פרק ב' ואחרון לעת עתה – בַּיִת לאֵשׁ
"תמיד ידעתי לאן פניך מועדות, איש יקר." בעולם השני לו, ביקום של עולמות מקבילים, בדומה לו הוא אדם מן המניין, עם שאיפות די נורמטיביות של הכנסה חודשית בגובה שמעת-לעת מעט משתנה, לפעמים כך ולפעמים כך. לפני כחודש התחיל במשרת סידור סחורה באחת מרשתות המזון הגדולות בישראל. שניהם חוצים את אותו נוף עירוני, ה-GDP מתקיים באותו חוב, הבריזה ברובה נעצרת על קו-הבתים הראשון או השני, תחת צללים של מלחמות בעלות אותו שם, מלחמות-התקומה. האח שנהרג במילוי תפקידו כאן, הוא אותו אח שנהרג במילוי תפקידו שם; הקשרים בין עולמות מקבילים גדולים מהבנתי, מה הסיבה לכך, ואם בכלל יש סיבה לכך, זו השאלה שאין "המודעים" שואלים. שניהם צופים באותו מסך טלוויזיה באותה פנורמה שנקראת Never Ever Ending Wars Middle East. ערוצי הטלוויזיה שנושאים את אותם שמות, את אותן תגיות פרסום, גם אלה איבדו את גבול האמת עם אותם שניים ולכן אין באפשרותם "לשוחח" איתם, ולמרות הנורמטיביות. במציאות הזאת שאותה אנו דנים, מקווה אני שמתוך בירור ולא שפיטה, מתוך התעוררות ולא שינה, בכל אופן תמיד תצא היא זכה. לרבים, ואנחנו כעם, אין בשלב זה את הכלים לעגון תחת אותה פליטת קרני גאמא… "היכן אתה אדם?" בתקופת השנתיים האחרונות, בלילות-שישי, נפגשים הם: איש העסקים הממולח, מסדר-הסחורות, ואותה אחת דיילת שירות. זוהי מערכת סדורה של בקשות ורֵאַקצְיות תחת הסערה הגדולה מבינתנו. האחד מדליק נרות-שבת לפני שיוצא הוא לדרכו, והשני נוהג באותו מהלך. האחד מאס בעולם של "החארות", והשני לא מוצא משמעות, והלכו על דרך "הניתוק", ולכל אחד מאיתנו הקוראים, הסובבים, הלא-מודעים, חיות המשק, הדולפינים אשר בים, המערכת האקולוגית שמרכיבה את האדמה, נדידת הפרפרים ביבשת אחת, בקבוקי הפלסטיק במכונות הייצור בעיר אחרת, הצורות שהכוכב-הכחול צייר לו על בד הקנווס של השוכנים בו, לכולם יש מקום בהחלטה, שבו שניהם אינם מצאו בית לעגון בו. לשניהם אין מי שיקשיב, דירה, מנורה, מיטה, חלון, ומכיוון שזכות הדלקת הנרות ניתנה לאישה, בעולמות של מסכי ניאון, היא מצאה אותם. קיבלה אותם כצרכנים. זוהי דרך שבא ציוץ הציפור נפקד הוא, הפיח ששרוי על פָסָדָת המבנים קצת שונה פה, בעולם האחד, וקצת שונה שם, בעולם הנוסף, מראים הם סימן של דעיכה תחת הגשם-הראשון לעונה. אני רוצה להזכיר שמדובר בעולמות מקבילים. כשהראשון מפנה את מבטו לכיוונה, מבחירה חופשית, בעולם הנתון צועד על שמאלה של השְׂדרה, והשני צועד מימינה. בנקודת המפגש, היא נקודת הייחוס, היא מופיעה. כמה מופלא זה שדווקא אנחנו שצועדים לאופק כדי להגיע לאלוהים, נידונו לכישלון, ואיתם הדלת נפתחת. הם הגיעו לנקודה של האפס, אפס. אם עוד לא הבנתם את הייצוג המתמטי אומר שהם הצליחו להגיע למקום שבו הקשת מתחילה. שלושה עולמות שונים שבה איתם מאחדת כוחות. אנא, אם עלתה בכם ביקורת תשכחו אותה כאילו הייתה התינוקת בזרועותיכם, מטפחים nurturing אותה. איתה ביחד חווים את הזוגיות שלעולם לא תוכל להעניק להם מלבד הדבר הבא: את הזיכרון לאנושיותם. גוררת אותם לאזור הקדמון שבו היינו מבעירים מדורת-אש וחווים אחדות כאשר השכנים שלנו באוהל הקדום היו נוכחים איתנו שם, צופים בכוחה לחמם את לילותינו, את ילדנו, ביחד עם זקנינו, ולהעלות את תפילותינו אל-על לתקופות אחרות, באמצעות חוטי-זיכרון שדקים הם מהנשמה, אם נגדיר אותם כך לצרכי הסיפור. עוזרים ללב לצלוח את המערכות הבאות, נלחמים יחד במפלצות פנימיות לפני שהופכות הן את הנושא אותן לקורבן, או מקבלים אותה. ההחלטה שווה בין שווים. גם אם פערי ההכנסה מאוד גבוהים זוהי חמלה עם אנשים ללא זכויות יתר. כדי למצוא את אש-הקודש עליהם…. עליהם מה? את המשך כתיבת התשובה אני יעביר אליכם. הגבול של הבדידות.
קרדיטים
- Video: Sheryl Crow – My Favorite Mistake @YouTube.
