בארץ האש והקרח קורה משהו מוזר. פה, בעולמנו הרגיל, אתה רואה איך דרסנו רגל בטבע, הוא מתרחק מאיתנו, מתברר באמצעות עגורנים, לגובה, שכונות סגורות, Silo-ים, נקודת מפנה לאיך תראה ישראל בשנות החמישים של המאה ה-21. ילדים שההתמצאות שלהם בהם בשיפוצים מתמידים. אנחנו מרחיקים את הטבע. באיסלנד קורה דווקא ההפך, הטבע נכנס אליך. בגלל הקצב, בגלל התנודות הסיסמיות שאתה רואה ושומע בכל מקום. זה שם אותך קצת בפרופורציות, להיות מָנוּעַ-שכחה, שהמדבר נכנס אלינו, לאט יותר, בטוח יותר, באמצעות נעלם קבוע באותו זמן ומרחב שנמצאים אותם כלים הנדסיים. לתחושתי, ה-Silo-ים הללו יותר מידי סגורים, יותר מידי אפורים, צריך להכניס את היערות אלינו, וזה ייתן לאלה ב-2100 והלאה, צל, רוח, כמובן שאי אפשר שלא להתחשב גם בטרור, ושריפות. טכנולוגיה צריכה להצטרף לתכנון הזה, Lidar-ים, חומרי בניה עמידים? ליצור הבנה משותפת מה הוא הטבע בשבילנו. אנחנו אפקטיביים. וכאשר מדברים על תחליף לתאורת רחוב כדי למנוע פשיעה, חופש חייב להתבסס באמצעות חוקה ומגילת זכויות אזרח במקביל לתכנון שכזה. אף אחד לא שקוף איתנו במופע המשמעותי בנוף העירוני הזה שכמו העגורנים, נוֹכְחוֹת מצלמות האבטחה: בבקשה, שקיפות People. איך מתכננים ביחד.
קרדיטים
- Photo: City Night Lights @Stockcake.
