כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי.
חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית.
קרדיטים
- Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.
