אוקיינוס לבן, עורב בעל נוצה צחורה אחת, ויחידה, על קו-התפר אשר ביני לאלוהים. ״קח אותי אליה,״ כדי שאשוב, ואאחוז בה. אך את המתים לא ניתן להחזיר, לא לאחוז, ובטח לא אהובות שחלפו מן העולם, ״מבחירה, ומחוסר ברירה,״ אמר העורב, קירקר ופרס בכנף. הביט לעברו ואז לזה של אוקיינוס-הלבן. ובָּעֵת ההיא ראה שבתיבה הוא בגפו, שכיסה את עצמו בשקר אחד ויחיד בצבע לבן במשקל של עולם ומלואו. יצורים בגודל של בועות שמצאו את הסימן לדאות מן המעמקים אל הקומפוזיטורים שבשמיים. ״למה פתחת את השער״ אמרה, ועזבה. המרחק ביני לאדמה שעליה אניח אבן ואמצא בה נחמה, עתה במרחק של שנת-אור אחת. הרוח שמתגברת, הגעות שמגיעה, ״לקחת אותי אליה,״ הגדול שממרכז היקום,״ ובעזרתו של עורב הקסמים שלך, לקחת אותה ממני.״ על המפרשית שהגיעה לפתחה של יְרוּשָׁלֵם.
קרדיטים
Photo: A woman with white hair in a dark room by jiang hua @Pexels.
האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).
פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.
תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*.
קרדיטים
Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.
שני דברים שבכוחם לקשור אותי לארץ, אהובה היא אחת. חוב הוא השני. ״אני-אזרח״ כמוצר, הוא החצי. לרוב, השניים הראשונים הולכים ביחד, השניים ועוד חצי הפך לתרבות. מה עושים שאין לא את זאת, ולא את זה, והחצי לא כזה משמעותי? ילדה כבת שנתיים מעדה בדרך, איש עסקים צעיר, עם שותפים ועוזרים וכוליי הושיב אותה על הטרולי שלו. חשבתי שזה כל כך נחמד שהוא יכול לראות את עצמו כאבא, או שהיא הפיצית מלמדת אותו להיות אבא, וגם אותי, וזה כל כך נעים. יש אנשים שקבוצות ספורט, בתחום הפוליטי או קשרים תרבותיים, לא אלה הדברים שנמצאים במרכז החיים אשר בעולמם, וטוב עשה השם בזכות לתת. נתינה כברכה. הדרמה שמסביב.
חיים מחוץ לאטמוספרה שלנו. מדען פלנטרי, מהנדסי חלל, אסטרונאוטים וקוסמונאוטים, אסטרופיזיקאים, מתכנני משימות, אנליסטים, של נתונים, ואנליסטים של מסלולים. מומחי חישה מרחוק, מתמטיקאים וגאופיזיקאים. אסטרוביולוגים, אסטרודינמיקאים, ועוד ועוד ועוד. מכל אותם אלה ומתוך אלה יש שעוסקים בצמצום, באיפה. טווח כל כך רחב של חיפוש כדי לגעת בנקודה שלשמה התכנסו. ולאותה נקודה, או תזה, יש עלות שמחושבת תחת ערכים של זמן, והזמן שלנו הוא אינו אינסופי. זו גם האמונה בכל אופן, זה שיש לנו סוף. האור הפך לדמות שיכולה לגאול אותנו מאותו הסוף אל הלא-כלום. האור שהוא כבר הפך לדמות בחיינו, הרי לוקח לו גם דורות רבים להגיע, ויש כאלה שיִשְּׁקוּ, שיִגְּעוּ, שיהפכו לחלק מהנינים של הנינים שלכם, ויש כאלה שאולי נושאים הם את התפילה לאחות המיוחדת שבחיי, שגם היא במרחק של שנת אור אחת ממני, יחי ההבדל הקטן. בצמצום שאותם אלה עוסקים ישנו נעלם אחד שיכול לשנות את הכל, ואולי חלק מאותם אלה שהוזכרו, לא מוכנים להעלות אותה לדיון כדי לא לשים את עצמם לצחוק. הפוליטיקה שנחשפה לאדם הרגיל במערומיה בעקבות המלחמה הזאת, ויהיו לכך גם השלכות, אצל האדם הפשוט, קדימה בזמן. הנחה: אולי חיים מבקשים זכר ונקבה ברמה של המבנה הפלנטרי, ואצלנו האנרגיה הנשית מבוטאת בירח. ללא האישה, אין את החיים שאנחנו מכירים. מחזוריות של שלושים יום על פני ה- Pale blue dot, זה שאנחנו עליו. אז הטבע אמור להיות לא רק של איזה כוכב מתאים לחיים, אלא לאיזה כוכב שמתאים לחיים יש גם מחזוריות של ירח, או ירחים. זהו.
