לכל הנפשות הפועלות בעמל מסוים נדמה שיש איזה מאפיין פיזי שמאפיין אותן, שפה תקשורתית שנובעת מהעיסוק בחומרים של המציאות, בעובדות שלהן, בגאוגרפיה של העמל, בגבולות היבשתיים ובאמא טבע: אצל רופאים למשל זו יכולה להיות ארשת של סימפתיה מרוחקת, משהו שהמרחק הפיזי בבית החולים, בין חדר ההמתנה למיטת הטיפולים, והזמן הקצוב, בסביבת צלילי המכונות, מעצבים את התכונה הרגעית ועם זאת הדרמתית במפגש עם המשפחה. אצל כלכלנים ובנקאים חיוך זחוח משהו כאשר מעלים נושאים פילוסופיים של כלכלה שיתופית למשל, ובכל זאת מתוך ניסיון להבין את האדם שנמצא מולם, כולנו בני-אנוש בסה"כ. כולנו, או רובנו נמצאים תחת גבולות התפיסה.
אתעכב במשלח היד השני בנושא שלחלקם יהיה רגיש, כי הוא מאוד ברור בעיצוב הכלכלה שהוא כמעט ובל יעבור -והוא טבע האדם. זה נושא שנוגע לפילוסופיות כאילו על גבול המופשטות הפופולרית ורבת-המשמעויות שמשדרים בתוכניות על גבול הקונספירציה בערוץ דיסקברי לקהל הרחב מצד אחד. מהצד האחר הוא רכיב של סיכון מאוד פרקטי מעצם אי-הוודאות שלו, שהתוצר שלו יכול להיות טראומתי, אנרגיה בעלת משמעויות נפשיות: לפני כ-15 שנים נעלמו כמיליון שקלים מקופת הצדקה של בית כנסת מסוים ברמלה.
כהארה אני יכול להשתמש במילה תבניות, או דפוסים, ועם זאת הן נוגעות במערכות סבילות שנוגעות גם במושג השקר: כדי לחוות את האמת יש צורך בפעולה יזומה של תנועה, תחשבו על זה. ולכן אייחס זאת למילים: קֶצֶב, או מוֹפֵת.
מופשט: טבע האדם… אח אח אח, ללא שאנחנו נערב את אלוהים כדמות בקריאה הנוכחית, הרב קוק כותב:
"שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה."
מופשט: הרב קוק מדבר על זיכוך העצמי, החזרה למקור הטוב. אני אוסיף – המקור הפיזי. האנושות היא מקור פיזי, אדם אינו מסוגל בבדידות. והמעשים "הרעים", הוא הרצון נחבא אל הכלים לחזור לטוב, הרחב, המואר, גן-העדן.
מקור 1, מקור 2
טבע האדם… אח אח אח, האם הוא רע ביסודו. ישנו שיח אקדמי, מחקרי, כלכלי, פופולרי בנוגע למניעים של האדם בתחום הרחב יותר של הכלכלה: למשל פיקוח על אלגוריתמים, מישהו כתב אותם, והכותב מגיע עם אמונות מסוימות, גם אם ללא מודעותו המלאה לכך – זה משהו יותר עכשווי בתחום ה-AI שמתגבש. אם נהיה יותר מרוכזים אז הרעיון של משא ומתן יכול לשאת בתוכו –
- מראש אני לא סומך על המניעים שלך – עולה מכאן רצון לצמצום מקסימלי של סיכונים. קרוב לנקודה הפסיבית.
- אני בא לקראתך, אתה לקראתי – הסיכון נלקח בחשבון. קרוב לנקודה האקטיבית.
אם נפרק את זה לשניים, ונצמצם, נוכל לקבל כאן שני תאוריות שונות שנוצר ביניהן מתח
- דמוקרטיה – "פיקוח", Institutionalized distrust.
- קפיטליזם – "משא ומתן"' Free markets.
הצמצום הזה הוא לא מציאותי, כמו שחלוקה של המוח לשניים עצמאיים הוא לצורך הדגמה בלבד, בפועל הדברים שלובים זה בזה, ישנה תנועה, חלופות של קשת של צבעים שנוגעות ומתערבבות אחת בשנייה וכוללות גם יצירתיות (קול מהאינסוף אם תרצו לקרוא לזה, שוב, בלי לערב את אלוהים). החלקים לא יכולים לעמוד בפני עצמם אחרת מתפרקים, סותרים את עצמם, נעלמים.
