ואולי שכבר מתתי באוקטובר של השנה שעברה. המגע שמגדיר לי את העור, התחושה על משטח הזכוכית שבאחת מהן מופיעה היא, ואני על פניה הזוהרות, היות-הגשמי לא קיים עוד. מעשה התעתועים של נפשי מכיוון שאני אוחז ונישא על חוטים של מפעיל אשר שנינו נתונים לו. זה הופך אותי למריונטה עם השם שלי ככותרת, עם הפנים שלי, עם מה שמאחסן לו שם הלב. מה זה שאני עושה כאן מלבד זה של ללכת על גשרים עתיקים? חש שכל זה נועד כדי לסגור קשרים ישנים שמחפשים להם מנוח. כמו רוח-רודפת? האם זה אומר שהחיים שלי רדופים? ברוחות רפאים? רוחות שהתמקמו להם שם בזיכרוני, בין פרקי זיכרון שנמתחים עד לאינסוף, שאינם ניתנים להתרה, עד שאמצא את המנוח, כדי לסגור את הדף האחרון שבחיי. ואולי זו אותה זעקה שלא מאפשרת לי אותה, קבלה של אותם החיים שנותרו כתהליך של גסיסה תחת קבוע מתמטי שבו המודע אינו יכול לקבל על עצמו, כי למודע אין מקום במה שמגיע אחרי. והוא נלחם. נלחם בסוף המושלם שלי. הסוף שאין אני רוצה בו. הסוף שבו אני מתיר את כל הקשרים שנותרו בי. ואולי נועדתי לכישלון, כי זכות הבחירה פגה לה ואני ממציא מאז אותו יום ערור את אותן חזיונות ובכל יום מטפס בעזרת אותן המדרגות שאליהן רגילים הן במגעי, בסמטאות שאותן אני חוצה, במסדרונות שבהן אני אמור להיות בתמונה משפחתית אידאלית, אמור. לאן בדיוק, לאן? האם עלי למצוא אותה, לספר לה שאהבתיה? האם כך נגמרים להם חיי האדם? אילו רק, אילו רק, אילו רק, אילו רק, ככה עשרות פעמים ביום, כפול כמות האנשים, ואנחנו מגיעים למיליארדים של בקשות ריקות של "אילו רק"… והאילו רק שלי, אילו רק יכולתי לאחוז בידיה ולראות אותה מאושרת, הייתי חוזר לביתי, לחדרי ובוכה. אני מאוד אוהב לטייל, לגלות ארצות, בשלב זה במסגרת של סיכון מחושב, זה מה שמאפשר לי מנוח, אם אפשר לקרוא לזה כך. והחטופים שלנו ב"ה חוזרים למקומם מסביב למדורת השבט שלנו, או מעט מעל לסלע האֵם (bedrock), לצידנו, החיים. ואני מקווה שנוכל לרפא אותם למרות שהתשתית החברתית, זאת הפסיכולוגית, קרובה לסף של פרידה אמיתית, של פירוק חברתי, כי באמת לא למדנו, סליחה על האמת. אנשים לא יכולים להצביע איך העולם שם בחוץ התהפך ורואה בטוב רע, וברע טוב, כאשר כאן ביניכם פנימה, למרות קדושת הימים, לא עושים אתם את חשבון הנפש הזה עם עצמכם ופועלים לתקן. הלכתם לפני שלושה ימים לבית-הכנסת, צמתם, זה לא עובד ככה. הלוואי ונוכל איתם יחד לפתוח דלת חדשה בעולם קבוע מראש שבו אנחנו יודעים שיש לפחות אמת אחת יחידה שלא ניתנת לערעור, הסוף…
(זה תיאור פילוסופי-ספרותי בלבד, יש אנשים שלא יכולים ולא יכולות לדבר כמו כולם. לדבר כמו כולם זה קל, ובממדים של נפשם לדבר כמו כולם זה לתעתע את מה שבאמת חשוב שזה החיים עצמם).
