אם יש דבר כזה קולות של חסד, אז הם נובעים מקיומה אשר בחיי האפורים, שהם בעצם תפזורת חיים מנופצים של עצמים שצברו משקעים בתחתית החיים, באדמה שאין לה אפילו שם עצם, אדמה ריקה וללא שם. אילו רק הייתי יכול לאחוז בהם ואז זאת תשמיע לי את אותם ציוצים של בני-יומם, חדשים וחדשות כאלה. אילו יכולתי לנשום בדרך עצי-האקליפטוס, לשמוע סוסים צוהלים עם ילדים אשר מעבר לנחל, אילו הבניינים יכלו שלעולם לא להישבר, אילו רק הסוף לא היה כל כך ברור, בעיניי, אילו הייתי יכול לאחוז בהם, אז בוודאי שהייתי מצמיד את אוזני הימנית במקום שנקרא באנטומיה שלנו בית-החזה ושומע אותה נושמת במקומי, ואז עם שפתיי לאוזנה שם דבריי היו נאמרים, שתחת עצי האקליפטוס ישנו ריח נפלא של חיים. אילו הייתי יכול לאחוז בדבר הזה שנקרא עולם ומלואו, מלטף את שיערה.
אני רוצה לומר לה שאם הייתי אומר לה שזה קל, אז זה לא. שכואב לי הראש, שאני מקורר, ושיש לי ערימה של משימות שאני צריך להגיש בתוך יומיים כדי לעשות את העולם של כולם לעולם של טוב יותר, שבו אֵם תהיה מסוגלת להגן על אהוביה. ושהחיים למרות הכל, ניתנו במתנה רק לפרק של זמן, שבו הזקֵן אמור להיות החזק, בעולם שבו הוא רואה שהפעוט הוא… החלש בנינו, מוסר את נשמתו. וזאת לא תהיה בדרך של ערמומיות, ולא בדרך של כזב, אלא בדרכה של אמת כדי לומר לה את הדברים שלא הייתי מעיז לבטאם במילים: שאילו יכולתי להניח את ראשי בין ידיה כדי לנוח, גם מהמלחמה, מהרעש הפנימי, מחוסר הרצון לקבל את הרוע כפי שהוא, אז גם אני שהייתי מאושר. שאילו הייתי שר-צבא, למענה הייתי מקיף אותם בקולות של תופים ושופרים, ואז פותח את השערים. ולמרות הכל, הייתי מאושר, כי כפי שלהם יש את האלוהים שלהם, לי יש את שלי. אילו רק ידעתי את טעם האהבה.
האם יצא לכם לשמוע את אותו רשרוש-רב כאשר הגל ממפה את עצמו על הקונכיות, לאחר שאמר דברו, שאבד כאילו לא היה? קֶלַח תנוּעות ועיצוּרים שהוצפנו לשפה שבה בן-האנוש אוחז ביופייה כדי להחליט את הדבר הבא: במידה ואפגוש בה בשנית, אומר לה (ולמשפחתה) שמעתה והלאה כל מעשה שאני עושה מול מסך המחשב כדי להביא את העולם למקום טוב יותר, יהיה כאשר היא יושבת על הכיסא שלצידי, ״אַתְּ״ אומר, בגופה; כל תנועה של הסמן, קליק, שאלה שתשָּׁאֵל, תשובה שתתקבל, כשלון והצלחה, היא, תהיה שם. ואם היא תתחבר למקורות אומר לה שבזכותה, נהיה לאיש אחד. כי לא טוב להיות האדם לבדו. הושטתי את ידי לחול וכתבתי את שמה, ואת שמי, זה לצד זו, זו לצד זה, מתוך הידיעה שאם בעתיד אפגוש אותה אולי אפגוש באהוב שלצידה וילדים, והיא תפגוש באהובה שלצידי, וילדים. אילו יכולתי ללטף באותו היום את שיערה כדי להעביר לה את מסר-הימים, כאשר השבילים, המתקנים, המזח, את העובדות שהאדם יצר, כולם כמעט ואיבדו את קולם.
