מספר הסיפורים

זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.

בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.

קרדיטים

  1. Video: Seal – Kiss From A Rose [Seal Version] (Official Video) [HD] @YouTube.

הצד האחר של העוני

יש אנשים שיש להם את הפריבילגיה לשנוא, והם גם מצהירים עליה כזכות. מנושאי כלי התרבות יש שיכו בשוט אדם, את בני משפחתו ואת כל חלומותיו אם הם רק יפרשו אותו כ-"שונא", או כ-"סוטה" מתפיסת העולם מוקפת החומות המאוד ספציפית. במו עיניי ראיתי איך משפחה שברירית נהרסת ע"י אנשים שהיו אמורים להיות החכמים. מה זה חכם בכלל?

שאלות של מה, איך, למה, זה לא משנה, זוכרים שדיברתי איתכם על "סבל"? הוא נהיה ברור יותר אחרי היום הארור של היום השביעי באוקטובר שממנו נחתה עלינו המציאות שהגדירו אותנו כ-"אויב". גם אם נכחנו מחוץ לתמונה של "הכיבוש", וגם אם רובכם רציתם רק חיים נורמליים בלי להיות חלק מתמונת "הכיבוש" בפועל.

אתם מבינים על מה אני מדבר? כרגע אני מקבל עובדה נוספת ששנאה היא חלק מהמציאות שלנו: הפנימית, והחיצונית, אם באמת יש הפרדה שכזאת.

מספרים שפרעה הביט על בני-ישראל חוצים בבטחה את ים סוף, ועשה טוב בעיניי השם, כלומר חזר בתשובה… אני מפרש חזרה בתשובה, זה לראות את הטוב-הנסתר שבגלוי שדברתי עליו בעבר… אילו רק היה פוקח עיניים לפני כן, סבל היה נחסך.

למרות שאני מביא את האירוע כעובדה, ניתן להקביל זאת לאירועים היסטוריים אחרים, כולל אלה האישיים. מצד שני אולי לעולם לא היה מגיע לכך ללא המסע האישי שלו – ופה זה נכנס להסברים "מזרחיים", בטח של הקבלה גם, של דרך, משמעות, קארמה וכולי.


אני מציע:

  1. שתתעלי/תתעלה על עצמך, שימו לב ברגעי המשבר, תתחילו עם אלה הקטנים – זו מדיטציה הלכה למעשה.

  2. שיש להתייחס למוסדות שקובעים לציבור חוקיות של איך מדברים כהמלצה בלבד, להקשיב ולראות אם תוכל כתרבות לקבל את החוקיות החדשה, זה עדיין אוצר בלתי נדלה, שפה. הגמישות שבתרבות צריכה להניע את החוקיות, וזה דרכו של עולם מימים ימימה.

  3. אנחנו צריכים שקיפות, אם כבר "כופים" פרשנויות אז צריך להיות מקום שבו ניתן להתלונן, ולא במערכת בתי משפט סגורה, שאני אומר אותה בגלל הדבר הבא: פעם נאמר שארגון כלכלי חזק מידי מכדי לתבוע אותו, עורכת דין אמרה זאת, הייתי נוכח במפגש. 

    אני לא מעוניין לגרום לסבל לאף אדם, למרות שזה גם קורה, מה שיכול לגשר את הפער זה גוף דמוקרטי רביעי שיהיה נגיש לציבור ויפעל בשמו. שאחד מעמודי התווך שלו זה רעיון השקיפות – ברמה של הצהרת זכויות אזרח במגילה, חוקה.

    הישראלים לא נועדו לשלטון יחיד, אלא לדמוקרטי הזה, החופשי, כי יש לנו כל כך הרבה פוטנציאל לעשות טוב לאנושות, בדרך לפתח תרבויות מקומיות, ביטוי עצמי, מבחירה חופשית, שגם יתוקצבו, אני אומר לכם.

    הערה: מי אמר שאזרחים בישראל מרגישים חופשיים לפתוח פה עסקים?

הערה ב': בישראל אין דבר כזה עוני בגלל האנשים הנהדרים, ביטוח בריאות סוציאלי, מערכת חינוך טובה מאוד.