בת לקהילה ה– וגם היא מחפשת משמעות, בית. כל אחת מגדירה בית בדרך אחרת. כשנוכחתי לדעת שהילדים של בת-דודה'שלי אוכלים שניצל ופירה על בסיס יומיומי, שאלתי את המשפחה "מה זה האוכל הזה?" עד שהבנתי: זה האוכל-של-בית שלהם, וזה האוכל הכי טעים בעולם, בבית הכי טוב בעולם, וגם לכולנו יש שניצל בתפריט הילדות שלנו, ואני חושב שהדור של בן-גוריון הביאו את מעדן גרמני-אוסטרי הבית-הזה-שלהם אלינו. אבל מה קורה כשהבית לא מושלם, והילד, הילדה קשורה למקום המושלם הזה שנקרא בית? אותה בת-קהילה משכה לחיים שלה גברים תלותיים עד שזה מביא אותם לקנאה לא יציבה, בטח לא בית נורמלי, בטח לא על פי התפיסה היהודית שאני מכיר. בשיחה הבאה הבנתי… רציתי להגיד שצריכה היא להפסיק עם מעגלי החברה של הבירה והסיגריות אם היא רוצה לבנות משהו יציב… בתפיסה הקהילתית שלי, זה נתפס כגורם שלילי בחיים… להפסיק, גבול. אולי זה בדיוק מה שעובר על ילדים בבית לא מושלם, אולי לבדם/בגפם העולם לא יציב… לא יודע, הקהילה כולה עלתה באומץ לארץ האבות, ואני כל כך נהנה מהסיפורים שלהם, אבל הם עשו את הטעות שהקהילה שלי עשתה, הם לא נשאו ונתנו עם מוסדות הארץ כדי שהדלתות יפתחו, כדי שהפוטנציאל להתפתחות יתממש למרות החסמים שעולים מההבדלים התרבותיים ומהשפה "הלא נכונה"… פעם חשבתי שהם היו צריכים להקים מחדש קיבוצים… האדם שנמצא בחייה קרא לי הומו, והיא בהריון. (אנא אל תכעסו על אף אחד מהם, ולא על מה שהוביל לכך, סבל שמוליד סבל שמוליד סבל יכול להיפסק באמצעות החמלה, גם אם לא בהצלחה, הזרע נטמן). אז… האם זהו הגבול של הבדידות? האם בכך מסתכמים החיים? ממש ממש לא, סיפורים מתחמים דמויות, תמיד יש המשך, תמיד יש היסטוריה שהפסיכולוגיה שלנו נתונה לה, ושני הדברים אינם דטרמיניסטיים, גם כלפי זה שנושא עם עצמו שוב ושוב שמות גנאי, וגם כלפי האישה שניסיתי ללא הצלחה לומר לה… הלוואי והיא תצליח לכתוב את הסיפור שלה. מי ייתן וכל היצורים החיים יחוו שלווה. גמר חתימה טובה.
"ני-האו". הסינים מתגוררים בקומה החמישית, וביום שישי מותירים את הדלת שלהם פתוחה, כאילו הדיירים בבניין והם שוכנים באותו המרחב, כמו שהרוח-הסינית נעה לה מבין העצים ונוגעת בכל אחד מהמתיישבים וכולם מודעים אליה, מכירה בדרכים עם סקרנות של חתול וחיבה של האסקי, לא ניתן להבריחה, היא נמצאת בבעיות ונמצאת באהבות, היא גם יודעת לירוק אש, בזה עוד לא נתקלתי, אבל אני יודע שזה קיים כי אני מכיר קצת את תוואי השטח של המקום… לתאר תרבות מצריכה פעולת חיבור בין ההיגיון להפתעה, בין התיעודי לאגדה, ואת האגדה שלהם כעַם אני מכיר מהקולנוע, ואולי אני/כולנו נושאים אותה גם בגופנו עוד מיום היוולדנו. אף על פי כן, פערי השפה והאופן שבו אנחנו מגיבים זה לזה משאירים רושם של פגישה עראית, וכל פעם מחדש, בכל אופן בשלב זה. אולי הם פשוט ביישנים, ואנחנו עַם שמדבר. אז מִבַּעַד לדלת נמצא מקרר בגודל משפחתי של זוג ועוד כמה זאטוטים, את הביצים והירקות הם קונים מרמי לוי שיווק השקמה, ואת נתחי החזיר, אם יכולים הם להרשות לעצמם, בטח במעדנייה האוקראינית בעיר שהשם