ואז שאלתי אותה: ואיך גילת על ישראל? היא: בבית הספר קראו לי יהודייה מסריחה כך גילתה על היהדות שלה, שוחחה עם אימה וכך עלתה לישראל
ואז הבנתי, שהיהדות שהייתה כה מרוחקת מהעולם שלי, של אלה שהם סביי וסבותיי, מהמעטפת שלהם, זה שניתן לראותה במפות העתיקות של רומא העתיקה, נושאת עימה את השנאה ליהודים. את האנטישמיות. כאשר שרפו את המסכתות, תרומות, טהרות, בכורות, נזיקין, קרעו מעל פניהם וילדיהם את הכּתוּבּות כאילו אין אלוהים, סיפרו שערבבו את המצות בדם, בדם של ילדים, כפי שהשלטון הרומאי האשים את הדת החדשה שפרצה לה לעולם. לקחו להם את האדמות, את השורשים, באמצעות אותו חוק. אבל היהודים הללו לא נועדו להילחם, אז זה נשאר בחומר האפל במעבה הקירות שאני נכנסתי אליהם כאשר חלפתי על פני אותן קירות ברחוב אלנבי, באוניברסיטת תל-אביב, בקיבוצים אשר בדרום, באולם בית המשפט ברמלה כאשר ראיתי איך מוסדות כלכליים כפו דברים על אזרחים שהם אפילו לא ביקשו, החתימו אותם על מסמכים שהמוסדות לא מצאו דרך אחרת מאשר זאת כדי לצאת מהבְּרוֹךְ, הקירות נבנו על בסיס הרעיון הארכיטקטוני של מצבות אשר נותצו, הזיכרון פג, תרבות כמעט שאבדה לתוך דפי ההיסטוריה של ילדים בעולם מקביל שיִתְוַדְּעוּ לה כאשר ישיגו להם את מושג השלום הפנימי. הקירות של היישוב היהודי, ואז מדינת ישראל, מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של אלה שחוו את החומות שהקיפו את הבית היחיד שלנו. אולי זה מה שמחבר אותי אלכם, בית-האלוהים. אולי זאת הגאולה הנכונה, "לנתץ" את הסיפור שלא שייך לנו, זה של השנאה, כפי שאב-האומה עשה, כדי לראות כמה שהקירות חלולים הן, או במילים אחרות לראות את החלל שבנינו.
החומר הבלתי-נראה למכשירים שהמצאנו מרכיב 95% מהיקום, וזו התהייה שלי.
עכשיו לנושא הבא:
ישנה בקשה יהודית אחת שכולם אומרים אותה, שהיא מאוד משמעותית באותה יהדות שלנו. שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוכל לקיים אותה, הוא יכול להגשים את כל משאלות ליבכם מלבד זאת: האם אתם יכולים להעלות בזיכרונכם איזו ברכה היא כזב? ״שלא תדעו עוד צער״. אני מניח שהברכה הזאת מדברת על האושר שיבוא, ועל אחדות קהילתית. אחדות קהילתית בין הקירות שנשברה לי מבחינתי, אך אני אוחז למענכם עוד ברסיסים שלה.
סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות.ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.
גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.
האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).
פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.
תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*.
קרדיטים
Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.
לילדים ישנן דרכים יוצאות דופן מאיתנו להביע כאב. השמתם לב לזה? בדרך הזאת הם הופכים אותנו להיות מורי-דרך. מְחֻוָּטים כך (hardwired) או שבכלל מזכירים הם לנו משהו על עצמנו, על האושר שלפני חווית הפרידה שנקבעה לה כבר התוקף, אחד מהשלבים הראשונים לקראת הצעידה לסוף שהיא האמת שלא ניתנת לערעור… לפני שקראתי לזאת צעידה, חלקכם ימצא לנכון לקרוא לזו חיבְרוּת, והחיברות בכל דור או כמה דורות, הגבולות שלו, הפיקים של מה שאנחנו מגדירים כמטיב וכמסקל, נעים יחד עם הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו שאיתם אנו צועדים… בשלב זה אתייחס אליהם, באופן יחסי לאושר שאני חווה, כטראומות בגודל של נקודה, בעלות חשיבות באיך שנתפסים החיים, וכך מגדירים לנו את שפתנו ומשפטנו. הניסיון שלי הוא להיות הצייר, להעניק פיגורציה ולאו דווקא להיות פסיכולוג או להיכנס למונחים עם שורשים בזרם מדעי כזה או אחר. והרי בזה החברה הישראלית מצטיינת. מי זה/זאת שיצליחו להתעלות על פעולות של הפרדה ולא באמצעות פעולה של כעס, תלות, פחד, כאילו מישהו או מישהי חייבים לי משהו, מי? לדחוף בחזרה את מי שדוחף אותי, ישנן פעולות אלטרנטיביות שנוגעות בחמלה. האֵם בכוח-הרגע יכולה להיות הנמען שמכיל את המשפט הזה שנאמר סוף-סוף לראשונה, וזהו רגע משמעותי.
