אם יש דבר כזה קולות של חסד, אז הם נובעים מקיומה אשר בחיי האפורים, שהם בעצם תפזורת חיים מנופצים של עצמים שצברו משקעים בתחתית החיים, באדמה שאין לה אפילו שם עצם, אדמה ריקה וללא שם. אילו רק הייתי יכול לאחוז בהם ואז זאת תשמיע לי את אותם ציוצים של בני-יומם, חדשים וחדשות כאלה. אילו יכולתי לנשום בדרך עצי-האקליפטוס, לשמוע סוסים צוהלים עם ילדים אשר מעבר לנחל, אילו הבניינים יכלו שלעולם לא להישבר, אילו רק הסוף לא היה כל כך ברור, בעיניי, אילו הייתי יכול לאחוז בהם, אז בוודאי שהייתי מצמיד את אוזני הימנית במקום שנקרא באנטומיה שלנו בית-החזה ושומע אותה נושמת במקומי, ואז עם שפתיי לאוזנה שם דבריי היו נאמרים, שתחת עצי האקליפטוס ישנו ריח נפלא של חיים. אילו הייתי יכול לאחוז בדבר הזה שנקרא עולם ומלואו, מלטף את שיערה.
האדמה אינה שקטה. אפשר לראות בזה אמירה רפלקטיבית של מציאות בני האדם, ובני האישה ראשית לכל, שמדברים בשפה לינארית, זה של המזרח התיכון, וזה של הנדסת התודעה. אך אם תרדו איתי קצת מתחת, לדבר שמתרחש מתחת לכפות רגלינו, כאשר אנחנו מסירים כל כיסוי מהן, נעליים, וגרביים, העור ל-soil, גילנו כאנושות שהאמירה די מדויקת. הם מדברים שם אחד עם השני בקודים: הם חשים, ואורגניזם קרובים מגיבים. דרך הפטריות מתחברים ומשדרים אותות אזהרה ברשת האינטרנט שלהם שם. מסרים כימיים כהודעות טקסט, אימפולסים חשמליים, תיווך מיקרוביאלי -חיידקים מתרגמים את האותות לדיאלקטיקות שיצורים חיים אחרים מבינים, אני מתכוון לצמחים. תרכובות להורמונים -למי שמתעניין.ת. מודדים. מחליטים ביחד. אף זוכרים. חולקים בפחמן עם הנזקקים. זו שפה מדויקת. זה מה שזיהינו so far כאנושות. אבל אולי יש מקום נוסף שבו הם מדברים, שיותר קרוב אלינו, לגובה שלנו, דרך מרחבי האוויר שאנחנו קוראים להם ״לנשימה״, מרחבי האוויר לנשימה. זיהינו גם שצמחים מדברים דרך האוויר, ואולי הם גם מזמנים את הרוחות? את הסערות? בשונה מחשיבה לינארית של סיבה-תוצאה-סיבה-תוצאה, שבו הפרשי לחצים, שחרור של פחמן שהיה אצור באדמה, הזרמים שמתחת לאוקיינוסים שמשתנים. לפני שבועיים מישהי באה אלי ושאלה אותי לשמי, ואז אמרה לי ״שמעתי שאתה קורא מחשבות״. ובקשה שאקרא את המחשבות שלה. בוודאי שעניתי בשלילה, אין דבר כזה קריאת מחשבות, יש דבר כזה אינטואיציות. אני כן שאלתי אותה אם בא לה לנסות איתי את הקרואסון הבא: יש לי קטע למצוא את הקרואסונים הנהדרים, ביחד זה הכי כיף. בלוד ורמלה הם בעיקר הוטבלו במי-סוכר, יש מאפייה נחמדה שמטביעה אותם בחמאה, זה פשוט מצטבר להם על מגשי החימום, אויי, אני כל כך רוצה שהם יצליחו, מאפייה אחרת השכבות -טוווב, רק לטעמי: בקושי שמים שוקולד, כמו לאכול בורקס בלי מילוי תפוחי האדמה (והבצל וכוליי) -כילד לא נתנו לי הרבה שוקולד, עוגות שוקולד, אז עכשיו אני משלים פערים. בכל אופן נשים באמת מקסימות אותי גם אם אין שום הגיון… סיפרתי למנהלת שלי דווקא על זה ואז אותה מנהלת שהגיעה מהגוש הסובייטי, גם שאלה אותי אם אני קורא מחשבות. יש לי הרבה מה ללמוד מהן, וזו האמת!
קרדיטים
Photo: Woman Leaning in Dress in Black and White by duhews dfbas @Pexels.
