים ומוכירים.
זה כמו שנאמר שאינדבידואליות במונחים האמיתיים שלה זה אנוכיות מופקרת… מבינים? או מסכה. זה הפלוס הנוסף למשמעות.
תניחו לגבולות של בין גבוה לנמוך, זה לא קשור לעשירים ועניים, כי בגדול, אנשי יצירה הם לא אנשים כאלה עשירים, מהנדסי תוכנה יותר סביר שיעשו יותר כסף, וכסף זה לא העניין. זו האידאולוגיה של האמת.
מה עשו כאשר הטיקטוק נכנס לתמונה? פתאום אנשים השתחררו מאיך מגדירים גבוה ונמוך, כמעט, באומנות בכל אופן, וצריך לעשות סדר. הקיטש עושה סדר, רק שהוא טבע מזמן בים, הויזואלי.
להשתמש בכלי של הקיטש שאליו מתייחסים כאומנות "נמוכה", ואליו "מתנגדים", כדי להניע אנשים לפעולה פוליטית, זה מוריד מהערך התרבותי שלהם, כלומר של כמות התוקף שהענקתי בחינם לדבריהם.
לחזור לבית הפנימי.
זה לא ה-"שלהם", זה לא שהם עושים את זה בכוונה, כולנו תפוסים בהגדרות, ב-"משמעויות+", זאת הידיעה שכשאתה גודל ומגלה שההורים שלך שבירים.
שהמצפן שלך גלוי, תקין לחלוטין.
תניחו, את, אתה, במסע ייחודי כל כך, היפה כל כך.
בואו לעשות טוב.
קיטש נוסף שעליו תוכלו להמשיך לחשוב ובהקשר שלנו, היכן הגבול עובר, איפה אנחנו נמצאים על המפה והייתכן בלי?
קרדיטים
10 אצבעות נישאות לפניי, התביטו על אלה שלכן? כל אחת מהן נושאת טראומה משמעותית אחרת. כל אחת נושאת זיכרון, נושאת-יגון בצבע-אפור אחר, ודי רק בעשירית מתוכן כדי לגרום לילד לחוש בפני-הים למשך כל חייו… חלקן ברשותי, חלקן מעבר להשגתי. אחת אחרי השנייה הובילה אותי אליה, לזאת שאני מבקש בקרבה.
קרדיטים
בגלל שישראל היא קטנה בגודלה, היערות יחסית קטנים, קטנטנים, ויש גם פיציים, זה לא כאילו ויומינג Wyoming או הפיורדים Fjords כאן שאפשר לֶאבוד לשבועות או אפילו לנצחים. שיש בו גייזרים ופסגות מושלגות, מפלי מים עצומים ותותי בר, במקומם יש לנו איילים, בזלת, פטריות, ולא אלה הכמהין, וכולם לנו יקרים אז למה לנסות להמציא? קוראים להם שומרי היערות. הארגון השישי לצד מכבי האש, המשטרה, מגן דוד אדום, צה"ל, השירות הלאומי (וחברת קדישא).
הם ירכבו על סוסים, עם מדים, ויהיו מגדלי צפייה מאוישים מסביב לשעון, מערכת חיישנים, דחפורים, והארגון הזה יכול לשמש השראה לדבר גדול יותר כאשר שינויי מזג האוויר יאתגרו אותנו, אם תרצו שהילדים יישארו מבחירה. ואנחנו זקוקים גם לשכנים שלנו: זוכרים איך שירותי הכבאות הפלסטינים עזרו לנו בשריפות בכרמל?
ואחד מהתפקידים שלהם יהיה להקצות מקומות לאנשים שחוו טראומות, כי המרחב הפרטי במקומות הציבוריים מצטמצם, ונראה שבישראל, יותר ויותר פרטיות נקשרת ליותר ויותר כסף; הכנסה. לעירוניים שבנינו כמובן.
למזלנו, או לקארמתנו :), קיבלנו את השבת… ובשבת רבי אברהם אבן עזרא אמר שהמתאבלים בו אחור נסוגים.
קרדיטים
איך אוכל לאבד את הדרך אלייךְ? זו בקשה גדולה מידי.
במסורת של האם, בו היא חשה בתנועת הלבנה ומציירת לה חיים תחת מפת הכוכבים, מגלים לנו אנו עולמות, משוחחת איתי בשפה שרק היא מבינה, בנווה שבו גילית אותי, בו מצטייר לו המיתר הברור להן מכל, שאין הילד יכול למסור, מלבד לךְ, "מה שקושר אותי אליךָ". ומה ששלי שלךְ. אילו יכולתי לחוש במתיקות עורך, אילו רק המדבר הזה היה יפה בעיניי.
הלוואי ויכולת לאסוף אותי אל אותה מחרוזת צלילים שאפילו המרחקים לא מספיקים לגמוע, והימים רק לחזק.
דֶּלֶת, פלדה, ארבע צלעות, זוהי עונת המלחמה. בואי, כנסי נא ואראה לך מַלְכוּת. תאמרי שחוששת אני, ואני יודע שאמיצה את, אשקף לך אותו בזה שאחזיק בידך ואכניסך למשכן הזה שזו העת למסור ולחלוק בו. איתךְ.
מים צחים, מי-באר.
קולךְ.
דרךְ. הדרךְ אינה קלה לי.
/את לי, ואת אל.
קרדיטים