לא יודע בדיוק למה, אני מעניק תוקף לחוכמת הרגע/רגש לדבר הזה שאומר לי שבכדי לפתור זאת, אם תרצו בכך, כי נראה לי שזה נגיש לרוב האנשים: הֱיוּ סבלניים עם אנשים מבוגרים מאוד וכך יתפנה לך הזמן לדברים המיוחדים הללו שנקראים ״הילדים שלי״. יש אנשים שיש להם חלום שיהיה להם יותר מ-24 שעות ביממה, הנה הבאתי לך דרך אחת. העיסוקים הרשמיים, החששות, החוב הגדול, הבעיות מבית, הבעיות מהגרעין המשפחתי, ההשפעות של הקהילה הפוליטית, העלות שעל בובות הראווה, ואלה של השעווה, עליית המחירים, הכיוון של הסוף, החלומות שלא-יתגשמו, ואלה שנתקלים במחסומים, הביקורת מבית, והביקורת מחוץ, הטלפון שבים, האיומים המערכתיים, והאיומים של השכנים, המכתשים שבלב, ואלה שבמרחק של שנות אור מאיתנו, כל אלו לא יהיו יותר צד מכביד על החיים של הרגע. סבלנות היא פעולה מדיטטיבית, זה לא מצריך איזה מסע לאיזו מערה בהרים, למשך כשבוע, כמספר חודשים או לכמה שנים, זו פעולה בכאן ועכשיו שיש בה תוצר שהיא טובה לכל אישה ואיש.
אם תביטו על האטלס ומישהם תצבע עליו גבולות מדיניים של אמונות, אז יהיה אחד קטן כזה שצבוע בטורקיז או בכחול בהיר עם מגן-דוד עליו. הוא זה שנמצא באמצע המזרח התיכון, צפונית לתות אנך אמון, דרומית לגלדיאטורים, מזרחית לאמריקות, לפלפלים ולעגבניות, ומערבית ליערות הבמבוק ושדות האורז, על דרך המשי. הפִּיצִקָלֶה שָׁם עם המגן דוד, זה אנחנו. ובאנחנו העכשווי יש בו קצת שיגעון. להיות ישראלי זה קצת שיגעון -מערכת ערכים מערבית או מודרנית (וטראומטית גם צריך לציין, הילדים מצליחים לשחרר אותה מעט אך הם גם נתקלים במערכת מוסדית מאוד סגורה, וזה בסדר גמור, הם צריכים ללמוד לשחרר) עם החריפות של המוזיקה הים תיכונית, של היאסו (Γειά σου), החומוס והצפיפות. את הצפיפות והמִדבר חייבים לציין, ועוד מנסים לייבא לפה את מישלן. האם יש כוכב מישלן במִדבר? זה ועוד זה ועוד זה, זה שווה שיגעון, לא חושבים כך? טוב, אז כדי להסביר אפתח עם האמריקאים. האמריקאים אוהבים להתחיל בתואר, לומר מזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר מייק פומפאו. מייק פומפאו הגיע לאחד הבסיסים שבקרבת עזה והתחיל לרקוד. את הריקוד שלנו, שכולנו אימצנו אותו. הכנסנו אותו לצפיפות שלנו. זה פשוט נהדר. אתם נהדרים. נדמה לי שזה שם נמצא תחת החזון של הרבי נחמן מברסלב, להעלות את השמחה לפני השטח. גם כך בחסידות כאשר רואים את הרבי ב-weejio-ים מניע את החסידים שלו לשיר ביחד, בלי קשר להפרדה, או פגיעה, אנרגיות שהתעבו, שנדחסו, לצפיפות בפוליטיקה שבין אדם לחברו, שמלא אנשים קיבלו על עצמם ליומיום, כמו בתפילה. חיוביות כזאת מקרבת אותך לשם יתברך, לרוח הקודש, לחיבור של הכל, ובכבישי