25.06.25 | 13:12

 

זו החבילה האנושית – על תרבות בזמנים שונים – וכל זה במהלך חודש פברואר 2025

כמה דקות לפני

כמה דקות לפני שנכנסתי לתור הייתי בשורה של השוקולדות, וראיתי אדם שמנסה לבחור בין השוקולדות של עלית, ומולי יש את השוקולד הזה מסקנדינביה שהתחילו לייבא, שהייתי מתענג עליו שם בסקנדינביה, אחרי טיול בהרים. אז יש לי תחושות מאוד טובות לגבי השוקולד הזה :), הוא אמר לי "מה אתה עובד בחברה שלהם" וגם אמר לי שאני לא צריך לפרסם אותם. הוא פשוט התגונן. אמרתי לו שאני פשוט נחמד.

האם יאמר זאת גם לנכדים שלו?

כמה שבועות לפני

המשך קריאת הפוסט "זו החבילה האנושית – על תרבות בזמנים שונים – וכל זה במהלך חודש פברואר 2025"

תלושי מזון כתחליף לביצועים הבנקאיים

לכל הנפשות הפועלות בעמל מסוים נדמה שיש איזה מאפיין פיזי שמאפיין אותן, שפה תקשורתית שנובעת מהעיסוק בחומרים של המציאות, בעובדות שלהן, בגאוגרפיה של העמל, בגבולות היבשתיים ובאמא טבע: אצל רופאים למשל זו יכולה להיות ארשת של סימפתיה מרוחקת, משהו שהמרחק הפיזי בבית החולים, בין חדר ההמתנה למיטת הטיפולים, והזמן הקצוב, בסביבת צלילי המכונות, מעצבים את התכונה הרגעית ועם זאת הדרמתית במפגש עם המשפחה. אצל כלכלנים ובנקאים חיוך זחוח משהו כאשר מעלים נושאים פילוסופיים של כלכלה שיתופית למשל, ובכל זאת מתוך ניסיון להבין את האדם שנמצא מולם, כולנו בני-אנוש בסה"כ. כולנו, או רובנו נמצאים תחת גבולות התפיסה.

אתעכב במשלח היד השני בנושא שלחלקם יהיה רגיש, כי הוא מאוד ברור בעיצוב הכלכלה שהוא כמעט ובל יעבור -והוא טבע האדם. זה נושא שנוגע לפילוסופיות כאילו על גבול המופשטות הפופולרית ורבת-המשמעויות שמשדרים בתוכניות על גבול הקונספירציה בערוץ דיסקברי לקהל הרחב מצד אחד. מהצד האחר הוא רכיב של סיכון מאוד פרקטי מעצם אי-הוודאות שלו, שהתוצר שלו יכול להיות טראומתי, אנרגיה בעלת משמעויות נפשיות: לפני כ-15 שנים נעלמו כמיליון שקלים מקופת הצדקה של בית כנסת מסוים ברמלה.

כהארה אני יכול להשתמש במילה תבניות, או דפוסים, ועם זאת הן נוגעות במערכות סבילות שנוגעות גם במושג השקר: כדי לחוות את האמת יש צורך בפעולה יזומה של תנועה, תחשבו על זה. ולכן אייחס זאת למילים: קֶצֶב, או מוֹפֵת.

מופשט: טבע האדם… אח אח אח, ללא שאנחנו נערב את אלוהים כדמות בקריאה הנוכחית, הרב קוק כותב:

"שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה."

מופשט: הרב קוק מדבר על זיכוך העצמי, החזרה למקור הטוב. אני אוסיף – המקור הפיזי. האנושות היא מקור פיזי, אדם אינו מסוגל בבדידות. והמעשים "הרעים", הוא הרצון נחבא אל הכלים לחזור לטוב, הרחב, המואר, גן-העדן.

