עשרה קבין של יופי, ותשעה של חוכמה ניתנו לה, זה מה שרציתי להגיד לה. באחד הנותר שניתן לי, מה עשיתי? אמרתי לה את זה, באותן מילים בדיוק. אוויל שכמוני. על אותו משקל, זה כאילו שהייתי מנגן לה בחליל. לא הגיוני, אני צריך לדבר בשפה שלה. הלוואי והיה לי את הזמן להיות איתה. אם היה לנו מלך שמבין בחלילים, ובטח בסיטאר, טאבלה ואולי אפילו בצ'לו עם אותו צליל עמוק שכזה, ובאולם רחב שכזה, אור השמש הייתה חוצה את כיפת השיש שמעלינו, צעדים נמהרים של רגליים יחפות, והצלילים היו משתנים, כי אפילו נגניו ומטוביו הם ממספרי הסיפורים שלנו, קוראי סוד הם. הייתי משוחח אתו על הזמן איתה. הוא בטח היה מוציא לי איזה משפט תזכורת שכזה שהזמן אינו אמיתי, שהחיים עם בחירת ליבי הם של נצח, ועם זאת שהזמן שלנו נתון לקלייה. אשליה. ואולי בכל זאת הייתי מבקש להיות אותו ילד שם בהרים, איתה ביחד, ובחוכמתו היה קורא לי להתנזר, לצאת למסע שכל מטרתו למצוא לי מערה, לקרוא כל חיי מחרוזת של תפילות, ואז לאחר השלבים הנסתרים מעיניו של האדם, הייתי אז נקרא ילד ההר.
קרדיטים
- Photo: Two children playing flutes on a mountain by chiến bá @Pexels.