הריקנות (בשונה ממושג הריקות) עוד נגלית לי. איך אתאר לכם את זה ספרותית? כמו יד שאוחזת בחרב, מוצאת את דרכה דרך בד הקנבס שהיא המציאות שעליה אנחנו מתהלכים, מצביעה על עצמים אשר השלכנו עליה משמעות. מניחה את הלהב ולא עושה דבר. ולא קמה ולא זָעה ממנו. משמעות שהיא המופע האחרון בשרשרת המשמעויות שקדמו לה. במקביל לזה המקום של האנושות שבי, כי כולנו מחוברים, מי שיוצא למסעות בעולם יכול להבין את זה: ביחד בנינו בית ובתוך הבית להבה של נר ששמונה וחצי מיליארד שש מיליארד אישואישה, ילדהוילד אוחזים בה זה עכשיו, כולנו מבינים אותה… מהמקום של האנושות, החרב מספרת לי שהעצם מרוקנת ממשמעות משלה. כרגע זו תחושה של אובדן, או אובדנים קטנים. לא מאוד ״כואבים״, אובדן של משמעות הוא סבל שמקיף את הכל, לא כאן, כי הכלים הרוחניים והמנטליים להימצא בכל רגע ורגע באנושות, ברשותי. זה סוג של אחיזה, מפני אחיזת העיניים של המציאות שלנו, של הצבעים והמשיכות על בד-הקנבס. זהו שלב אחד לפני הבנה מעמיקה יותר: אני יודע זאת ממספר סיבות, על אחת ברורה סיפרתי לכם, נר-האלוהים, או נר-הכל, איך שבא לכם לקרוא לזה. הוא גדול יותר מאותה יד שמצביעה לי. וקדמה לה בעידנים. יש כאלה שיראו ביד מחוברת לדמות של מלאך החיים, ויש של עושה השררה. אני לא מתייחס לזה יותר מידי, אני לא שואל, כי השאלה הזאת אינה מעניינת ולא רלוונטית. הדמות מעברה השנייה כאילו לוחשת את סודם, שאל לאדם להכיר בשלב כה מוקדם. אני אסביר על העצמים: למשל, אני רואה ילדים קטנים שמביטים אל קוביית המשחק שלפניהם ומנסים לבחון אותה, חשים בה, את המרקם של המציאות שלה, שלו אתה, שלו עם עצמו, הריח, אפילו הריח של אמא שלו, אנחנו מתחילים בשלב זה לטעון את העצם במשמעות. והמשמעות גדולה יותר כאשר ילדה באה ומצטרפת למשחק של העצם עם המרקם-של-המציאות המעניין הזה. באמצעות עצמים נוצרת תקשורת, שפה משותפת, חיבור, נאמנות, ואף שנאה או חוסר הסיפוק, לא שהשנאה קיימת, זה שהעצם כבר אינו ברשותי. כאשר השנאה מתרוקנת עם השנים, או ההתנסויות, אחרי שפגעו בנו, השפילו, דנו אותנו לכף חובה בתוך מסגרות שהיו אמורות להגן, כאשר אתה רואה שהמצב שונה כאשר המראה מתהפכת בחזרה ״לפוגע״, זה מאוד לא פשוט ללכת בדרך המודעות-עצמית… אנשים פוגעים בנו ואנחנו נפרדים מעצמים בעל כורחנו, אנשים נפטרים, ואנחנו שוב נפרדים ממה שמייצג שרשרת של עצמים, את תחילתם, חלק ממנו, ואז ממלאים בדבר אחר, אולי בזה שהפכנו להורים, מחליפים את מושג ההורות בזה שלנו. נדמה לי שבתרבות הנוכחית אם אשתמש במושג חלל תבינו את זה יותר, חלל שהוא ללא קול, וניתן לאבוד בו באמת, ואנחנו בכדור הכחול הזה נמצאים באותו חלל מרוחק שיכול גם לבלוע את הכל לדבר שהוא לא נתפס במוח האנושי, כן באופן מתמטי, אך לא במסגרת ההבנה של העצם שיש בו משמעות. זהב, למרות שאין לו בגדול שימוש פרקטי מלבד באלקטרוניקה שאנחנו בכלל לא רואים, בתוך קופסאות קטנות שיודעות גם לשחרר חום, השימוש שלנו הוא חזותי, הוא אומנותי בלבד, אומנותי גם כאשר הם מוצגים בצורה מאורכת בערוץ בלומברג, או CNBC. אנחנו מעניקים לו ערך רב, מעבר להיצע וביקוש. וגם פוליטי, את זה אתם כבר יודעים. התפתחות של ילד זה דבר מרתק, שזו בעצם התפתחותה של משמעות דרך עצמים. איך מלמדים ילד להבחין? להעניק לאחת את הזהב, לא כי הוא משמעותי בעיניי, כי הוא משמעותי בעינייה, וזה הכל.
קרדיטים
- Original | Video: Kelly Clarkson – Since U Been Gone (Official Video) @YouTube.