למה אני מספר לכם על זה, אני טוען שכלכלה מערבת רגשות:
אֵילוּ כלים עומדים לרשות קובעי מדיניות כדי למנוע מגוף גדול לאיים עם הורי הילד שישלחו שוטרים לאוניברסיטה שבה הוא לומד בגלל חוב של אלף חמש מאות שקלים ולאורך תקופה של שנתיים?
יש פה את הממד של "ההשפלה", של הרגשות של כל הצדדים, בל נשכח – של גוף כלכלי (״המשפיל״, שבמקביל משקיע גם הון בפרסום ועל כן מודע לרגשות) שהקירות שלו מהנקודה זאת ואילך שקופים, אפשר ממש לראות את מי שעולה ויורד המעליות, זה כבר אינו גוף אלום, ורשמיות שכזאת היא במופע של פח-שימורים.
באופן פרופורציונאלי הילד הזה לעולם לא פגע בהם, אבל האמונה בטבע האדם — אכן כן. אתם יכולים לקשור מאורע ספציפי זה ל- "אמת-יחסית", באופן שווה אתם יכולים לקשור את זה גם ל- "להיתקע במרחבי השקר, הפסיבי, התקוע".
פתיחות של מערכת כלפי האזרחים שאותם אמורה לשרת לטובת הכלל נבחנת גם בעוצמת הבירוקרטיה, או במילים אחרות האם המערכת כפי שהיא פועלת מוכנה לקחת סיכונים למען האזרחים, להשקיע בכל השדות של כל הילדים, של כל האזרחים ושהם שיחליטו מה הן התשתיות המתאימות ביותר לתפעול היומיומי שלהם. (ראו את הפוסט הקודם שלי. נקודה מהפוסט – אתם לא יכולים להוציא את השם "לוד" מנמל התעופה הבינלאומי של ישראל רק כי בא לכם, זה להשיל את הנכסים הפיזיים והרגשיים בכוח הזרוע).
אולי הייתי צריך להקדים ולומר שכל הפוסט הזה הוא סוג של משחק בשפה, לאו דווקא מייצג את המציאות, יש לזה הגדרה שאני לא זוכר אותה כרגע, וזאת כדי להציג לכם את הפרדוקס הבא שנוגע למלחמת חרבות ברזל, מלחמת התקומה:
התברר שאנשי מילואים נתקעו בלי כסף ואי אפשר לשחרר להם כסף ישיר שגם הוא בכלל חוב שרק אולי בנק ישראל מודע למספר המדויק: מצד אחד יש כאן תמיכה נרחבת בשלטי המגדלים של "ביחד-ננצח", של הסתמכות אחד בשני, ומצד שני אתה נכנס למשא ומתן עם איש המילואים גם בסטטיסטיקות של הפופולריות שסיכן את החיים שלו למען כל האזרחים והמבקרים בישראל.
אני שואל את הכלכלנים שמחליטים את ההחלטות ואת כל שרשרת האספקה שמלפניו ואחריו, שנכנסים אתו לדיון, או במושגים כלכליים למשא ומתן האם זה כולל את הפילוסופיה שאיש המילואים הוא רע מיסודו מעצם היותו אדם?
פרדוקס, אכן ארשת הפנים תופיעה?
האנשים לא "רעים" באמת, אבל יש "אמת" בטוב, ראו למעלה עם הרב קוק.
כמו שכתבתי, הרעיון שהצגתי הוא לא מציאותי גם כי זה נובע מהרגלים שלי לרעיון של טוב-ורע, שלי, וזו אחריות שכל אחד צריך לקחת, זה תרגיל במודעות עצמית. בכל זאת, אהיה כנה איתכם, לפעמים אכעס.
הדרך למצוא איזון זו שקיפות, פיקוח, דמוקרטיה חופשית. מה זה אומר בדיוק? יאללה תדונו על זה, אני אמצא לכם מאמרים של האיחוד האירופאי אם תרצו.
קרדיטים
- Photo by Sgt. 1st Class Brandy Nicole Mejia @picryl.com.