קרדיטים
Photo: A Woman Walking on the Shore by Anna Ilina @Pexels.
Photo: Woman in Dress in Sea by duhews dfbas @Pexels.
כאשר מביטים בה, גברים יכולים להתבלבל, לא האמיצים שמוכנים לשאת אותה לאישה, ויכול להיות רק אחד שכזה. לא כי אני אומר את זה, להן הכתר, להן החכמה, הבינה, החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, היסוד, ולי… המלכות. לא כי אני אומר את זה, אלא כי הן אפשרו את זה. וכך זה היה: גם אם הראִיה שלה אינה חדה והוודאות שלה בעצמה, האיש שבו תבחר יהיה המאושר שבאדם. תחת חסותן של חברותיה שמסרו את האישור כבד-המשקל לפעול בתחום הווייתה, בתחום האהבה, ו-oh boy, כמה שהייתי יכול להירתע מכך. ואכן מעדתי בזמן, כי לבְּנוֹת-הירח הידיעה שההוא יום-ביומו משנה את קלסתר-פניו. וללא הזמן הראוי, מְשֻׁוּוֹת הן לרוחות שבו לאדם לעולם לא תהיה גישה לאישה, ועל הארץ התברכנו, שנינו; החופה היא שלהן, מזמינות ומוזמנות, הן מעולם-הרוחות, ואני מארץ-החול, כמה עצי תמר, כמה עצי זית וים-גדול יום-ביומו. סביב המעגל ניתנת הזדמנות אחת, לעיתים נוספות. פישלתי. לא הספקתי להעניק לה את מה שהייתי צריך, את טיפות הגשם כאשר אנחנו אוחזים זה בידה של זו. אותה מעולם הרוחות, ואותי מעולם החולות: שנינו מאסנו בחומות שלתוכן נולדנו בעל-כורחנו. אך מה הייתי יכול לעשות?! כאשר התפקיד שלי לשמור לאורך כל הדרך על חזות של רשמיות, למרות שתחת חסותן היא ידעה? אמונה, זה מה שהייתי צריך, להאמין, מאתה והלאה.
כל חיוך של אישה צעירה שובה את ליבו של אדם אחד. וכך היה, וכך נאמר בטקסטים הקדומים ומעברם. כך סופר באגדות העם משבט אחד שמסר למשנהו, החליפו רעיונות עמוקים בינם לבין עצמם, רעיונות על אהבה, פילוסופים בדרכם, בינם לבין אחרים, בין הערבות, על סוסי הפרא, או כאשר חרשו את האדמה. מסביב למדורת-האש, או על שפת הים-הגדול. כך גדולי המלכים, בטח המוארים. המשוררים ופשוטי העם, שידעו את טעם האהבה. לדעת זו אינה מילה של כדרך אגב, לדעת אוצר בתוכו את המפתח לגן-הפלאים שיכול להתגלות בשיא תפארתו רק איתה, ובאמצעותה. תיארו הם לנו בשפה אחת ובשפה אחרת, בשפה שעברה זמנה, ובשפה שעוד תבוא. החיוך הספציפי שלה, שנושא את רוח-הקדושה, את הרצונות שלה, את הדברים שלא יכולה היא לקבל, את הדברים שהיא לא מוכנה לקבל, את העולם הסובב אותה, את הוריה שנשקו אותה באלפי נשיקות, והרימו אותה, האם לגופה, והאב לשמיי התכלת, ברכו אותה באהבתם אליה. את אלפי הזריחות והשקיעות שקדמו לה, ולהוריה. את הסליחות הרבות, את המסוגלות שלה לכך, החיוך הזה שובה את לבי. הרי זה חיוך רגיל של אישה צעירה ככל אישה צעירה אחרת, שלא שונה מאף חיוך אחר, נכון? הרי לא חסרים דגים בים. אבל אני לא שואל עכשיו, עכשיו אני עוסק בעובדה על כמה שמקסימה היא. זוגיות לא מתחילים בציניות, לא במילים גסות, לא באצבע משולשת, לא כמו בסרטים שלא מכבדים את חופש הבחירה שלך. תתחילו נקי, זה שווה את המאמץ. חג שמח.
לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
לא כל גבר שהוא נאמן, יודע הוא להתחבר. לא כל אישה שהחיבור חשוב לה, יודעת לתת את הדעת לנאמנות. זה שם אותי בפרדוקס. החלוקה המזדמנת הזאת, התשובה עליה, שאני מצאתי לרגע זה, היא שתיים: ההכרה שבאנושיות שלנו. שזה אומר המון. זה מתייחס למטוטלת הפנימית של התלות-עצמאיות: ביני, לזאת שאותה אני אוהב (או רוצה לאהוב). החקירה העצמית הזאת, זה לא משהו שמעניין את האנשים ברגיל. אוקיי, הממד השני הוא זה של הפילוסופיה הרוחנית: יין-יאנג. חיבור ונאמנות זה כאילו יין ויאנג, אדם ללא החיבור הוא אדם נאמן ללא קשר. בימנו ישימו אותו לצחוק. אישה ללא הנאמנות תתקשה להניח את עצמה על הסלע, שהוא המקור לבית. אדם עם סלע בלבד הוא אדם בודד. כמובן שניתן להיאחז בגורמים חיצונים שיספרו לזו ולזה על האינדיבידואליות שהיא מקור עוצמתם… זו אחיזת עיניים, כי האמירה היא מקור פרנסתם בין אם כלכלי, ובין אם רגשי בשביל להוכיח את המזוודה הנישאת על הגב הכאוב: פרשן פוליטי למשל יספר לכם את כל מה שהוא רואה. זה כל עולמו, אבל זה לא כל העולם שלי, ולא של האנשים שאיתם אני משוחח… אי הכרה בכך היא סגירת דלתות בפני האחרים והשונים… ההכרה באנושיות זו עבודה בפני עצמה. ואפילו הרעיון של ינג ויאנג, בחיבור והנאמנות, גם הוא רק רעיון, כמו פוליטיקה, שהוא גם לא שלם, ותפקידו להתפוגג כמו טיפה של תה באוקיינוס כה יפה, כי מה עם הצד השני של כל אחד ממכן.ם: הניסיונות עם אנשים, התשוקות, הכאבים, התלות בחושים, האדם השני, וכולי וכולי, ייתכן שבאמצעותו תוכלו אולי להתחיל לחוש, לזהות, לאהוב ולבנות, לאהוב. היא כזאת יקרה לי.
קרדיטים
Photo: Man and Woman Kissing Each Other by Alena Beliaeva @Pexels.
אוקיינוס לבן, עורב בעל נוצה צחורה אחת, ויחידה, על קו-התפר אשר ביני לאלוהים. ״קח אותי אליה,״ כדי שאשוב, ואאחוז בה. אך את המתים לא ניתן להחזיר, לא לאחוז, ובטח לא אהובות שחלפו מן העולם, ״מבחירה, ומחוסר ברירה,״ אמר העורב, קירקר ופרס בכנף. הביט לעברו ואז לזה של אוקיינוס-הלבן. ובָּעֵת ההיא ראה שבתיבה הוא בגפו, שכיסה את עצמו בשקר אחד ויחיד בצבע לבן במשקל של עולם ומלואו. יצורים בגודל של בועות שמצאו את הסימן לדאות מן המעמקים אל הקומפוזיטורים שבשמיים. ״למה פתחת את השער״ אמרה, ועזבה. המרחק ביני לאדמה שעליה אניח אבן ואמצא בה נחמה, עתה במרחק של שנת-אור אחת. הרוח שמתגברת, הגעות שמגיעה, ״לקחת אותי אליה,״ הגדול שממרכז היקום,״ ובעזרתו של עורב הקסמים שלך, לקחת אותה ממני.״ על המפרשית שהגיעה לפתחה של יְרוּשָׁלֵם.
קרדיטים
Photo: A woman with white hair in a dark room by jiang hua @Pexels.
האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).
