בין העיר לוד לעיר תל-אביב, ילדה בגובה של בת שמונה או תשע שאלה אותי ״איך קוראים לְךָ?״, לרגע קט לא ידעתי מה לענות. בסך הכל סיפרתי להורים שלה איפה מגרש המשחקים. מסרתי לה את שמי. ״ואיך קוראים לָךְ?״. אני מצטער קצת שאני לא זוכר את שמה של הילדה בגובה של ערמת התפוזים החמודה והחכמה הזאת, ומיד לאחר שענתה פירטה בפניי את שרשרת האירועים של המסע שלה עם הוריה ואחיה ואחיותיה ״אנחנו״ שהיא עומדת לחוות ביממה הקרובה: מישראל לאתונה, ומאתונה לצרפת, ומצרפת לתאילנד, ומשם למזרחה של תאילנד. היא מסרה את זה בתמציתיות כזאת מעניינת. באמת מעניינת. היה לי כזה כיף לשמוע אותה. בקשתי ממנה שאם במקרה היא תפגוש את אח שלי שתקוע לו שם גם בתאילנד אז שהיא תמסור לו שאנחנו מאוד מתגעגעים אליו. אחרי שההורים שלה סיימו את מה שסיימו, אבא שלה שאל אותי איפה הוא תקוע בתאילנד כי הבת שלו ביקשה ממנו שינסו למצוא אותו. כל ילד נולד כזה שונה, עם אופי אחר, ואתה לא יודע איזה אופי של ילד יבוא לחייך שלך ולחייה של אהובתך… לפני כחודש שאלתי את אמא שלי כאילו מאיפה מתחיל הדבר הזה שאנחנו הופכים מילדים של אושר לבגרות של עצב. מה משתנה? והיא אמרה לי משהו שאני יכול לצפות רק מהורים לשמוע: אנחנו הולכים לבית הספר, ומתחילים להיות עצובים. ואם אגדל את הילדים שלי באזור של שדות פתוחים עם כביש ראשי במרחק של עשר ק״מ או יותר מאיתנו? הם עלו על הרכב ונסעו לדרכם… אהה, נזכרתי בשמה. הלוואי ותמיד יזכרו לטובה זה את זו.
קרדיטים
- Video: אברהם טל – הימים עוברים @YouTube.