מקור 1, מקור 2

טבע האדם… אח אח אח, האם הוא רע ביסודו. ישנו שיח אקדמי, מחקרי, כלכלי, פופולרי בנוגע למניעים של האדם בתחום הרחב יותר של הכלכלה: למשל פיקוח על אלגוריתמים, מישהו כתב אותם, והכותב מגיע עם אמונות מסוימות, גם אם ללא מודעותו המלאה לכך – זה משהו יותר עכשווי בתחום ה-AI שמתגבש. אם נהיה יותר מרוכזים אז הרעיון של משא ומתן יכול לשאת בתוכו –

  1. מראש אני לא סומך על המניעים שלך – עולה מכאן רצון לצמצום מקסימלי של סיכונים. קרוב לנקודה הפסיבית.
  2. אני בא לקראתך, אתה לקראתי – הסיכון נלקח בחשבון. קרוב לנקודה האקטיבית.

אם נפרק את זה לשניים, ונצמצם, נוכל לקבל כאן שני תאוריות שונות שנוצר ביניהן מתח

  • דמוקרטיה – "פיקוח", Institutionalized distrust.
  • קפיטליזם – "משא ומתן"' Free markets.

הצמצום הזה הוא לא מציאותי, כמו שחלוקה של המוח לשניים עצמאיים הוא לצורך הדגמה בלבד, בפועל הדברים שלובים זה בזה, ישנה תנועה, חלופות של קשת של צבעים שנוגעות ומתערבבות אחת בשנייה וכוללות גם יצירתיות (קול מהאינסוף אם תרצו לקרוא לזה, שוב, בלי לערב את אלוהים). החלקים לא יכולים לעמוד בפני עצמם אחרת מתפרקים, סותרים את עצמם, נעלמים.

למה אני מספר לכם על זה, אני טוען שכלכלה מערבת רגשות:

אֵילוּ כלים עומדים לרשות קובעי מדיניות כדי למנוע מגוף גדול לאיים עם הורי הילד שישלחו שוטרים לאוניברסיטה שבה הוא לומד בגלל חוב של אלף חמש מאות שקלים ולאורך תקופה של שנתיים?

יש פה את הממד של "ההשפלה",  של הרגשות של כל הצדדים, בל נשכח – של גוף כלכלי (״המשפיל״, שבמקביל משקיע גם הון בפרסום ועל כן מודע לרגשות) שהקירות שלו מהנקודה זאת ואילך שקופים, אפשר ממש לראות את מי שעולה ויורד המעליות, זה כבר אינו גוף אלום, ורשמיות שכזאת היא במופע של פח-שימורים.

באופן פרופורציונאלי הילד הזה לעולם לא פגע בהם, אבל האמונה בטבע האדם — אכן כן. אתם יכולים לקשור מאורע ספציפי זה ל- "אמת-יחסית", באופן שווה אתם יכולים לקשור את זה גם ל- "להיתקע במרחבי השקר, הפסיבי, התקוע".

פתיחות של מערכת כלפי האזרחים שאותם אמורה לשרת לטובת הכלל נבחנת גם בעוצמת הבירוקרטיה, או במילים אחרות האם המערכת כפי שהיא פועלת מוכנה לקחת סיכונים למען האזרחים, להשקיע בכל השדות של כל הילדים, של כל האזרחים ושהם שיחליטו מה הן התשתיות המתאימות ביותר לתפעול היומיומי שלהם. (ראו את הפוסט הקודם שלי. נקודה מהפוסט – אתם לא יכולים להוציא את השם "לוד" מנמל התעופה הבינלאומי של ישראל רק כי בא לכם, זה להשיל את הנכסים הפיזיים והרגשיים בכוח הזרוע).

אולי הייתי צריך להקדים ולומר שכל הפוסט הזה הוא סוג של משחק בשפה, לאו דווקא מייצג את המציאות, יש לזה הגדרה שאני לא זוכר אותה כרגע, וזאת כדי להציג לכם את הפרדוקס הבא שנוגע למלחמת חרבות ברזל, מלחמת התקומה:

התברר שאנשי מילואים נתקעו בלי כסף ואי אפשר לשחרר להם כסף ישיר שגם הוא בכלל חוב שרק אולי בנק ישראל מודע למספר המדויק: מצד אחד יש כאן תמיכה נרחבת בשלטי המגדלים של "ביחד-ננצח", של הסתמכות אחד בשני, ומצד שני אתה נכנס למשא ומתן עם איש המילואים גם בסטטיסטיקות של הפופולריות שסיכן את החיים שלו למען כל האזרחים והמבקרים בישראל.

