המטריקה של האדם, צריך להוריד בירוקרטיות לא רק בכלכלה, ולא רק ל-"חכמים ביותר", "חוכמה" זה גם מושג מאוד צר, מאוד מהיר, כוללני מידי, שמפספס את העיקר. רק כדי לקצר את הדיון, אומר שהוא לא מדבר על פוטנציאל, בפוטנציאל צריך להשקיע לאורך זמן, זה אומר שהחכמים ביותר מוגדרים כך כל עוד הם נכנסים למסגרת תקציבית מוגדרת. לא יודע, אולי צריך להקיף את העם בישראל בהמון אנשים שעוסקים בתחומי הטיפול, כמו שעשו לפני הרבה שנים בפינלנד. כי דור שלם של נערים/נערות שהגיעו לפה לארץ, ובזה שלא נכנסו למשא ומתן עם מוסדות המדינה, הוויתור על מה שדורות שלמים השיגו לפניהם בארץ מוצאם, בדיעבד היה גדול מידי. כשהעולם מתרגם עלייה לאנגלית הוא מתרגם ל-מְהַגֵר, immigrant. אולי זה מה שאנחנו בעיני ה-10%, מהגרים, ובני מהגרים. וזה בסדר, רק צריך לומר זאת בחוקה, כך שההורים עם הילדים בעלי הפוטנציאל, יהיה להם זמן ומשאבים ללמד את הילדה לדבר באנגלית, במקום להשקיע יותר מידי בלקנות בית. אני לא יודע מה אתם חושבים על מה שכתבתי עכשיו, מה שאני יודע שלא תרצו "להקריב" את הילדים שלכם על מזבח שבעליו לא מעוניינים לראות בהם כישות משותפת בהכל, נכון? זו מטריקה שהכלכלנים צריכים להכניס לנוסחאות שלהם כדי לא לאבד את מה שמחזיק את החוב הלאומי, ואת מה שאין בו הגיון כלכלי: את קודש-הקודשים. המטריקה של האושר.
יש דבר כזה אושר. אילו הייתה האישה לצידי, ההרים שנועדתי לחצות כדי להשיג את המטרות שלי היו הרבה פחות מרתיעים, עם מעט יותר זוויות טיפוס כהות, בזה אני בטוח… ניסיונות החבלה, יש כאלה שיקראו לזה עין הרע, אמרתי לכם, אני מאמין בתהליכים, היו כמו זכוכית שקופה שהיא מעטה של עשן, איתה היה לי הרבה יותר קל לחצות… זה בסך הכל עשן שצריך לפעמים אומץ, לפעמים אולטימטום של שקט נפשי כדי להגיע למקורותיו.
ב': הילדים משנות ה-90 והלאה התחילו להכיר את המזרח הרחוק. למוסדות האקדמיים והכלכליים, לכו בעקבותינו, תיצרו קשרים, תיראו עוד נקודות מבט, תפיסות עולם שונות ומדהימות, ההישגים שלהם הרי ברמות חובקות עולם, אולי כך נוכל לשמש גם גשר של ערכים.
שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.
חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:
לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.
את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.
כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.
קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.
אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.
למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.
זה אָלֶף.
עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:
בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….
אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.
איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?
אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.
אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.
להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.
כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.
נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.
המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.
אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.
כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.
כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.
אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.
זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:
באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.
אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.
אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.
אדם מתל-אביב פרסם שעלות הדיור בגוש דן גבוהה מידי, לפני כמה שנים. הוא לא ציפה לתשובה, כתבתי לו שאם הוא רוצה להישאר בגוש-דן במחיר של מיליון שקל (שקל אומרים בשוק, בסופרמרקט, בדוכני הפלאפל, ואפילו באוניברסיטה, שקלים אומרים בשיר של אייל גולן), אני לא זוכר את התשובה שלו במדויק, אני כן זוכר שיצאתי בחוסר נוחות מסוים, כי אני מספר לו על הבית שלי, טבעי. בית גם אם הוא במדבר, הוא בית. והוא הכי יפה בעולם. נכון? סיפקתי לו מידע ששווה כסף.