שלה תמיד מופיע ברוסית. מעניין אם גם הם נושאים פנקס-אדום עם בולים, לאבא שלי היה כזה. אוּלָם, היה יום אחד, בוקר אחד, שבת אחת, בתוך השנה הזאת, שאחד מהם ניסה לפנות לאחד הילדים במגרש המשחקים המקומי, וראיתי את שאר החברים שלו גם כן מחייכים, זה משונה לראות "סינים" מחייכם כך, זה הרגיש כאילו … ילדים תמיד גורמים לנו לחוש איזה טוהר, או טוב לב, או השתובבות של משחק, ולא משנה מהיכן הם, וההם בטח מתגעגעים לילדים שלהם, או לילדים של השכנים, לאהובות, או כמהים לכך מתוך אותה רוח, לזקנים שלהם, לחכמות השבט שלהם. מיותר לומר שניתן היה לראות בתחושה מוזרה בפנים של ההורים, זה יום שבת, אחרי בית הכנסת…. אני מבין אותם, אני מבין את כולם, את הבעיות שנוצרו כאן שפועלות על האָמִיגְדָּלָה וממנה, אמיגדלה שהפכה לשלב הדתי הבא בתרבות היהודית/ישראלית, אני מקווה שזה רק עידן זמני, קצר, כי זה כל כך נורמלי לשתף עם זרים, תנסו לתאר את עצמכם באותו מקום ואם עדיין לא תבינו, וגם זה בהחלט מובן, אז אני מניח שכסף יהיה הפתרון שלכם. כשיהיו לי ילדים ב"ה, הם יוכלו לקשקש בכל הקירות בבית שלי, הנשמות הטהורות שירדו לעולם שלי, כמובן שיהיה לי שם גם פח של צבע זמין. הגבול השלישי של הבדידות.
"תמיד ידעתי לאן פניך מועדות, איש יקר." בעולם השני לו, ביקום של עולמות מקבילים, בדומה לו הוא אדם מן המניין, עם שאיפות די נורמטיביות של הכנסה חודשית בגובה שמעת-לעת מעט משתנה, לפעמים כך ולפעמים כך. לפני כחודש התחיל במשרת סידור סחורה באחת מרשתות המזון הגדולות בישראל. שניהם חוצים את אותו נוף עירוני, ה-GDP מתקיים באותו חוב, הבריזה ברובה נעצרת על קו-הבתים הראשון או השני, תחת צללים של מלחמות בעלות אותו שם, מלחמות-התקומה. האח שנהרג במילוי תפקידו כאן, הוא אותו אח שנהרג במילוי תפקידו שם; הקשרים בין עולמות מקבילים גדולים מהבנתי, מה הסיבה לכך, ואם בכלל יש סיבה לכך, זו השאלה שאין "המודעים" שואלים. שניהם צופים באותו מסך טלוויזיה באותה פנורמה שנקראת Never Ever Ending Wars Middle East. ערוצי הטלוויזיה שנושאים את אותם שמות, את אותן תגיות פרסום, גם אלה איבדו את גבול האמת עם אותם שניים ולכן אין באפשרותם "לשוחח" איתם, ולמרות הנורמטיביות. במציאות הזאת שאותה אנו דנים, מקווה אני שמתוך בירור ולא שפיטה, מתוך התעוררות ולא שינה, בכל אופן תמיד תצא היא זכה. לרבים, ואנחנו כעם, אין בשלב זה את הכלים לעגון תחת אותה פליטת קרני גאמא… "היכן אתה אדם?" בתקופת השנתיים האחרונות, בלילות-שישי, נפגשים הם: איש העסקים הממולח, מסדר-הסחורות, ואותה אחת דיילת שירות. זוהי מערכת סדורה של בקשות ורֵאַקצְיות תחת הסערה הגדולה מבינתנו. האחד מדליק נרות-שבת לפני שיוצא הוא לדרכו, והשני נוהג באותו מהלך. האחד מאס בעולם של "החארות", והשני לא מוצא משמעות, והלכו על דרך "הניתוק", ולכל אחד מאיתנו הקוראים, הסובבים, הלא-מודעים, חיות המשק, הדולפינים אשר בים, המערכת האקולוגית שמרכיבה את האדמה, נדידת הפרפרים ביבשת אחת, בקבוקי הפלסטיק במכונות הייצור בעיר אחרת, הצורות שהכוכב-הכחול צייר לו