לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
גם אם הייתי עושה מאה חמישים שקל לשעה הדבר הכואב הבא עדיין היה ממשיך להתקיים: להיות מחויב לאנשים שאני לא מעוניין להיות מחויב אליהם כאשר אני יודע שהם יודעים שאני ועוד רבים אחרים יורישו באמצעותם חוב לילדים שלנו. זה מצב שלא יתקיים, וזוהי עובדה מבחינתי.
לא לגרום לאזרחים לחשוב כך או למסך את ההגיון הזה בערפל הפחדים…. זה שההיסטוריה לא נאמרת, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
בתוך המניפולציה הגדולה הזאת, ישנו שימוש בשפה כדי ליצור אמונה שהתוצר של התופעה הזאת נובעת כך: כי לא השקעתם את הכספים בנכסים פיזיים, נכסים פיננסיים, מתכות יקרות, נכסים דיגיטליים, נכסים ראליים, נכסים נזילים, דרך מכשירים פיננסיים מורכבים ועוד. הדברים לא קשורים זה בזה, יש מי שמעוניין להפוך את זה לטבע הדברים וזאת בתנאי שתאמינו שאין עוד ארץ אחרת, כאשר כל כדור הארץ, היבשות הדינמיות והגלויות שבה, הן ארץ אחת מתמשכת ויפה. מי שיחזור על הטענה שהיא בכלל אמונה שרבים רואים בה מציאות חד-משמעית, או עיוור או שקרן.
יצא לי לדבר אתמול עם קרישנה, עובד בתחום הבניה. יש לו שתי בנות והוא פוגש אותן פעם בשנה, בחמש השנים האחרונות. עובד חוץ, guest worker, או בשם הנפוץ יותר: עובד זר. סיפר לי שהוא הולך לשיעורי פילוסופיה פה בלוד אצל משפחה בת 10 ילדים. אמרתי לו שזה היה נפוץ יותר בעבר, ושאלתי אותו למה רק שתיים, שתי בנות, אמר Money. כמובן. לא כאילו לאנשים יש שטחים או רוצים שטחים לגידול חקלאי, או להיות חקלאיים. לאדמה יש את היכולת להעניק מפירות ביטנה, פשוט לקטוף. ואני מניח שהוא גם רוצה שהן יקבלו חינוך טוב, כסף זה נקודת פתיחה לחינוך טוב, אצלו זה אולי נוגע לחינוך היסודי, אצלנו לתארים מתקדמים, או שהן בכלל ירצו להיות אומניות, שאלות פתוחות שאולי אשאל אותו לכשנתקל שוב אחד בשני. בכל אופן, בימים האחרונים רציתי לומר לכם שאני קצת קורא כתבות במדיה הישראלית, קצת כזה, ואפשר להבחין בפילוסופיה שעומדת מאחרי הכותב/ת… כולנו חכמים, כולנו נבונים, ועוד בדמוקרטיה…דעות שונות, פילוסופיות שונות, זה שלישי בסולם הדרגות אצלי ;), השני זה זה מפגשים בין תרבויות, ומה הראשון? כבר אומר לכם שזה לא אלוהים. חה חה חה… והמלחמה הזאת… שאני חושב ״מלחמת התקומה״ היא שם טוב לנו, זה לא ״פרחים״, זה לא ״שואה״, שהיא מילה קשה בהחלט, יש כאן צליל של תקווה, ההיסטוריה הלאומית שלנו. כל עוד העולם חי ע״פ תפיסות של עמים נפרדים… מיקמה אנשים, את הרוב, דחפה אותנו לשיח שקרוב מאוד לאמונות הפרטיות שלנו. אולי זה מה שקורה בכל מצב קיצון… ואחת מהפילוסופיות שאני שם לב אליהם -הפילוסופיה שלא לכל האנשים בישראל יש זכויות שוות. אני קצת תוהה על המהפכה הצרפתית, בטח יש איזה משפט בצרפתית, רגע תנו לי לחפש… הנה מצאתי:
Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits
"כל בני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות."