מאז התחילה המלחמה, סגרו את המקלט ואנשים התלוננו, נציגה של עריית לוד השיבה על זה שגונבים את הרהיטים מהמקלט במילים כמו "איזה קהל אתם חושבים שיש בלוד" לא בדיוק המילים הללו, אבל הייתה שם סוג של קבלת ה-"חלש", על פי תפיסתה תושבי לוד הם נזקקים, יותר מלומר "בעלי שאיפות", אז כעסתי. דברים השתנו מאז, דבר אחר גדול ממני התגלה. אבל יצא לי לחשוב…
לפני כמה ימים במוצ"ש הייתי מול חוף הים בגוש-דן, וראיתי מלא אנשים מבוגרים בטיילת, נשענים על המעקה, זה מקום לנוח. חשבתי לעצמי איפה יש לתושבי לוד "לנוח" במוצ"ש? בבית הכנסת. להניח את הדעת בבית הכנסת, במסגד, בכנסייה. אני פשוט מעריך את החיבור לרוח הקודש, הרוח הפנימית, what ever, בטבע.
אָלֶף, צריך באמת יותר עצים ומהר, ליצור מרחבים לא ביקורתיים של טבע, כי צריך להעניק אותם קודם למבוגרים. אמא שלי מדברת על שהיא רוצה לעבוד דירה, ואבא שלי רוצה להישאר עם החברים שלו בלוד. ספרתי לה על המקרה עם נציגת העריה הנכבדת. שאולי "לוד" היא כבר לא הבית שלנו, אפילו החברים של אבא שלי מתמעטים בעיר, גם כי הם סיימו את תפקידם בעולם היקר שלנו, זה עוקץ לי בלב שאני אומר את זה, אם הסביבה שלי לא מאמינה בבית שלי, אז למה שאני יאמין בבית שלהם? שאלה שאת התשובה עליה אתם יודעים עם עצמכם. הלוואי והיינו נפגשים ודנים על זה, מנחים אותי.
חמלה עוזרת לראות בצורה רחבה יותר, לתת תוקף לעצמי, ועם זאת לקבל את הדעות של אחרים כשלהם, זה לשחרר. האם לשחרר את מושג הבית? אני כאילו נמצא "במתח", בין הנאמנות שלי לבית שבו גדלתי, למה שקרה לי בפועל: סיפור אחד, ישנה קהילה יחסית חדשה בלוד שמאוד רציתי להתחבב עליהם, בתקופה שהייתה באמת קשה לי. וזה היה כל כך נעים בהתחלה, עד שהם התחילו בפועל לגרש את כל מי שלא בא מתוך הקהילה. ישנם מוסדות סגורים בלוד, כולל אלה של החינוך. כבר חוויתי איך "מגרשים" אותי ממוסדות שונים בארץ בגלל שאני לא שייך לקהילה, לא בגלל שאני לא טוב, וע"פ מערכת הקטגוריות שלהם אני אפילו מצוין, זה פשוט יוצא ככה. אני לא רוצה, ב"ה כאשר יהיו לי ילדים, שלא יאפשרו להם להיות במוסדות שאני מוצא לנכון שהכי מתאימות לשאיפות שלי איתם, דווקא כי הם סגורים. זו מערכת סוציאלית פה, לא מערכת חינוך פרטית.
מול חוף הים, פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר אדם דתי, שמתגורר ביישוב דתי, יש לו אישה וילדים, והוא לא מסוגל להיות איתם הרבה זמן, אני מניח שזה גם עניין של אופי, הוא אדם שאוהב לצאת, להכיר, אני ממש מבין את הצד הזה בו. ואותו אדם קנה חַכָּה, כדי לדוג דגים. והוא מכיר לא מעט אנשים שיש להם יאכטות. אמרתי לאותו אדם שתיאר לי זאת שיש אנשים כמונו שכאשר כואב להם, הם מתבטאים וורבלית, ויש כאלה שיגידו לך שהם קנו חכה. ושלא אכפת לי שהם לא יודעים להתבטא, אני אפילו ייהנה לדוג איתם דגים בלי להוציא אף הגה.
קרדיטים
Photo: Mother with Children Holding Birdhouses on a Stick by Katya Gutsulyak @Pexels.