על בד הקנווס של השוכנים בו, לכולם יש מקום בהחלטה, שבו שניהם אינם מצאו בית לעגון בו. לשניהם אין מי שיקשיב, דירה, מנורה, מיטה, חלון, ומכיוון שזכות הדלקת הנרות ניתנה לאישה, בעולמות של מסכי ניאון, היא מצאה אותם. קיבלה אותם כצרכנים. זוהי דרך שבא ציוץ הציפור נפקד הוא, הפיח ששרוי על פָסָדָת המבנים קצת שונה פה, בעולם האחד, וקצת שונה שם, בעולם הנוסף, מראים הם סימן של דעיכה תחת הגשם-הראשון לעונה. אני רוצה להזכיר שמדובר בעולמות מקבילים. כשהראשון מפנה את מבטו לכיוונה, מבחירה חופשית, בעולם הנתון צועד על שמאלה של השְׂדרה, והשני צועד מימינה. בנקודת המפגש, היא נקודת הייחוס, היא מופיעה. כמה מופלא זה שדווקא אנחנו שצועדים לאופק כדי להגיע לאלוהים, נידונו לכישלון, ואיתם הדלת נפתחת. הם הגיעו לנקודה של האפס, אפס. אם עוד לא הבנתם את הייצוג המתמטי אומר שהם הצליחו להגיע למקום שבו הקשת מתחילה. שלושה עולמות שונים שבה איתם מאחדת כוחות. אנא, אם עלתה בכם ביקורת תשכחו אותה כאילו הייתה התינוקת בזרועותיכם, מטפחים nurturing אותה. איתה ביחד חווים את הזוגיות שלעולם לא תוכל להעניק להם מלבד הדבר הבא: את הזיכרון לאנושיותם. גוררת אותם לאזור הקדמון שבו היינו מבעירים מדורת-אש וחווים אחדות כאשר השכנים שלנו באוהל הקדום היו נוכחים איתנו שם, צופים בכוחה לחמם את לילותינו, את ילדנו, ביחד עם זקנינו, ולהעלות את תפילותינו אל-על לתקופות אחרות, באמצעות חוטי-זיכרון שדקים הם מהנשמה, אם נגדיר אותם כך לצרכי הסיפור. עוזרים ללב לצלוח את המערכות הבאות, נלחמים יחד במפלצות פנימיות לפני שהופכות הן את הנושא אותן לקורבן, או מקבלים אותה. ההחלטה שווה בין שווים. גם אם פערי ההכנסה מאוד גבוהים זוהי חמלה עם אנשים ללא זכויות יתר. כדי למצוא את אש-הקודש עליהם…. עליהם מה? את המשך כתיבת התשובה אני יעביר אליכם. הגבול של הבדידות.
ביום שישי בסביבות השעה שלוש לפנות ערב, במצפה רמון ראיתי ילדה קטנה שאכלה גלידה בדרך מאוד מסוימת, ואבא שלה אכל גם כן גלידה, באותה הצורה, בטח אפילו באותו הטעם, וניל. שניהם הולכים באותו הקצב, זאת מאחרי זה, ואוכלים באותו הקצב, ללא שאוחזים זה בידה של בִּתּוֹ. הוא, לא מהר מידי, והיא, משתרכת אחריו. שומרים על אותו מרחק, היא עם צעדי-הפילון הקטנים שלה, והוא בשלו. כל אחד מהם ממוקד באכילת הגלידה מאיזו גלידריה שגרתית, או ממקדונלדס ששם מאחור. הוויב הזה שאני לא יודע להסביר אותו כעת, זה היה דומה, הם כאילו מסונכרנים בדרכים לא שגרתיות, ברשת תנאים שמצאה לה קבוע, והיא כזאת קוביית-לגו בגודל של לא יותר מתשעים ושש סנטימטרים, והוא חי בסיפור שלו, וזה סיפור שיש בו גם קסם, שבו ילדת קסם נכנסה לעולם של אבא מלא קסם. אבהות מתוקה (ומגינה) נמצאת בכל שכבות החברה הישראלית, זה בטוח. אז אם אנסה לנסח את החיים שלה, אומר שלפעמים אתה יכול לראות, איזה אופי שהיא תתלכד סביבו בתוך מסע הגדילה האישי שלה. מה שאני לא יודע, ולא אדע, עם אילו חוויות היא תצטרך להתמודד, שמתוך אלפי המשאלות אחת מבקש אני, שתעבור אותן בשלום. -סיפור ראשון. חג שמח.
