המטריקה של האדם, צריך להוריד בירוקרטיות לא רק בכלכלה, ולא רק ל-"חכמים ביותר", "חוכמה" זה גם מושג מאוד צר, מאוד מהיר, כוללני מידי, שמפספס את העיקר. רק כדי לקצר את הדיון, אומר שהוא לא מדבר על פוטנציאל, בפוטנציאל צריך להשקיע לאורך זמן, זה אומר שהחכמים ביותר מוגדרים כך כל עוד הם נכנסים למסגרת תקציבית מוגדרת. לא יודע, אולי צריך להקיף את העם בישראל בהמון אנשים שעוסקים בתחומי הטיפול, כמו שעשו לפני הרבה שנים בפינלנד. כי דור שלם של נערים/נערות שהגיעו לפה לארץ, ובזה שלא נכנסו למשא ומתן עם מוסדות המדינה, הוויתור על מה שדורות שלמים השיגו לפניהם בארץ מוצאם, בדיעבד היה גדול מידי. כשהעולם מתרגם עלייה לאנגלית הוא מתרגם ל-מְהַגֵר, immigrant. אולי זה מה שאנחנו בעיני ה-10%, מהגרים, ובני מהגרים. וזה בסדר, רק צריך לומר זאת בחוקה, כך שההורים עם הילדים בעלי הפוטנציאל, יהיה להם זמן ומשאבים ללמד את הילדה לדבר באנגלית, במקום להשקיע יותר מידי בלקנות בית. אני לא יודע מה אתם חושבים על מה שכתבתי עכשיו, מה שאני יודע שלא תרצו "להקריב" את הילדים שלכם על מזבח שבעליו לא מעוניינים לראות בהם כישות משותפת בהכל, נכון? זו מטריקה שהכלכלנים צריכים להכניס לנוסחאות שלהם כדי לא לאבד את מה שמחזיק את החוב הלאומי, ואת מה שאין בו הגיון כלכלי: את קודש-הקודשים. המטריקה של האושר.
יש דבר כזה אושר. אילו הייתה האישה לצידי, ההרים שנועדתי לחצות כדי להשיג את המטרות שלי היו הרבה פחות מרתיעים, עם מעט יותר זוויות טיפוס כהות, בזה אני בטוח… ניסיונות החבלה, יש כאלה שיקראו לזה עין הרע, אמרתי לכם, אני מאמין בתהליכים, היו כמו זכוכית שקופה שהיא מעטה של עשן, איתה היה לי הרבה יותר קל לחצות… זה בסך הכל עשן שצריך לפעמים אומץ, לפעמים אולטימטום של שקט נפשי כדי להגיע למקורותיו.
ב': הילדים משנות ה-90 והלאה התחילו להכיר את המזרח הרחוק. למוסדות האקדמיים והכלכליים, לכו בעקבותינו, תיצרו קשרים, תיראו עוד נקודות מבט, תפיסות עולם שונות ומדהימות, ההישגים שלהם הרי ברמות חובקות עולם, אולי כך נוכל לשמש גם גשר של ערכים.
שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.
חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:
לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.
את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.
כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.
קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.
אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.
למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.
זה אָלֶף.
עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:
בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….
אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.
איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?
אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.
אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.
להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.
כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.
נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.
המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.
אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.
כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.
כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.
אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.
זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:
באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.
אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.
אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.
אנחנו לא דור המתוקנים, וטוב שכך. מתוקנים לא צריכים להתחתן, לא צריכים אותות, החכמים אמרו שָׁם, איפשהו שם, אנשי הכנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, אמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, מתשעים-ותשעה דורות לפני דור הגמורים, שהם הדור שלאחר האחרונים… שהם אנחנו. וטוב שאני כך, מקולקל, כך ידעתי לאהוב. ואז אמצא את הדרך להזמין אותה לסרט עם פופקורן… והלב שלי יזכה לרעוד מאושֶר. בגלל הקלקול, בגלל שאלוהים הזה שלא יודע להסביר את עצמו ושולח שליחים שאף אחד בכלל לא שם לב אליהם, או שהוא בכלל גרוע בבחירות, ולא שלם בעצמו. "משוגעים, משוגעים". אולי כל מה שאנחנו יודעים, למצוא פגמים. הלוואי שאותם מעט כל-כך של אנשים ישחררו את השוק (ולא של מערכת הבריאות) ואת המחשבה החברתית לחופשי. אפילו מערות אי-אפשר לקנות כאן. כדי שהפגמים יהיו הרבה פחות כלכליים ויותר של תיקון. הילדים הטהורים שלנו. וואי וואי כמה שאני הולך לרקוד יחד איתה.