מהו גן-העדן של האישה? איך הצופה-בכוכבים המקסימה מגוש-דן מתארת אותו לעצמה? הנושא מרתק אותי יותר מלדבר על הכנסת הגדולה. אבא שלי היה מכריח אותי ללכת לבית-הכנסת, כנסת-ישראל, משהו שאני זוכר… את אותם זקני השבט שהיו טובים אלי, מהאחרונים שעוד נשאו חיוך, קל, כזה שנושא חוכמה, חמלה, אולי כי הם לא היו צריכים לעבור מלחמות. אולי כי רוב חייהם נסובו סביב תרבות פילוסופית של "דרך", הקארמה. הילדים שלהם שהוקסמו מרעיון יישוב הארץ, מדינת היהודים, החזרה למקורות, נכנסו ישר לתוך… חלקי גופות, חרוכים, ארץ שהייתה בנויה רק חלקית ליישוב בניה-ובנותיה… דוד'שלי שנפטר די מזמן, היה Leaping atop, קופץ על האופניים לתחנת הרכבת במומביי, בומביי, מתרגש כולו, רק ילד, רק כדי לשמוע את ההרצאות של גנדי, מהאטמה גנדי, שהתמונה שלו הופיעה יום-יום בביתו של הנשיא הראשון של ישראל. ובן גוריון היה עושה יוגה, ראש הממשלה הראשון שלנו, יש פסל שם על חוף הים… יש צדדים מאוד עמוקים בהיסטוריה שלנו, אתם יודעים, אתן יודעות? אני מתגעגע אליה, למרות שאף פעם לא הייתה בחיי באמת, אולי רק לרגע. הלוואי וגם אני אגיע לאותו גיל מופלג ואגיע למקום הזה שהיא קוראת לו גן-העדן… אהה, נכון, ומה שהיה ממתיק לי את השהות בתוך הרצינות בבית הכנסת זה היה, אלה היו השוקולדות הללו, ספק טעים, ספק לא-טעים, באמצע.
ראינו מה קרה בשביעי לאוקטובר, שנתיים כמעט שחלפו, לי יש דוגמאות פילוסופיות מוחשיות איך לשמור על שיווי משקל, אני יכול להסתמך עליהן, להתמקד "בדרך", להימנע ממה שהאובדן הנורא לכולנו מציע, תנסו לצאת מההשתקפות של מה שהתוקפים ראו בנו. זו עבודה על "הדרך" היא עבודה יומיומית. אני לא אומר שאני מצליח בזה, ועם זאת לאורך זמן, התוצאה נראית כאשר מביטים אחורה.
קרדיטים
Photo: 一对夫妇望着大海，悠闲地度假。 A couple looking at the sea and taking a leisurely vacation. by Tilixia Summer @Pixabay.
ספר עִם עשרת אלפים דפים, עמוד השדרה שלו הוא שמאגד שהופך אותנו לעַם. ספר זה כמו עַם, עַם עִם עשרת אלפים חזיונות שונים ומשונים, ספר של דמיונות, כל דף מצייר לו את ההיסטוריה שלו, את הניצחונות שלו, ולכל דף גם הצד השני ההפוך לו: מבעד לעמוד אחד, ניתן לראות את העמוד השני, את אשר לא נאמר שם. וכל קבוצת דפים מתארת דורות שלמים של אנשים, וכל דף שכזה, או פסקה, או שורה, או מילה מייצגת עיר שלמה, שכונה שלמה, בניין מגורים שלם, בית אחד, איש אחד, אישה אחת. אח… האישה… הלוואי ויכולתי להגיע מהפסקה שלי, אל הפיסקה שלה. הפסקאות שלנו היו פשוט נפגשות, הבעיות שלי עם הבעיות שלה, מושלם. וגם ישנו דף אחד, הכתוב בכתב סתרים, אָפֵל שכזה, מה זה אפל? ענני זלעפות כבדים ואפורים שחגים בו ומספר לנו לכל הדפים האחרים איך כותבים בשפה של אותו דף, אילו תיאורים יכולים להיראות ואילו לא, רק שאין בכך הגיון כי אנחנו ספר, תמיד רואים… סתם נוצרים דפים שלמים של סבל. שקיפות בתיאורי הדמיונות של אותו דף יחיד ואחד בלבד שמתאר בין המילים את הפחדים שלו, מהדף התחתון ביותר והעליון ביותר ניתן לראותם. עט נעלמת מביאה לנו יצורים נהדרים שכאלה לעולם, שמספרת לנו: "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו ביחד." את מידת הדחיסות של אותו ספר אנחנו, כאן ועכשיו קובעים, הדבר נקבע מבפנים החוצה. מצד אחד אנחנו בספר שלהם, כי כל מה שהעם הזה יודע זה עברית, ואם נעבור לאנגלית? שקיפות תעזור לספר הדמיונות להתקיים, חיבה בין אחד לאחר תהיה יותר בנמצא בפרק הזה של העם שחזר לספר. חיבה היא הצבע, המילים שלה הן הצבע שבחיי, הלוואי ותכתוב את ההיסטוריה של שנינו בפסקה שנקראת "יחד".
כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו? והם אפילו לא יידעו. כי בעולם החופשי אנשים יכולים לנוע, גם בדמוקרטיות פגומות, אבל אני לא מדבר כאן על עניינים פוליטיים רק, אלא על היחס שיש לאנשים עם האחר, לא כי הוא כזה, לא כי היא כזאת, אלא כי אלה לבד, הם צריכים להתמודד עם הבעיות שמותחים עליהם מטבע היותנו חברה כלואה בחושך משלה, ללא שנמצאה שלווה כמסה קריטית…
ראיתי מה הם עשו, לא כאשר נוח, אלא כאשר כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבחור בטוב, ואנשים חופשיים הם לא חיילים של אף אחד מלבד לקולות הנושבים בטבע החיים.
האם נכון לתת לאותה "כבשה שחורה" להכיל את הסביבה שלה עד שזאת תתעייף, עד אין-קץ?
זה מאמץ מעל לכוחותיו של אדם שיכול לחוות נסיגה. הכבשה שנבחרה להיות השחורה לעולם לא יכולה להיות כמוהם. ואני לא מדבר על האינדיבידואליזם, ועל כינוס סוציולוגי, תאימות-חברתית, שכולנו מדברים באותה השפה בדיוק.
האדם שהכי צריכים, שמים אותו ללעג. ולאותם אלה ששמים אותם ללעג, יש להם יכולות משלהם. חלקם צריכים רק הכוונה. מושג "ההורה", וקבוצת הווטסאפ "הילדים שלי" הצטמצם למשהו שסותר את תחושת האחדות של הקבוצה, בהקשר שלנו, של ישראל. אם אתם רוצים לסתור את המשפט האחרון עם כל מיני פילוסופיות ודוגמאות מהשטח, וסטטיסטיקות פופולריות, תרבותיות, של "האם הכיש אותך נחש," אני מבין את החששות שלכם. במקום לראות בעולם ג'ונגל, להיתקע במסגרות שאין ממנו כרטיס יציאה כמו בשיר "מלון קליפורניה", יש מוצא, להתמקד בדרך שבה "אני עושה טוב", זה דבר שמועיל. להסתכל על האחר, בלי להסתכל פנימה, עמוק, ולאחר מכן בלי היכולת להסתכל פנימה, כי היא הפכה למציאות, זה לא שונה מרכילות, ואלה שמרכלים, יתקשו לסמוך אחד על השני ברגעי משבר.
hush… שקט.
המסה עוד לא בנמצא, עדיין. סבלנות, זה יגיע. מדיטציה היא דרך אחת שעוזרת לראות איפה הגבול נמצא. לדבר, אתם צריכים לדבר; ברמה של השטח, חייבים לשחרר את המוסדות "מעריצות עיוורת", כי אנחנו צריכים פה אנשים שיכולים לסייע לרפא את החברה, וצריך לעזור לאנשים לעשות כסף.
אני לפעמים מציג נקודות מבט מסוימות, הן תמיד יהיו מצומצמות, הן לא האמת, אני מתייחס אליהן ככתיבה חופשית בלבד משהו שהעתיד יכול לשוב אליו ולחוות משהו אחר.
קרדיטים
Photo: Bolivian girl with baby Llama in Isla del sol by Alex Azabache @Unsplash.