קרדיטים
Photo: Crop father painting daughters face with white paint by Tatiana Syrikova @Pexels.
Photo: Father Holding Hands and Walking with his Daughter by zheng liang @Pexels.
החיים פחות היא. זו מתמטיקה די פשוטה שהסיכום שלה זה חוסר. פחות מהכלום, מינוס. מינוס בלי מִסְפָּר. אני אדם בלי מספר. אין מֵעֵבֶר ללא-מספר הזה חיים נוספים, אין מספרים נוספים, לא גְּדָלִים שונים של אינסוף, גם אם ננסה לתאר את הבּוֹרְאִים שלנו באין-כלום כדי לנסות ולאחוז בסיבה. אדם ללא אהובה, האדם הזה מהפרק הראשון של הקובץ הראשון, של תקופת דרך-ארץ, בסוף המחצית הראשונה לבריאתו במקום ההוא שנקרא הגַּן, ידע לבטח להתבונן בסיבות של החיים, לכן איך זה שהצליח לחיות בְּגַפּוֹ ועוד לשאת את תחילתו של החטא? התבונן בחוקיות שלהם והבין שעל האדמה להגשים את עצמה: כדי שהטל לא יתנדף ללא סיבה. כדי שהדגה על פני המים תעלה ותשמיע רעש קל, תרשרש ממניע לא ברור. ללא אדמה שתגשים את עצמה, בין צמרות העצים הרוחות לא-ימצאו את רשת המיתרים הנכונה, כדי להפיק את אותו צליל קורא וייחודי בין צמרותם של אלה שגם הם יודעים: של רחבי העלים, של המחתניים, של בעלי הפרחים, של חשופי הזרע. עולם קמל בעולם של קסם לא ישמיע כל צליל, גם אם תחת השמיים החומר ברשותן. סיבת הסיבות, החוקיות הראשונה שידע עליה, בחן אותה, ואז הבין את זאת הנסתרת מפניו, את זה שהיה חסר לו בחיים עצמם. מתאווה אני לאהבה וכאביה שאותן הוא ידע, ולמענן חרש את האדמה, הזריע קריופסיס, המתין, טיפח, קָצַר, השתמש באבן גרנית כדי לטחון, ובאותם המים, התסיס, לש, המתין, כיסה באדמה חמה, והגיש. היום בקניון של רמלה מישהו שאל אותי מי יפה יותר, זאת שנפשי כמהה לה, או…. חשבתי לרגע. לא ידעתי מה לענות. אין כאן שאלה. אף פעם לא הייתה שאלה. זו התופעה של היא. אמרתי לו שאני לא רוצה לבחור. כי שק-תפוחי האדמה הזה, כוכב-החיים שנפל לחיי, הוא הסיבה למה הגלים קרירים על רגליי החשופות, למה העלים נושרים, למה הפירות מתוקים כל כך, למה כאשר אנחנו מאבדים ילדים, המלאכים בוכים, למה תובנת החיים שלה גדולה מכל הגיון שאני אמצא מעבר לסיבת הסיבות, היא מחברת את הכל בקולה שלה. החיים פלוס היא: המתמטיקה של התקווה. איזה מוזר זה שכמה פשוט זה לייצר נוסחאות של אובדן ותקווה שכל החלומות שלנו נשענים עליהן. מַטְבֵּעַ.