קרדיטים
Video: Close up on Woman Dancing with Band by cottonbro studio @Pexels.
בתל-אביב אנשים אוכלים פיצות ממש דקות. דק בקטע של נייר. ונהננו ממנו אתמול. ה-Crust היה נחמד גם כן, עם כמות הבועות והארומה המוכרות והאהובות. שאלת היחסים ביניהם היא שאלה שנמצאת תחת דיון, יש פיצה סיציליאנית, יש פיצה מרגריטה, יש ניו יורק, שיקגו, זה עם האננס (איכס), לבנה (גם כן איכס, חחח סליחה, לא בקטע של גבינה כחולה), פיצה ישראלית שכולנו התרגלנו אליה ויש פיצה תל-אביב. אז נסענו אתמול לאכול פיצה בתל-אביב, ובהליכה בין הרחובות מהנקודה שבה חנינו לנקודה שאותה חיפשנו סיפרתי להם שאני מעלה אותה לפעמים בשיחות בנינו, שזה מתרחש באופן אוטומטי כאשר אני מתקרב למקום הזה שאני מפחד ממנו, המקום של חוסר המשמעות. כן… זו תחושה שהיא לא פשוטה לי, זה אפילו לא עצבות, זאת לא נגזרת של אף תחושה שהכרתי, זאת התחושה של היות אני בכלום. איזו דוגמה אוכל לתת לכם כדי שנוכל ליישר קו? כן… יש איזה סרט מ-2014 של כריסטופר נולאן שאולי מצליח לתאר את זאת, הוא נקרא "בין כוכבים" (Interstellar). אני חושב שזו תחושה שנמצאת בתוכנו בבני האנוש, זאת שמצאה לה ביטוי רחב יותר בעשר – חמש עשרה השנים האחרונות. מהיכן הוא נובע ב-DNA ההיסטורי שלנו, אני לא יודע בדיוק: המתח שבין האנושות שמתמודדת עם איזה סוף ידוע מראש מול מה שמייצג יו מאן (מאט דיימון) כדובר המרכזי של הבדידות. הגבול בין בדידות לתחושה הזאת הוא דק ברוחב של נויטרון, זה שהעולם המודרני או התרבות הישראלית לא מוכנה להודות בתופעות הללו, במידת התפשטותה, בנְפִיצוּת ובשכיחות, זה כבר נושא שיחה אחר. בכל אופן כתשובה, אחד אמר לי שזה טוב שאני עושה כך, כל עוד שאני מזכיר לעצמי שהיא אף פעם לא הייתה שם בשבילי. זה הזכיר לי כמה דברים שאחרים אמרו לי בעברי, ובעברי כעסתי על כך, כי את התוצרים השליליים של כך כן חוויתי, וזה לא פייר. אמרתי לו שהיא אינה כלי שאני משתמש בו מתי שצריך, היא אינה אֵלה שאני פונה אליה מתי שזה מתאים לי. יש בי נאמנות ואחריות כלפי כל סך הרגשות שלה. היא אדם, היא אישה שאני חולם באמת לאהוב אותה. אף אחד מאיתנו כמובן לא "צודק", יש איזה אמצע, ביחסים בין בני אדם. בכל אופן באהבה לאישה, בנאמנות לסיפור החיים שלה, יש איזה עיוורון שאני מקבל אותו על עצמי. ובתחום העיוורון הזה השמיים מכוסים בכוכבים במערך כזה וכזה, בעוצמת נצנוץ כזאת וכזאת. מי אמר שבעל הידיעה הקרה של איך העולם עובד עם נתונים כאלה וכאלה יודע מה זה לחלום?
