האם יצא לכם לשמוע את אותו רשרוש-רב כאשר הגל ממפה את עצמו על הקונכיות, לאחר שאמר דברו, שאבד כאילו לא היה? קֶלַח תנוּעות ועיצוּרים שהוצפנו לשפה שבה בן-האנוש אוחז ביופייה כדי להחליט את הדבר הבא: במידה ואפגוש בה בשנית, אומר לה (ולמשפחתה) שמעתה והלאה כל מעשה שאני עושה מול מסך המחשב כדי להביא את העולם למקום טוב יותר, יהיה כאשר היא יושבת על הכיסא שלצידי, ״אַתְּ״ אומר, בגופה; כל תנועה של הסמן, קליק, שאלה שתשָּׁאֵל, תשובה שתתקבל, כשלון והצלחה, היא, תהיה שם. ואם היא תתחבר למקורות אומר לה שבזכותה, נהיה לאיש אחד. כי לא טוב להיות האדם לבדו. הושטתי את ידי לחול וכתבתי את שמה, ואת שמי, זה לצד זו, זו לצד זה, מתוך הידיעה שאם בעתיד אפגוש אותה אולי אפגוש באהוב שלצידה וילדים, והיא תפגוש באהובה שלצידי, וילדים. אילו יכולתי ללטף באותו היום את שיערה כדי להעביר לה את מסר-הימים, כאשר השבילים, המתקנים, המזח, את העובדות שהאדם יצר, כולם כמעט ואיבדו את קולם.
קרדיטים
- Photo: A Woman Walking on the Shore by Anna Ilina @Pexels.
- Photo: Woman in Dress in Sea by duhews dfbas @Pexels.