אני עדיין חושב שתרבויות מתרגמות רעיונות בצורות שונות, ולא כל רעיון של חופש, משפט שמייצג חופש בתרבות אחת, יעניק חופש בתרבות האחרת. נקודה למחשבה עבור כולנו. רגישות תרבותית זה לא דבר של מה בכך. זו יצירתיות בפני עצמה, מי שלמד לגשר בין פערים. מתוך כבוד לזולת. בכל אופן זו הצהרה במגילת הזכויות הצרפתית שנוגעת לתרבות זו הפנימית, הצרפתית, ומתוך כוונה לאונברסליות אני מניח. אצלנו ישתמשו אולי במילה אחדות. אם תצא מגילת זכויות שכזאת, במבנה הממשלות/מדינות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
אפשר לתרגם את הפילוסופיה של אותם כותבים כך: "אנחנו לא מאמינים שאנשים שנכנסו למעגל העוני יצליחו להתעלות על עצמם." זה רק תרגום אחד.
אָלֶף, העוני בישראל הוא זניח, יש לנו פה ברוך השם מערכת בריאות סוציאלית, גם שהיא בעלת הרבה שברים cracks, התרבות גורמת לה לפרוח: התקופה הראשונה של הקורונה והחיסונים הראשונים היא דוגמה למופת, לעניות דעתי.
בֵּית, אנשים סובלים. הסבל הוא חלק מהמציאות, וזה קל יותר להכניס אנשים לקופסאות, וגם לי זה קורה. כמה שקשה לי לפעמים לבקש בטובתו של אחר, למרות שאני כבר לא יכול לסמוך עליהם, אני משתדל רגשית להוציא אותם מהגבולות שאני שם אותם בתוך תמונת האמונות שלי, אולי יום אחד אתן לזה איזה שם. זה לוקח זמן. עבודה עצמית.
כשקראתי את זה כך, כפילוסופיה, חשבתי: מגילת ״זכויות אזרח״ לא יעניקו לנו, כזה אמיתי, שקוף לכולם, ועם זאת אנחנו מתקיימים בדמוקרטיה. אז במקום לא להאמין באזורים ״העניים״ בישראל, במקום להתאמץ ולפתוח להם דלתות, חצי צעד, בואו נעשה פה שפה רשמית שלישית בישראל, שהיא בינלאומית רשמית וחייבים גם לדבר אותה כשפת אם -האנגלית. זה הצליח במקומות אחרים. מישהו רוצה להביא את הדוגמאות המודרניות?
ואז כשפגשתי את קרישנה, חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח לכל הישראלים את האפשרות להיות ״עובדים אורחים״, עובדי חוץ, עובדים זרים בחו״ל? הם יעשו יותר כסף למשפחות שלהם, ויצליחו לממן השקעות בעסקים הפרטיים שלהם, של הילדים היקרים שלהם, בצורה הרבה יותר פשוטה, למי שיהיה מוכן לקבל את המשמעות של המרחק. למה לריב על העוגה הכלכלית, למה להכניס אגרסיביות שהיא הפכה לחלק מהגרעין המשפחתי הישראלי… אני זוכר שאישה אחת אמרה לאדם אחד שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל אם הוא לא יפסיק, והיא גם תאמר למשטרה. ליד כולם, כאשר המשפחה שלה מקיפה אותה, וזו משפחה יציבה. בטח הדברים השתנו אצלהם, המלחמה מאז החלה.
הפתרונות הללו יכולים להכניס אנשים, אנשי תרבות, אושיות כלכלה, מחוקקים, מנהלי סניפים וכוליי לפרדוקס. כמובן שדמוקרטיה או כל האזרחות היא אינה דבר קוהרנטי, אז תחשבו איזה מהפך פילוסופים בכלכלה עברו עם עצמם כאשר תיארו לעולם את השוק החופשי שאנחנו מתגאים בו כל כך. תמונה.
קרדיטים
Photo: Eleanor Roosevelt, First Lady of the United States by Underwood & Underwood @Wikimedia.