אני שואל את הכלכלנים שמחליטים את ההחלטות ואת כל שרשרת האספקה שמלפניו ואחריו, שנכנסים אתו לדיון, או במושגים כלכליים למשא ומתן האם זה כולל את הפילוסופיה שאיש המילואים הוא רע מיסודו מעצם היותו אדם?

פרדוקס, אכן ארשת הפנים תופיעה?

האנשים לא "רעים" באמת, אבל יש "אמת" בטוב, ראו למעלה עם הרב קוק. 

כמו שכתבתי, הרעיון שהצגתי הוא לא מציאותי גם כי זה נובע מהרגלים שלי לרעיון של טוב-ורע, שלי, וזו אחריות שכל אחד צריך לקחת, זה תרגיל במודעות עצמית. בכל זאת, אהיה כנה איתכם, לפעמים אכעס.

הדרך למצוא איזון זו שקיפות, פיקוח, דמוקרטיה חופשית. מה זה אומר בדיוק? יאללה תדונו על זה, אני אמצא לכם מאמרים של האיחוד האירופאי אם תרצו.

 

קרדיטים

  1. Photo by Sgt. 1st Class Brandy Nicole Mejia @picryl.com.

צוהר וקול בדצמבר

  • הילד הזה לא הכיר את יוסטון והילד הזה הוא אני. זרחו להם שם מיני כפתורים-מכניים תחת הַכֶּסֶת (-שמיכת-הפוך). מוגף בהוריו שֶׁיְּשֵׁנִים את שנת-חורפם; שני דובי-עיר שעליהם הסתמך ושאליהם הִשְׁכִּים, וביום-הבוקר אותם יעיר. הקול הזה בשמונה לדצמבר, 2024, של רכב שחולף על כביש מספר 40, בשעה שתיים שאחרי חצות, כְּהֶבֶל-בָּקִיעַ, מסייע לי לעצום את עיניי. ילד שלי, תאחז בידי, אתה בטוח עכשיו.
B&W painting of a space child reaching a letter
  • גוללתי את מבטי אל הטיולון שבשתי-ידי אני אוחז. שָׁם, תינוקת-מלאך פוקחת עיניים, פתיתת-שלג נהדרת שמביטה אֵלַי, אל שמש-זריחתה שמשתקפת בעיניה התכולות, שבכוחה לראות, קוראת לי להבחין בה: "תינוקת שלי, התעוררת?". כמה שעות אחרי מצאתי בזכרוני שזה אותו טיולון שהורי אחזו בי בתוכו. בליל שלוש-עשרה לדצמבר 2024.

 

  • עם הזמן הכפתורים הפכו לפוזיטיבים, פערים, יופי שמגיח מסבלנות. תרגיל: אני מוצא את הקשר הדק שהוא כשערה, בין הקסם שלי לחלל, ולאהבה שלי לצילום. מה הוא זה ששלכן-ם?

 

NASA's Sally K. Ride tries on her astronaut helmet facing the camera

קרדיטים

  1. Illustration by Cai Dongdong | 愚木混株 @Pixabay.
  2. Photo: Sally K. Ride astronaut, NASA Johnson Space Center, Texas USA @rawpixel.

משמעות קפואה – על מרחבים אחרים בישראל – העיר לוד כמקרה בוחן

מאז שנפטר ראש עיריית לוד, מר מקסים לוי, פתחו כל יום את האתר לזכרו. ישנה שם מצבת אבן עליה הכיתוב "לזכרו". כשמונה עצים שמשאירים מקום לספק ותקווה, אור היה מבצבץ מבניהם, תחתם הייתי מתמקם לאותותם של צלילי הגשם שזה עתה מקישים על דלת המקום, מיני ציפורים, ציפורי דבש, דרורים, נודדים. והיו שם שלושה שולחנות פיקניק, וכן, כניסה אחת. ייחסתי לו חשיבות כלאבן-חן ובו מקדיש זמן למדיטציה. מרחב יפה, בעיר יפה, שטח בגודל של לא יותר מ -150 מ"ר.