אני כולי תרבות של צבעים ומוזיקה, בישראל אנחנו מאופקים לסוף ההצגה, שזה יפה בפני עצמו, בתרבות השנייה שלי אני רוקד לאורך כל אורכה. מגיב, לנושא המרכזי שלה – זה של האהבה, והדמעות כלולות בקבלה. בישראל כדי להגיע לכך אני צריך לצאת למועדון, כל כך רחוק הייתי, לבסוף הגעתי, שם פוגש את האישה בנפשי, מצטרף לכל אשר לה, תחת כדור הקסמים שנכנס כך לחיי, לה הצורה שלה, לה הקול שלה, אֶת הדעה שלה, מצפן, היא כרוכה בי לעולמים. הצטרפה אלי בלידתי, מספרים שבשלב מסוים שקשור למראָה גם התפצלה, אני יכול לראות את זה… מופיעה, נעלמת, מתרחקת תחת כל קרן אור שנושקת בנינו לסובבים ברחבת הריקודים, חוזרת, ואם נבזוק בו גם את תבליני האושר והצער, אז גם אראה את פניה, זוהי פרח גוש-דן המתוק שלי. אני כל כך שונה ממנה, אני כל כך רוצה להיות דומה לה, אני כל כך רוצה לחלוק איתה בשמי התכלת ולראות ביופי ישראל, משחרית לערבית, היא תפילתי. היא המענה שלי למלחמה הקשה הזאת.
כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?
זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.
ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו.
להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.
בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.
הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.
כשראיתי את הילדים מאנגליה, ממוצא הודי-יהודי, מדברים בשפה האנגלית, חשבתי על היַלדות שאיבדתי. על איך שהם נראים נורמליים. סקרניים, Playful, כמו הילדים בתל-אביב. איזה כיף לראות את הילדים האלו שלא חווים הגדרות חברתיות וממשלתיות נוקשות מידי, שההורים שלהם מרימים למענם את המטרייה בתקופות של קיץ לוהט. הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה.
ושם גם היא הייתה, בהרצאה, הפניית אצבעות פוליטית, אך מעבר לזה, ומעל לכל, על האובדן. אישה שאימה שהייתה מבין החטופים, … סליחה… אני אומר מראש, זה נושא רגיש, זה כואב לכולנו עד בכי אם בדמעות או עם האומץ ללכת מתוך ידיעה שאולי לא יחזור… ואביה שנפח את נשמתו (המילה שמתארת את זאת קשה לי מידי)… ממדים פולטים של כלכלה, מעמדות, צדדים, רק לכאורה כי גם לשְׁכוֹל החֶזקָה למצוא דרך להתבטא דרך הנושאים שבהם הוא מוצא קשר אל שאר בני-האנוש, משנה את ניבו של הדובר; אנחנו בין אלה שחיים, שיכולים לעטוף אותם, את המשפחות, מודעים לכך בכל ראיון, קשה ככל שיהיה.
מה שאני כן זוכר, התחושה שיצאתי איתה שם, שנסתי לומר אותה לה, הבקשה שלה שניקח את הטראומה הנוראית הזאת לחיים כולם. בקשתי לומר לה משהו שהאפשרות למצוא נחלה, שלום פנימי, להירפא, היא אמיתית. זה לא אומר שנצליח לחזור לאותו מקום, ההשתנות.
אני יודע שיש אנשים שלא אהבו את זה, חלקם שתקו כאשר פגשוני, זו גם הייתה תחילת המלחמה, אני מבין, ואם הייתי מוצא את הדלת, או אם היה לי האומץ הנכון לפתח את השיחה איתה, שאני כבר מכיר את השכול הזה… שהשכול הזה יכול להרוס משפחות, שלא משנה כמה שתתאמץ, הסוף למאמצים לא מצאו פרי בחיים הללו. שכול שליווה הורה אחד עד למשבצת הזאת משַֿׁיִשׁ שנקראת קבר. תזכורת לאלה שחיים ומביטים לעברו, מבקשים מנוחת עולם.
התמיכה החברתית, אין לה ערך כלכלי, או פוליטי, היא ערך בפניי עצמו שמוצא מקום בשפתן של רוחות השמיים. הלוואי ויום אחד אהיה אבא ואוכל לחזור לכאן ולספר לכם את זאת שוב מנקודת ראות אחרת.
ומי זאת היא שהייתה שם? זה פרי הסברס המתוק ששכן לרגע בחיי, והיא כאילו הבינה אותה, אפילו יותר ממני, וזה ההלוואי השני שלי, או למעשה הראשון, הלוואי והייתה אומרת לי שאני טועה, והייתי מקשיב לה בכל ליבי… לומד מעצם הדיאלקטיקה שלה. האמת של המוסר שלה מחייב אותי להגן עליה, ודווקא להתחבר לחיים מתוך נקודת מבט שכלתנית-ish, מזרחית-ish.
דרך אגב, האם אמרתי לכם כבר שאני מאמין לדברי דוברי החמס שהם מתכוונים לחזור על זה שוב?