המטריקה של האדם, צריך להוריד בירוקרטיות לא רק בכלכלה, ולא רק ל-"חכמים ביותר", "חוכמה" זה גם מושג מאוד צר, מאוד מהיר, כוללני מידי, שמפספס את העיקר. רק כדי לקצר את הדיון, אומר שהוא לא מדבר על פוטנציאל, בפוטנציאל צריך להשקיע לאורך זמן, זה אומר שהחכמים ביותר מוגדרים כך כל עוד הם נכנסים למסגרת תקציבית מוגדרת. לא יודע, אולי צריך להקיף את העם בישראל בהמון אנשים שעוסקים בתחומי הטיפול, כמו שעשו לפני הרבה שנים בפינלנד. כי דור שלם של נערים/נערות שהגיעו לפה לארץ, ובזה שלא נכנסו למשא ומתן עם מוסדות המדינה, הוויתור על מה שדורות שלמים השיגו לפניהם בארץ מוצאם, בדיעבד היה גדול מידי. כשהעולם מתרגם עלייה לאנגלית הוא מתרגם ל-מְהַגֵר, immigrant. אולי זה מה שאנחנו בעיני ה-10%, מהגרים, ובני מהגרים. וזה בסדר, רק צריך לומר זאת בחוקה, כך שההורים עם הילדים בעלי הפוטנציאל, יהיה להם זמן ומשאבים ללמד את הילדה לדבר באנגלית, במקום להשקיע יותר מידי בלקנות בית. אני לא יודע מה אתם חושבים על מה שכתבתי עכשיו, מה שאני יודע שלא תרצו "להקריב" את הילדים שלכם על מזבח שבעליו לא מעוניינים לראות בהם כישות משותפת בהכל, נכון? זו מטריקה שהכלכלנים צריכים להכניס לנוסחאות שלהם כדי לא לאבד את מה שמחזיק את החוב הלאומי, ואת מה שאין בו הגיון כלכלי: את קודש-הקודשים. המטריקה של האושר.
יש דבר כזה אושר. אילו הייתה האישה לצידי, ההרים שנועדתי לחצות כדי להשיג את המטרות שלי היו הרבה פחות מרתיעים, עם מעט יותר זוויות טיפוס כהות, בזה אני בטוח… ניסיונות החבלה, יש כאלה שיקראו לזה עין הרע, אמרתי לכם, אני מאמין בתהליכים, היו כמו זכוכית שקופה שהיא מעטה של עשן, איתה היה לי הרבה יותר קל לחצות… זה בסך הכל עשן שצריך לפעמים אומץ, לפעמים אולטימטום של שקט נפשי כדי להגיע למקורותיו.
ב': הילדים משנות ה-90 והלאה התחילו להכיר את המזרח הרחוק. למוסדות האקדמיים והכלכליים, לכו בעקבותינו, תיצרו קשרים, תיראו עוד נקודות מבט, תפיסות עולם שונות ומדהימות, ההישגים שלהם הרי ברמות חובקות עולם, אולי כך נוכל לשמש גם גשר של ערכים.
שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.
חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:
לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.
את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.
כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.
קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.
אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.
למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.
זה אָלֶף.
עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:
בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….
אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.
איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?
אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.
אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.
להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.
כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.
נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.
המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.
אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.
כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.
כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.
אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.
זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:
באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.
אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.
אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.
אנחנו לא דור המתוקנים, וטוב שכך. מתוקנים לא צריכים להתחתן, לא צריכים אותות, החכמים אמרו שָׁם, איפשהו שם, אנשי הכנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, אמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, מתשעים-ותשעה דורות לפני דור הגמורים, שהם הדור שלאחר האחרונים… שהם אנחנו. וטוב שאני כך, מקולקל, כך ידעתי לאהוב. ואז אמצא את הדרך להזמין אותה לסרט עם פופקורן… והלב שלי יזכה לרעוד מאושֶר. בגלל הקלקול, בגלל שאלוהים הזה שלא יודע להסביר את עצמו ושולח שליחים שאף אחד בכלל לא שם לב אליהם, או שהוא בכלל גרוע בבחירות, ולא שלם בעצמו. "משוגעים, משוגעים". אולי כל מה שאנחנו יודעים, למצוא פגמים. הלוואי שאותם מעט כל-כך של אנשים ישחררו את השוק (ולא של מערכת הבריאות) ואת המחשבה החברתית לחופשי. אפילו מערות אי-אפשר לקנות כאן. כדי שהפגמים יהיו הרבה פחות כלכליים ויותר של תיקון. הילדים הטהורים שלנו. וואי וואי כמה שאני הולך לרקוד יחד איתה.
