שֹמֵר אֲחוֹתִי אָנֹכי. מהרציונליות של המציאות הברורה כל-כך הזאת, מאחיי, שמנסים לנער אותי מעדויות ליבה, מהשהות שבקרבה. שהייתה. הקסם שנובע מקולה. הקופיפה הקטנה הזאת. על שהיא לא כמוני, ולא בנויה לקשר רציני. מצביעים לי על החסרונות שלה. על מה זה נשים בעולם מודרני ומה זה גברים. ראיתי בהם כבוגדים, והצבעתי על המציאות שלהם, זאת הישראלית, עם החובות והפירוקים המשפחתיים, על שהם עצמם אינם נלחמים על האושר. דנתי אותם, אך אין אני מבקש כלל לדון אותה, לאבד אותה. כעסתי, בשוגג, וידיו של מי שמצא את האמת, ובעולמות העליונים, פעולותיו מְשֻׁוים כעת לכך שהן מגואלות בדם. לא אבקש למצוא סליחה. לא אאחוז בקרנות המזבח. לא אנסה להשיג חסינות. אז לא אבנה את המקדש לבית-דוד. אף חייל לא יוכל, אצדיע לו על שבחר באהבה. ובאהבה אכן יש שיגעון, ויש עיוורון, בזכותה אני רואה היכן השמיים נוגעים בארץ. את הכתום הזה של השקיעה, איתה, בחיים. מי זה אשר מצליח לראות כך את החיים כאשר חי את היומיום, מייצר הכנסה, מייצר השוואות כדי לגדול, עקב הצפיפות זה נראה שאי-אפשר אחרת, ולא רק דוחה זאת כשנשב אנו כולנו, באים-בימים, מסביב למדורת השבט?! אם נשאר עוד בחיים. כבר טעמנו מעץ פרי הדעת, זה כבר קרה, העונש ניתן, וזוהי היא בחירת לי-בי. איפשהו בשנת 1700 לספירה, בקרבת ארמון פוטלה, עלמת הטברנה (ཆུ་ཁང་མོ), שאת שמה אין אנו יודעים, מלבד שגורשה לליתאנג, וצאנגיאנג גיאצו (ཚངས་ཡང་རྒྱ་མཚོ་), הוד קדושתו הדלאי לאמה השישי, מצאו מחסה זה בליבה של זו. וזו בלבו של זה.
קרדיטים
- Photo by Yobby Rony @Pexels.