המטריקה של האדם, צריך להוריד בירוקרטיות לא רק בכלכלה, ולא רק ל-"חכמים ביותר", "חוכמה" זה גם מושג מאוד צר, מאוד מהיר, כוללני מידי, שמפספס את העיקר. רק כדי לקצר את הדיון, אומר שהוא לא מדבר על פוטנציאל, בפוטנציאל צריך להשקיע לאורך זמן, זה אומר שהחכמים ביותר מוגדרים כך כל עוד הם נכנסים למסגרת תקציבית מוגדרת. לא יודע, אולי צריך להקיף את העם בישראל בהמון אנשים שעוסקים בתחומי הטיפול, כמו שעשו לפני הרבה שנים בפינלנד. כי דור שלם של נערים/נערות שהגיעו לפה לארץ, ובזה שלא נכנסו למשא ומתן עם מוסדות המדינה, הוויתור על מה שדורות שלמים השיגו לפניהם בארץ מוצאם, בדיעבד היה גדול מידי. כשהעולם מתרגם עלייה לאנגלית הוא מתרגם ל-מְהַגֵר, immigrant. אולי זה מה שאנחנו בעיני ה-10%, מהגרים, ובני מהגרים. וזה בסדר, רק צריך לומר זאת בחוקה, כך שההורים עם הילדים בעלי הפוטנציאל, יהיה להם זמן ומשאבים ללמד את הילדה לדבר באנגלית, במקום להשקיע יותר מידי בלקנות בית. אני לא יודע מה אתם חושבים על מה שכתבתי עכשיו, מה שאני יודע שלא תרצו "להקריב" את הילדים שלכם על מזבח שבעליו לא מעוניינים לראות בהם כישות משותפת בהכל, נכון? זו מטריקה שהכלכלנים צריכים להכניס לנוסחאות שלהם כדי לא לאבד את מה שמחזיק את החוב הלאומי, ואת מה שאין בו הגיון כלכלי: את קודש-הקודשים. המטריקה של האושר.
יש דבר כזה אושר. אילו הייתה האישה לצידי, ההרים שנועדתי לחצות כדי להשיג את המטרות שלי היו הרבה פחות מרתיעים, עם מעט יותר זוויות טיפוס כהות, בזה אני בטוח… ניסיונות החבלה, יש כאלה שיקראו לזה עין הרע, אמרתי לכם, אני מאמין בתהליכים, היו כמו זכוכית שקופה שהיא מעטה של עשן, איתה היה לי הרבה יותר קל לחצות… זה בסך הכל עשן שצריך לפעמים אומץ, לפעמים אולטימטום של שקט נפשי כדי להגיע למקורותיו.
ב': הילדים משנות ה-90 והלאה התחילו להכיר את המזרח הרחוק. למוסדות האקדמיים והכלכליים, לכו בעקבותינו, תיצרו קשרים, תיראו עוד נקודות מבט, תפיסות עולם שונות ומדהימות, ההישגים שלהם הרי ברמות חובקות עולם, אולי כך נוכל לשמש גם גשר של ערכים.
שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.
חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:
לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.
את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.
כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.
קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.
אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.
למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.
זה אָלֶף.
עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:
בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….
אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.
איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?
אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.
אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.
להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.
כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.
נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.
המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.
אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.
כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.
כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.
אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.
זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:
באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.
אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.
אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.
ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.
אדם מתל-אביב פרסם שעלות הדיור בגוש דן גבוהה מידי, לפני כמה שנים. הוא לא ציפה לתשובה, כתבתי לו שאם הוא רוצה להישאר בגוש-דן במחיר של מיליון שקל (שקל אומרים בשוק, בסופרמרקט, בדוכני הפלאפל, ואפילו באוניברסיטה, שקלים אומרים בשיר של אייל גולן), אני לא זוכר את התשובה שלו במדויק, אני כן זוכר שיצאתי בחוסר נוחות מסוים, כי אני מספר לו על הבית שלי, טבעי. בית גם אם הוא במדבר, הוא בית. והוא הכי יפה בעולם. נכון? סיפקתי לו מידע ששווה כסף.
