- הילד הזה לא הכיר את יוסטון והילד הזה הוא אני. זרחו להם שם מיני כפתורים-מכניים תחת הַכֶּסֶת (-שמיכת-הפוך). מוגף בהוריו שֶׁיְּשֵׁנִים את שנת-חורפם; שני דובי-עיר שעליהם הסתמך ושאליהם הִשְׁכִּים, וביום-הבוקר אותם יעיר. הקול הזה בשמונה לדצמבר, 2024, של רכב שחולף על כביש מספר 40, בשעה שתיים שאחרי חצות, כְּהֶבֶל-בָּקִיעַ, מסייע לי לעצום את עיניי. ילד שלי, תאחז בידי, אתה בטוח עכשיו.
- גוללתי את מבטי אל הטיולון שבשתי-ידי אני אוחז. שָׁם, תינוקת-מלאך פוקחת עיניים, פתיתת-שלג נהדרת שמביטה אֵלַי, אל שמש-זריחתה שמשתקפת בעיניה התכולות, שבכוחה לראות, קוראת לי להבחין בה: “תינוקת שלי, התעוררת?”. כמה שעות אחרי מצאתי בזכרוני שזה אותו טיולון שהורי אחזו בי בתוכו. בליל שלוש-עשרה לדצמבר 2024.
- עם הזמן הכפתורים הפכו לפוזיטיבים, פערים, יופי שמגיח מסבלנות. תרגיל: אני מוצא את הקשר הדק שהוא כשערה, בין הקסם שלי לחלל, ולאהבה שלי לצילום. מה הוא זה ששלכן-ם?
קרדיטים
- Illustration by Cai Dongdong | 愚木混株 @Pixabay.
- Photo: Sally K. Ride astronaut, NASA Johnson Space Center, Texas USA @rawpixel.