באו"ם אמרתי למישהו שדווקא מאוד התחברתי אליו שישראל היא מדינה עשירה, אהה כן הזכרתי את זה באחד הפוסטים האחרים, והוא התחיל להסתכל על הנתונים באינטרנט וכולי, השיחה התפתחה, מה שכן זה העלה בי שאלות למה ישראל מוגדרת כמדינה מפותחת: הטענה שההגדרה הזאת מכילה את כל תושבי מדינת ישראל, למעשה את רובה היא שגויה. הרעיון שקבוצה קטנה של אנשים מהווה את הנתח העיקרי מהכנסות המדינה ממיסים יש לה מקום, אבל היא גם כופה גזענות, לא בקטע תרבותי של להפחית מערך אנשים, לא, לא, לא, אל תגיעו לשם. אני מבקש שתשכחו זאת כי כשישראלים יוצאים לעולם, הם, אנחנו, פשוט נהדרים, ביכולת להוביל, ומי יודע כמה זה חשוב כאשר התמורה היא כלכלית. למה זה כך, למה הפער הזה?
אולי בהקשר הבא, על אפריקה שמדרום לסהרה נאמר:
"בעוד שלאנשים עשויה להיות מידה מסוימת של אוטונומיה, כוחם להשפיע על החלטות, לגשת למשאבים או לחולל שינוי מוגבל לעתים קרובות על ידי גורמים שונים כגון חסמים חברתיים, כלכליים או פוליטיים"
לעניות דעתי בזה הגישה של המחקר צריכה להתגמש לצורה אחרת לתרבויות שממוקמות במה שאני יקרא לה באופן זמני: ארץ ישראל השנייה.
ההבדל שיש כאן תשתיות מפותחות ומערכת בריאות סוציאלית גם אם לא מושלמת, היא הדבר שאפילו בארה"ב אין לאנשים, לצערנו. אולי זה המלחמות, אולי זה התשתיות החברתיות של תרבויות שלמות שעלו לישראל שהושארו מאחור בלי להיכנס למשא ומתן איך מאזנים את הכל: אפשר לתת כדוגמה בהכללה גורפת מידי את התרבות המרוקאית בממד הכלכלי שלה בין אלה של ישראל, לבין אלה שבחרו להגר לצרפת: החלוקה הזאת אינה נכונה, כי מכל מקום מתמודדים עם הקושי.
אני מקווה שמישהו מקשיב ורואה את הרלוונטיות למה שאני מביא לכם כאן, והתשובות שיתפרסמו לכלל הציבור יכול, ומומלץ שיוביל לדמוקרטיה חופשית, למה אני לא רואה מכוניות אוטונומיות בישראל, זו שאלה שמישהו צריך לתת את הדין עליה כדיון ולא כדי להוביל לענישה… ולמרות הסערות שבחוץ, אני נאנח, אני מתגעגע אליה, לציפור השיר הזאת.
בסוג של דביק כזה, של כורי עכביש, אם חושבים על זה, זו באמת הנדסה וטכנולוגיה, ביולוגית ותת-הכרתית, DNAית, פִּלאית שכזאת, של יֵצֶר-הטבע. התרבות אני מתכוון, זו שאני מכיר, זו הישראלית; זו רשת יחסים שמקשרת את כולנו: בדביקות. וכל נקודת-חיבור כזאת זה זוג, זוג האוהבים. על פני השטח כשמסתכלים עליה כך, כל ההתרחשויות שעולות על פני אותה נקודה והגשרים שמובילים אליה מנוהלות תחת סערת רגשות והאגדות שלנו, שזה אומר גם אמונות, כמו על איך מְגִנִּים עליה, על זאת "החלשה": פסוק א'. הרי התרבות מדברת במובנים של חזק וחלש, כשלמעשה הדוברים עצמם, הפרשנים שלה כך, מפחדים לאבד, או מהמשמעות של "להניח". ו-"החלשה הזאת", נכנסת לביתו של "החזק הזה", בתרגום מודרני – בעל הבית, שהם, בעלי החוב, הלכה למעשה, הם האנשים שמחזיקים לו בשק הביצים הכלכלי ויש איזו נחמדות עד גבול מסוים: פסוק ב'. לכאורה היא נכנסת אליו, מתאימה את עצמה אליו, מרגישה בבית. לאמתו של דבר, הזוג מתאים את עצמו אחד לשני: פסוק ג'. בתוכי יודע אני עם עצמי שאאמץ מכורח המציאות את המרחבים הנפשיים שלה, אדבר בשפתה, נהיה דומים אחד לשני. לא אוכל לברוח כפי שאֵד לא בכוחו מתוך המסגרת הרגשית שלו. איך שהייתי רוצה להיות דומה לה, לפרי היער היחיד, המתוק והחמצמץ הזה שנכנס לרגע לחיי שמלבד שהופך אותם ליפים, הוא הופך אותם גם למוסריים: פסוק ד'.