ישראל. החסידים בשליחות שלהם בעולם, פתחו דלת, כך אני הכרתי אותם. באחד השבתות בשדרות הרב של בית חב"ד הבהיל את אשתו לבית החולים כדי להביא לעולם את הנשמה הטהורה הנוספת שהצטרפה לה. ואני שם עם הסבא והילדים ועוד מספר מצומצם של אורחים/אורחות, שרתי להם את שירי השבת שחלקכם מכירים. ובסגנון מאוד מסוים. ובקצב של ארץ הנופים המנוגדים. כשברקע חיי-הזמרה, הסיטאר, שמשמש מַצָע לתוף ולחליל שמתלווים אליו. אף פעם לא ניסיתי, תריצו weejio של סיטאר ביוטיוב, ותיכנסו עם גיטרה, או פסנתר אם אתם בקטע, מעניין מה ייצא? זה קצב מאוד שונה. ומאוד מיוחד. בנוגע למייק פומפאו, מה אומר לכם? מי שירצה למצוא הפרדות, ימצא. האחריות כלפי התמימות מבקשת להניח לתפיסות שלא נוגעות אליך. פשטות. ולעבוד על השקר העצמי, חשוב, חשוב, חשוב. אוקיי, עכשיו העיקר, החסידות והרבי נחמן מברסלב התמקדו במה שאני אתרגם ל- ”יישוב היהודי”. שזה גם אומר מה שקורה לנו, הוא התוצר של המעשים שלנו: זה דיון לפוסט אחר, לזמן אחר, דיון שיכול למתוח את בסיס האמונות שלך בנוגע לדת היהודית, וזה יקח אותך למערכת השורשים שבה האמונה היא בעלת אחיזה, או חוסר-אחיזה, אוניברסלית, אנשי קבלה יתארו זאת בטח הרבה יותר טוב ממני. אז אם הם קראו לחיות בשמחה, כגילוי והפצתו ביישוב היהודי. אז אני אקרא לכם, תרגיל, למי שמרגיש שזו היא הדרך הנכונה, להפיץ את השמחה מהפנים החוצה. יש אנשים שתרבויות זה העניין אצלם, בשונה מהאחיזה בקרקע, או אם אפרש את זה לשני העשורים המודרניים האחרונים – תפיסת הגבולות. כי אנחנו חיים בזמנים אחרים גם מבחינה היסטורית וגם בכושר להגיע לקצוות העולם בתוך כחצי יממה, ובזול. לצאת לעולם, למצוא את השירים, למצוא רחבות, ולשמש השראה של אחדות ומנהיגות, של מוזיקה, לעשות את הדברים לא כהתנגדות, כי המטרה להפיץ את האור הפנימי, לא לשנות, לא להיות חלק מפילוסופיה כזאת או אחרת. אנחנו הגוי הגדול בארץ, וישנם תרבויות נהדרות בעולם. פילוסופיות מסוימות, פוליטיקות שונות, מתחמות בדיוק כמו הדת שאליה חלקם התנגדו והפכו לפופולריות (בלינגוויסטיקה: המילה, כל מילה, או רובן, גם מציינות את ההפכים שלהן. בפילוסופיה המזרחית, ולא רק, הידיעה משחררת), המוזיקה משחררת. וזה לא אני אמרתי את שתי המילים האחרונות, נכון? הריקוד העלה בי שמחה שלא קשורה במלחמה, החיוביות היא מעלה בפני עצמה, שניתן ללמוד אותה, לאמץ אותה, לגלות אותה, וכשזו הופכת לבסיס, התחלת לגלות את החיים ומחדש. התחלת להתקרב למה שקרה לי ביום בהיר אחר, ללא ידיעה, ללא הכוונה, ובריקנות גדולה. יש עוד הרבה מה לומר ולדון וכוליי, עד בלי סוף, עד שנמצא את הסיבות למה לא.
weejio – למי שאינן מכירות, מונח מפי הדמות דוד רוג׳ר לוידאו.