מאז התחילה המלחמה, סגרו את המקלט ואנשים התלוננו, נציגה של עריית לוד השיבה על זה שגונבים את הרהיטים מהמקלט במילים כמו "איזה קהל אתם חושבים שיש בלוד" לא בדיוק המילים הללו, אבל הייתה שם סוג של קבלת ה-"חלש", על פי תפיסתה תושבי לוד הם נזקקים, יותר מלומר "בעלי שאיפות", אז כעסתי. דברים השתנו מאז, דבר אחר גדול ממני התגלה. אבל יצא לי לחשוב…
לפני כמה ימים במוצ"ש הייתי מול חוף הים בגוש-דן, וראיתי מלא אנשים מבוגרים בטיילת, נשענים על המעקה, זה מקום לנוח. חשבתי לעצמי איפה יש לתושבי לוד "לנוח" במוצ"ש? בבית הכנסת. להניח את הדעת בבית הכנסת, במסגד, בכנסייה. אני פשוט מעריך את החיבור לרוח הקודש, הרוח הפנימית, what ever, בטבע.
אָלֶף, צריך באמת יותר עצים ומהר, ליצור מרחבים לא ביקורתיים של טבע, כי צריך להעניק אותם קודם למבוגרים. אמא שלי מדברת על שהיא רוצה לעבוד דירה, ואבא שלי רוצה להישאר עם החברים שלו בלוד. ספרתי לה על המקרה עם נציגת העריה הנכבדת. שאולי "לוד" היא כבר לא הבית שלנו, אפילו החברים של אבא שלי מתמעטים בעיר, גם כי הם סיימו את תפקידם בעולם היקר שלנו, זה עוקץ לי בלב שאני אומר את זה, אם הסביבה שלי לא מאמינה בבית שלי, אז למה שאני יאמין בבית שלהם? שאלה שאת התשובה עליה אתם יודעים עם עצמכם. הלוואי והיינו נפגשים ודנים על זה, מנחים אותי.
חמלה עוזרת לראות בצורה רחבה יותר, לתת תוקף לעצמי, ועם זאת לקבל את הדעות של אחרים כשלהם, זה לשחרר. האם לשחרר את מושג הבית? אני כאילו נמצא "במתח", בין הנאמנות שלי לבית שבו גדלתי, למה שקרה לי בפועל: סיפור אחד, ישנה קהילה יחסית חדשה בלוד שמאוד רציתי להתחבב עליהם, בתקופה שהייתה באמת קשה לי. וזה היה כל כך נעים בהתחלה, עד שהם התחילו בפועל לגרש את כל מי שלא בא מתוך הקהילה. ישנם מוסדות סגורים בלוד, כולל אלה של החינוך. כבר חוויתי איך "מגרשים" אותי ממוסדות שונים בארץ בגלל שאני לא שייך לקהילה, לא בגלל שאני לא טוב, וע"פ מערכת הקטגוריות שלהם אני אפילו מצוין, זה פשוט יוצא ככה. אני לא רוצה, ב"ה כאשר יהיו לי ילדים, שלא יאפשרו להם להיות במוסדות שאני מוצא לנכון שהכי מתאימות לשאיפות שלי איתם, דווקא כי הם סגורים. זו מערכת סוציאלית פה, לא מערכת חינוך פרטית.
מול חוף הים, פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר אדם דתי, שמתגורר ביישוב דתי, יש לו אישה וילדים, והוא לא מסוגל להיות איתם הרבה זמן, אני מניח שזה גם עניין של אופי, הוא אדם שאוהב לצאת, להכיר, אני ממש מבין את הצד הזה בו. ואותו אדם קנה חַכָּה, כדי לדוג דגים. והוא מכיר לא מעט אנשים שיש להם יאכטות. אמרתי לאותו אדם שתיאר לי זאת שיש אנשים כמונו שכאשר כואב להם, הם מתבטאים וורבלית, ויש כאלה שיגידו לך שהם קנו חכה. ושלא אכפת לי שהם לא יודעים להתבטא, אני אפילו ייהנה לדוג איתם דגים בלי להוציא אף הגה.
קרדיטים
Photo: Mother with Children Holding Birdhouses on a Stick by Katya Gutsulyak @Pexels.