בעבר אמרו לי דבר דומה: (אני בכוונה לא מספק דוגמאות) זה האינטרס שמצד אחד אתה לא נשאר לבד, לכאורה, ומצד שני אותה החפצה ומתוך מודעות והחלטיות, מונעת מהמוחפץ להיות חלק שווה מהעולם של המחפיץ. ישנה "עליונות" מסוג מסוים, גם כאן אומר לכאורה. ואני לא מייחס את זה למגדר מסוים, ממש לא, זה אפילו חוצה מגדרים וזה מסתכם במי שאתה בתור אדם. וזה הסבר שמצא היגיון לסיבה של למה אותן נשמות טהורות שהשיגו הרבה יותר ממני, ברמה הכלכלית וברמה החברתית, האשימו אותי בדברים בלי שהוצאתי אפילו מילה אחת. ההזדמנות מבחינתם נמצאה. אני לא קרוב משפחה שלהם, עושים לפחות פי שתיים אם לא שלוש או ארבע הכנסה יותר מההורים שלי יחד, יש להם עם מי לדבר, או לפחות לשלם שיקשיבו להם, אני מאמין שזו הייתה בחירה מודעת. והסיבה למה אני נכנס איתכם לתחושה הזאת, שמופיעה עתה לעיתים רחוקות יותר… אל תיפלו לבור הזה של להחפיץ כמטרה לפתור את הבדידות, את הבעיות שאתם מתמודדים איתן, יהיו אשר יהיו, זה לא שווה את זה. העבודה הקשה שווה את זה. תעבדו על המודעות העצמית שלכם, תשלבו את זה עם מוסר. ללא מוסר, או מורה דרך אין מה שיתעל אותך מעבר לזה, מעבר לעצמך, זה הרבה יותר קל עם מדריכי דרך. גם אני עושה הכללות, מצמצם אנשים בצורה לא מודעת… הרעיון זה לעבוד על זה, זה לפעמים לעצור, לפעמים לשאול את השאלות הנכונות. בתל-אביב אפשר להבחין בצד השני של אותו גבול דק משמיים, בבדידות. האם זו ההשתקפות שלי או האמת החיצונית, את זה רק את/ה יכול/ה לתת לעצמך. הדרך אל האושר.
החיים פחות היא. זו מתמטיקה די פשוטה שהסיכום שלה זה חוסר. פחות מהכלום, מינוס. מינוס בלי מִסְפָּר. אני אדם בלי מספר. אין מֵעֵבֶר ללא-מספר הזה חיים נוספים, אין מספרים נוספים, לא גְּדָלִים שונים של אינסוף, גם אם ננסה לתאר את הבּוֹרְאִים שלנו באין-כלום כדי לנסות ולאחוז בסיבה. אדם ללא אהובה, האדם הזה מהפרק הראשון של הקובץ הראשון, של תקופת דרך-ארץ, בסוף המחצית הראשונה לבריאתו במקום ההוא שנקרא הגַּן, ידע לבטח להתבונן בסיבות של החיים, לכן איך זה שהצליח לחיות בְּגַפּוֹ ועוד לשאת את תחילתו של החטא? התבונן בחוקיות שלהם והבין שעל האדמה להגשים את עצמה: כדי שהטל לא יתנדף ללא סיבה. כדי שהדגה על פני המים תעלה ותשמיע רעש קל, תרשרש ממניע לא ברור. ללא אדמה שתגשים את עצמה, בין צמרות העצים הרוחות לא-ימצאו את רשת המיתרים הנכונה, כדי להפיק את אותו צליל קורא וייחודי בין צמרותם של אלה שגם הם יודעים: של רחבי העלים, של המחתניים, של בעלי הפרחים, של חשופי הזרע. עולם קמל בעולם של קסם לא ישמיע כל צליל, גם אם תחת השמיים החומר ברשותן. סיבת הסיבות, החוקיות הראשונה שידע עליה, בחן אותה, ואז הבין את זאת הנסתרת מפניו, את זה שהיה חסר לו בחיים עצמם. מתאווה אני לאהבה וכאביה שאותן הוא ידע, ולמענן חרש את האדמה, הזריע קריופסיס, המתין, טיפח, קָצַר, השתמש באבן