ואולי שכבר מתתי באוקטובר של השנה שעברה. המגע שמגדיר לי את העור, התחושה על משטח הזכוכית שבאחת מהן מופיעה היא, ואני על פניה הזוהרות, היות-הגשמי לא קיים עוד. מעשה התעתועים של נפשי מכיוון שאני אוחז ונישא על חוטים של מפעיל אשר שנינו נתונים לו. זה הופך אותי למריונטה עם השם שלי ככותרת, עם הפנים שלי, עם מה שמאחסן לו שם הלב. מה זה שאני עושה כאן מלבד זה של ללכת על גשרים עתיקים? חש שכל זה נועד כדי לסגור קשרים ישנים שמחפשים להם מנוח. כמו רוח-רודפת? האם זה אומר שהחיים שלי רדופים? ברוחות רפאים? רוחות שהתמקמו להם שם בזיכרוני, בין פרקי זיכרון שנמתחים עד לאינסוף, שאינם ניתנים להתרה, עד שאמצא את המנוח, כדי לסגור את הדף האחרון שבחיי. ואולי זו אותה זעקה שלא מאפשרת לי אותה, קבלה של אותם החיים שנותרו כתהליך של גסיסה תחת קבוע מתמטי שבו המודע אינו יכול לקבל על עצמו, כי למודע אין מקום במה שמגיע אחרי. והוא נלחם. נלחם בסוף המושלם שלי. הסוף שאין אני רוצה בו. הסוף שבו אני מתיר את כל הקשרים שנותרו בי. ואולי נועדתי לכישלון, כי זכות הבחירה פגה לה ואני ממציא מאז אותו יום ערור את אותן חזיונות ובכל יום מטפס בעזרת אותן המדרגות שאליהן רגילים הן במגעי, בסמטאות שאותן אני חוצה, במסדרונות שבהן אני אמור להיות בתמונה משפחתית אידאלית, אמור. לאן בדיוק, לאן? האם עלי למצוא אותה, לספר לה שאהבתיה? האם כך נגמרים להם חיי האדם? אילו רק, אילו רק, אילו רק, אילו רק, ככה עשרות פעמים ביום, כפול כמות האנשים, ואנחנו מגיעים למיליארדים של בקשות ריקות של "אילו רק"… והאילו רק שלי, אילו רק יכולתי לאחוז בידיה ולראות אותה מאושרת, הייתי חוזר לביתי, לחדרי ובוכה. אני מאוד אוהב לטייל, לגלות ארצות, בשלב זה במסגרת של סיכון מחושב, זה מה שמאפשר לי מנוח, אם אפשר לקרוא לזה כך. והחטופים שלנו ב"ה חוזרים למקומם מסביב למדורת השבט שלנו, או מעט מעל לסלע האֵם (bedrock), לצידנו, החיים. ואני מקווה שנוכל לרפא אותם למרות שהתשתית החברתית, זאת הפסיכולוגית, קרובה לסף של פרידה אמיתית, של פירוק חברתי, כי באמת לא למדנו, סליחה על האמת. אנשים לא יכולים להצביע איך העולם שם בחוץ התהפך ורואה בטוב רע, וברע טוב, כאשר כאן ביניכם פנימה, למרות קדושת הימים, לא עושים אתם את חשבון הנפש הזה עם עצמכם ופועלים לתקן. הלכתם לפני שלושה ימים לבית-הכנסת, צמתם, זה לא עובד ככה. הלוואי ונוכל איתם יחד לפתוח דלת חדשה בעולם קבוע מראש שבו אנחנו יודעים שיש לפחות אמת אחת יחידה שלא ניתנת לערעור, הסוף…
(זה תיאור פילוסופי-ספרותי בלבד, יש אנשים שלא יכולים ולא יכולות לדבר כמו כולם. לדבר כמו כולם זה קל, ובממדים של נפשם לדבר כמו כולם זה לתעתע את מה שבאמת חשוב שזה החיים עצמם).
שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.
חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:
לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.
את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.
כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.
קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.
אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.
למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.
זה אָלֶף.
עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:
בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….
אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.
איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?
אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.
אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.
להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.
כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.
נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.
המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.
אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.
כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.
כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.
אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.
זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:
באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.
אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.
אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.
אדם מתל-אביב פרסם שעלות הדיור בגוש דן גבוהה מידי, לפני כמה שנים. הוא לא ציפה לתשובה, כתבתי לו שאם הוא רוצה להישאר בגוש-דן במחיר של מיליון שקל (שקל אומרים בשוק, בסופרמרקט, בדוכני הפלאפל, ואפילו באוניברסיטה, שקלים אומרים בשיר של אייל גולן), אני לא זוכר את התשובה שלו במדויק, אני כן זוכר שיצאתי בחוסר נוחות מסוים, כי אני מספר לו על הבית שלי, טבעי. בית גם אם הוא במדבר, הוא בית. והוא הכי יפה בעולם. נכון? סיפקתי לו מידע ששווה כסף.