באו"ם אמרתי למישהו שדווקא מאוד התחברתי אליו שישראל היא מדינה עשירה, אהה כן הזכרתי את זה באחד הפוסטים האחרים, והוא התחיל להסתכל על הנתונים באינטרנט וכולי, השיחה התפתחה, מה שכן זה העלה בי שאלות למה ישראל מוגדרת כמדינה מפותחת: הטענה שההגדרה הזאת מכילה את כל תושבי מדינת ישראל, למעשה את רובה היא שגויה. הרעיון שקבוצה קטנה של אנשים מהווה את הנתח העיקרי מהכנסות המדינה ממיסים יש לה מקום, אבל היא גם כופה גזענות, לא בקטע תרבותי של להפחית מערך אנשים, לא, לא, לא, אל תגיעו לשם. אני מבקש שתשכחו זאת כי כשישראלים יוצאים לעולם, הם, אנחנו, פשוט נהדרים, ביכולת להוביל, ומי יודע כמה זה חשוב כאשר התמורה היא כלכלית. למה זה כך, למה הפער הזה?
אולי בהקשר הבא, על אפריקה שמדרום לסהרה נאמר:
"בעוד שלאנשים עשויה להיות מידה מסוימת של אוטונומיה, כוחם להשפיע על החלטות, לגשת למשאבים או לחולל שינוי מוגבל לעתים קרובות על ידי גורמים שונים כגון חסמים חברתיים, כלכליים או פוליטיים"
לעניות דעתי בזה הגישה של המחקר צריכה להתגמש לצורה אחרת לתרבויות שממוקמות במה שאני יקרא לה באופן זמני: ארץ ישראל השנייה.
ההבדל שיש כאן תשתיות מפותחות ומערכת בריאות סוציאלית גם אם לא מושלמת, היא הדבר שאפילו בארה"ב אין לאנשים, לצערנו. אולי זה המלחמות, אולי זה התשתיות החברתיות של תרבויות שלמות שעלו לישראל שהושארו מאחור בלי להיכנס למשא ומתן איך מאזנים את הכל: אפשר לתת כדוגמה בהכללה גורפת מידי את התרבות המרוקאית בממד הכלכלי שלה בין אלה של ישראל, לבין אלה שבחרו להגר לצרפת: החלוקה הזאת אינה נכונה, כי מכל מקום מתמודדים עם הקושי.
אני מקווה שמישהו מקשיב ורואה את הרלוונטיות למה שאני מביא לכם כאן, והתשובות שיתפרסמו לכלל הציבור יכול, ומומלץ שיוביל לדמוקרטיה חופשית, למה אני לא רואה מכוניות אוטונומיות בישראל, זו שאלה שמישהו צריך לתת את הדין עליה כדיון ולא כדי להוביל לענישה… ולמרות הסערות שבחוץ, אני נאנח, אני מתגעגע אליה, לציפור השיר הזאת.
בסוג של דביק כזה, של כורי עכביש, אם חושבים על זה, זו באמת הנדסה וטכנולוגיה, ביולוגית ותת-הכרתית, DNAית, פִּלאית שכזאת, של יֵצֶר-הטבע. התרבות אני מתכוון, זו שאני מכיר, זו הישראלית; זו רשת יחסים שמקשרת את כולנו: בדביקות. וכל נקודת-חיבור כזאת זה זוג, זוג האוהבים. על פני השטח כשמסתכלים עליה כך, כל ההתרחשויות שעולות על פני אותה נקודה והגשרים שמובילים אליה מנוהלות תחת סערת רגשות והאגדות שלנו, שזה אומר גם אמונות, כמו על איך מְגִנִּים עליה, על זאת "החלשה": פסוק א'. הרי התרבות מדברת במובנים של חזק וחלש, כשלמעשה הדוברים עצמם, הפרשנים שלה כך, מפחדים לאבד, או מהמשמעות של "להניח". ו-"החלשה הזאת", נכנסת לביתו של "החזק הזה", בתרגום מודרני – בעל הבית, שהם, בעלי החוב, הלכה למעשה, הם האנשים שמחזיקים לו בשק הביצים הכלכלי ויש איזו נחמדות עד גבול מסוים: פסוק ב'. לכאורה היא נכנסת אליו, מתאימה את עצמה אליו, מרגישה בבית. לאמתו של דבר, הזוג מתאים את עצמו אחד לשני: פסוק ג'. בתוכי יודע אני עם עצמי שאאמץ מכורח המציאות את המרחבים הנפשיים שלה, אדבר בשפתה, נהיה דומים אחד לשני. לא אוכל לברוח כפי שאֵד לא בכוחו מתוך המסגרת הרגשית שלו. איך שהייתי רוצה להיות דומה לה, לפרי היער היחיד, המתוק והחמצמץ הזה שנכנס לרגע לחיי שמלבד שהופך אותם ליפים, הוא הופך אותם גם למוסריים: פסוק ד'.