גרנית כדי לטחון, ובאותם המים, התסיס, לש, המתין, כיסה באדמה חמה, והגיש. היום בקניון של רמלה מישהו שאל אותי מי יפה יותר, זאת שנפשי כמהה לה, או…. חשבתי לרגע. לא ידעתי מה לענות. אין כאן שאלה. אף פעם לא הייתה שאלה. זו התופעה של היא. אמרתי לו שאני לא רוצה לבחור. כי שק-תפוחי האדמה הזה, כוכב-החיים שנפל לחיי, הוא הסיבה למה הגלים קרירים על רגליי החשופות, למה העלים נושרים, למה הפירות מתוקים כל כך, למה כאשר אנחנו מאבדים ילדים, המלאכים בוכים, למה תובנת החיים שלה גדולה מכל הגיון שאני אמצא מעבר לסיבת הסיבות, היא מחברת את הכל בקולה שלה. החיים פלוס היא: המתמטיקה של התקווה. איזה מוזר זה שכמה פשוט זה לייצר נוסחאות של אובדן ותקווה שכל החלומות שלנו נשענים עליהן. מַטְבֵּעַ.
ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.
מהו גן-העדן של האישה? איך הצופה-בכוכבים המקסימה מגוש-דן מתארת אותו לעצמה? הנושא מרתק אותי יותר מלדבר על הכנסת הגדולה. אבא שלי היה מכריח אותי ללכת לבית-הכנסת, כנסת-ישראל, משהו שאני זוכר… את אותם זקני השבט שהיו טובים אלי, מהאחרונים שעוד נשאו חיוך, קל, כזה שנושא חוכמה, חמלה, אולי כי הם לא היו צריכים לעבור מלחמות. אולי כי רוב חייהם נסובו סביב תרבות פילוסופית של "דרך", הקארמה. הילדים שלהם שהוקסמו מרעיון יישוב הארץ, מדינת היהודים, החזרה למקורות, נכנסו ישר לתוך… חלקי גופות, חרוכים, ארץ שהייתה בנויה רק חלקית ליישוב בניה-ובנותיה… דוד'שלי שנפטר די מזמן, היה Leaping atop, קופץ על האופניים לתחנת הרכבת במומביי, בומביי, מתרגש כולו, רק ילד, רק כדי לשמוע את ההרצאות של גנדי, מהאטמה גנדי, שהתמונה שלו הופיעה יום-יום בביתו של הנשיא הראשון של ישראל. ובן גוריון היה עושה יוגה, ראש הממשלה הראשון שלנו, יש פסל שם על חוף הים… יש צדדים מאוד עמוקים בהיסטוריה שלנו, אתם יודעים, אתן יודעות? אני מתגעגע אליה, למרות שאף פעם לא הייתה בחיי באמת, אולי רק לרגע. הלוואי וגם אני אגיע לאותו גיל מופלג ואגיע למקום הזה שהיא קוראת לו גן-העדן… אהה, נכון, ומה שהיה ממתיק לי את השהות בתוך הרצינות בבית הכנסת זה היה, אלה היו השוקולדות הללו, ספק טעים, ספק לא-טעים, באמצע.
ראינו מה קרה בשביעי לאוקטובר, שנתיים כמעט שחלפו, לי יש דוגמאות פילוסופיות מוחשיות איך לשמור על שיווי משקל, אני יכול להסתמך עליהן, להתמקד "בדרך", להימנע ממה שהאובדן הנורא לכולנו מציע, תנסו לצאת מההשתקפות של מה שהתוקפים ראו בנו. זו עבודה על "הדרך" היא עבודה יומיומית. אני לא אומר שאני מצליח בזה, ועם זאת לאורך זמן, התוצאה נראית כאשר מביטים אחורה.
קרדיטים
Photo: 一对夫妇望着大海，悠闲地度假。 A couple looking at the sea and taking a leisurely vacation. by Tilixia Summer @Pixabay.
זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.
בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.