לאבן החן הזאת, מזמן לזמן, היו מגיעים קבוצות של בין 2-7 צעירים, אחרי יום לימודים ועבודה והקדשת זמן למשימות-הבית, פשוט היו באים ומדברים. עם הזמן למדתי לחבב אותם, כי הם "הפריעו" למדיטציה שלי, מצחיק. תרבות אתיופית של דור שני או שלישי שנמצא במשבר. בני הדור הראשון שמדברים איתי כאילו, אנחנו מסביב למדורת השבט, ולבקשתי מעלים זיכרונות על חיי הארץ אשר שם, במשפטים חצי ברורים לי, כמספרי סיפורים, מתעדן תחת טובתם… ארץ רחוקה לחקור. ואלה היו מדברים על זוגיות, יחסים בעבודה, עם חברים, ספורט, רגיל. רק שזה לא רגיל, בניית קשרים חברתיים תוך כדי התרסה אולי, פרגון, הקשבה, הימצאות, היא ערך בפני עצמו.

מה היה שם גם? אוכל – פיצוחים, פיצות, לעתים נרגילות, היה אדם שבא ברכב ומעביר מתוך הגדר החיצונית הרחוקה יותר שקית אטומה עם משקאות אנרגיה. זה נראה בהזמנה מראש. שוטרים נחמדים היו מגיעים לשם לפעמים. פעמיים או שלוש בחיי עשו עלי חיפוש גופני, שם התרחש אחד מהם. השבתי להם שאני פוקד את המקום לשם מדיטציה או ליהנות מהטבע.

שניים, האחד היה מתחקר את הנוכחים, והאחר שהיה סוקר את השטח, בפינות העלומות, שאינן חשופות לעין. פעם אחת שני צעירים מהקהילה הערבית שהתיישבו לידן ונראה לי ששתו אלכוהול, קפצו מהגדר בהישמע על הגעת שומרי-הסדר. האם אתם מכירים את הסדרה "ביקורת הגבולות: שוודיה"?

בעקבות הסדרה אני תוהה על המקום שלי בין הסדר לאי-סדר… כלומר, כמה אנשים יכולים להיות "טיפשים" בלהכניס דברים שיש להם השפעות מרחיקות לכת על אחרים בלי לחוש את הנטל הרגשי שנובע מכך? ולכן אני מודה על שישנה ביקורת מצד אנשים ששותפים לתחושת אכפתיות כלפי מי שמופיע מולם, במסגרת תפקידם, מתוך תפיסת עולמם. אי לכך הערכתי גדלה, כלפם, וכלפיי, וכלפי כל הדורות שבתחושתם רוצים להתפתח: מצד שני, הנחקרים אולי לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות. אין לי תשובה חד-משמעית, לא נראה לי שגם תהיה מלבד שבין "רוצים להתפתח", ל-"לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות" ישנו פער סתום שממנו ברגישות יש להגיף יריעות-מסיבים-פולימריים.

ואז העירייה התקינה מצלמות.

ואז סגרו את פינת-החן עם שער, לעולמים.

בין לבין היו "הפרעות" בלוד. הפגנות, עם קשת צבעי האדום על המסכים והכל.

ואז עוד גדרות הופיעו בעיר, ואת חלקם התחילו לכסות ביריעות. השתקפות-הטבע-לעיניים-הרואות בפועל נסגרה.

ואז על עמודים גבוהים החלו להופיע מצלמות בתוך שכונות.

אני לא בא כאן לבקר את המשמעות של השימוש במצלמות פיקוח או בגדרות מלבד להעלות עניין אחד. בעיר לוד לא ראיתי עוד אנשים שמתאספים כך בצורה דמוקרטית וללא עלות מלבד באותם מרחבים אחרים שבהם הרגשתי חופש לחוות טבע-עירוני ללא הרשמיות של הכלכלה והסדר, שלמתחיל יכולה להיות נטל בתחילת ההתנסות המדיטטיבית, ולכן לעצור עוד בהנפת הרגל הראשונה. האם ציינתי כבר רגישות?

ובכל זאת אתעקש, ואיפה כן זה יכול לעמוד כך או כך בתנאים?