מאז התחילה המלחמה, סגרו את המקלט ואנשים התלוננו, נציגה של עריית לוד השיבה על זה שגונבים את הרהיטים מהמקלט במילים כמו "איזה קהל אתם חושבים שיש בלוד" לא בדיוק המילים הללו, אבל הייתה שם סוג של קבלת ה-"חלש", על פי תפיסתה תושבי לוד הם נזקקים, יותר מלומר "בעלי שאיפות", אז כעסתי. דברים השתנו מאז, דבר אחר גדול ממני התגלה. אבל יצא לי לחשוב…
לפני כמה ימים במוצ"ש הייתי מול חוף הים בגוש-דן, וראיתי מלא אנשים מבוגרים בטיילת, נשענים על המעקה, זה מקום לנוח. חשבתי לעצמי איפה יש לתושבי לוד "לנוח" במוצ"ש? בבית הכנסת. להניח את הדעת בבית הכנסת, במסגד, בכנסייה. אני פשוט מעריך את החיבור לרוח הקודש, הרוח הפנימית, what ever, בטבע.
אָלֶף, צריך באמת יותר עצים ומהר, ליצור מרחבים לא ביקורתיים של טבע, כי צריך להעניק אותם קודם למבוגרים. אמא שלי מדברת על שהיא רוצה לעבוד דירה, ואבא שלי רוצה להישאר עם החברים שלו בלוד. ספרתי לה על המקרה עם נציגת העריה הנכבדת. שאולי "לוד" היא כבר לא הבית שלנו, אפילו החברים של אבא שלי מתמעטים בעיר, גם כי הם סיימו את תפקידם בעולם היקר שלנו, זה עוקץ לי בלב שאני אומר את זה, אם הסביבה שלי לא מאמינה בבית שלי, אז למה שאני יאמין בבית שלהם? שאלה שאת התשובה עליה אתם יודעים עם עצמכם. הלוואי והיינו נפגשים ודנים על זה, מנחים אותי.
חמלה עוזרת לראות בצורה רחבה יותר, לתת תוקף לעצמי, ועם זאת לקבל את הדעות של אחרים כשלהם, זה לשחרר. האם לשחרר את מושג הבית? אני כאילו נמצא "במתח", בין הנאמנות שלי לבית שבו גדלתי, למה שקרה לי בפועל: סיפור אחד, ישנה קהילה יחסית חדשה בלוד שמאוד רציתי להתחבב עליהם, בתקופה שהייתה באמת קשה לי. וזה היה כל כך נעים בהתחלה, עד שהם התחילו בפועל לגרש את כל מי שלא בא מתוך הקהילה. ישנם מוסדות סגורים בלוד, כולל אלה של החינוך. כבר חוויתי איך "מגרשים" אותי ממוסדות שונים בארץ בגלל שאני לא שייך לקהילה, לא בגלל שאני לא טוב, וע"פ מערכת הקטגוריות שלהם אני אפילו מצוין, זה פשוט יוצא ככה. אני לא רוצה, ב"ה כאשר יהיו לי ילדים, שלא יאפשרו להם להיות במוסדות שאני מוצא לנכון שהכי מתאימות לשאיפות שלי איתם, דווקא כי הם סגורים. זו מערכת סוציאלית פה, לא מערכת חינוך פרטית.
מול חוף הים, פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר אדם דתי, שמתגורר ביישוב דתי, יש לו אישה וילדים, והוא לא מסוגל להיות איתם הרבה זמן, אני מניח שזה גם עניין של אופי, הוא אדם שאוהב לצאת, להכיר, אני ממש מבין את הצד הזה בו. ואותו אדם קנה חַכָּה, כדי לדוג דגים. והוא מכיר לא מעט אנשים שיש להם יאכטות. אמרתי לאותו אדם שתיאר לי זאת שיש אנשים כמונו שכאשר כואב להם, הם מתבטאים וורבלית, ויש כאלה שיגידו לך שהם קנו חכה. ושלא אכפת לי שהם לא יודעים להתבטא, אני אפילו ייהנה לדוג איתם דגים בלי להוציא אף הגה.
קרדיטים
Photo: Mother with Children Holding Birdhouses on a Stick by Katya Gutsulyak @Pexels.