  1. בתי הכנסיות – במטבח, חצרות, כניסה.
  2. בשכונה למטה.
  3. בזמן שוטטות בעיר, בזמן קניות לצרכיי הבית.
  4. בתי עלמין, מכרים שנפגשים.
  5. מגרשי ספורט, מרחב הסוציאליזציה גודל כאשר ממוקמים שולחנות פיקניק לשימוש של נוכחים/צופים.

    אני בטוח שישנם מקומות נוספים, עם זאת בכל אותם מקומות ישנם ספים. השימוש "האינדיבידואלי" והחברתי מוגבל בחוקי סביבה "נוקשים" יותר, סף השימוש בו גבוה יותר, אנשים לא יכולים לעשן נרגילה בשכונה – אני רוצה להזכיר שבחינם. כדי לעשות היום מדיטציה "בחינם" בסדר היום המלא שלי אני יוצא מהמקום של מגלה-ארצות.

     

  6. בבית – ההזדמנות להכיר "זרים" היא נפלאה בעיניי והיא תבוא מהפתעה יותר מאשר מפוטנציאל-הכירותי-פעיל-שבשטח, כמו למשל באוניברסיטה, או באו"ם שבג'נבה. עלות נצמדת: שכר לימוד וטיסות.

ישנם מקומות נוספים והתנאי לכך היא התארגנות קהילתית, שבעיר שבה אני חי היא נוגעת לאמונה. ואני מכיר באופן אישי שתיים:

  1. פעילויות חברתיות של חברי קהילת הכיפות הסרוגות, שלא בבתי הכנסת.
  2. המפגשים התכופים יותר שנובעים מעצם שמירת-השבת של קהילת החרדים.

כנביעה מההתארגנות, ומשא ומתן אני מניח, העירייה הקצתה להם מרחבים ללא תפוגה נראית לעין בשלב זה. אקרא להם כאן "מרחבים-לשיתוף-תרבותי". העירייה, מעצם תפקידה, אפילו מקדמת פעולות / פעילויות ספציפיות שמאפשרות זאת – כמו למשל מצברים לשבת באחת השכונות, האם זה יצא לפועל, אין אני יודע. ישנו פרסום ל- / ובין חברי הקהילה שיוצרת דינמיקה-תרבותית שבונה את עצמה. הקמת שביל לצד נחל איילון, כרגע ללא שימוש באמצעים טכנולוגיים לשמירה על הביטחון. ועוד. ערבוביה של דברים שלכאורה לא קשורים לדינמיקה של הטקסט, לעובדות שמיוצגות כאן בשטח, ושעדיין עובדים ביחד למען הדינמיקה-התרבותית.

שווה, נכון?

הזכות להתארגנות, והתייחסות ספציפית, מאפשרת התפתחות שהיא מעבר למעשה עצמו. זה שיתוף של רעיונות, גם אם הוא מצומצם למסגרת "אידאולוגית", אנשים חווים משהו אחר "מהריצה" היומיומית: זהו זמן-קהילה, זמן-אחו. ומתחת לצלילי צמרות העצים, וגם לצד הנחל, גם אפשרות לנחת, ללא עלות מצד הלקוח / האזרח, ובזמן קצר.

כל זאת הייתה הקדמה לדבר הבא ששם לרגע בצד את עניין הטבע, ומקדיש יותר מקום לרעיון של מרחב להתפתחות. ואני אמשיך לקחת את העיר לוד כדוגמה לפוטנציאל של מופת פריפריאלי.

על מרחבים אחרים. מרחבים של התפתחות.

In current “iconic” architecture, in the design of “corporate” space, especially in the media of the star system, spectacular or contemplative, there is no relationship with the user.

The value and the sense are self-referential, as if the designer worked for his exclusive satisfaction and not for another subject, whether individual or collective.

But exactly a collective subject is the only one that can give the space a meaning, and therefore enable the regeneration of public space and favour processes of appropriation of space and, consequently, the possibility of colonization and urban self-organization (Pittaluga, 2020).

 

המשך קריאת הפוסט "משמעות קפואה – על מרחבים אחרים בישראל – העיר לוד כמקרה בוחן"