הוא מוצא גושי-בוץ-וחצץ, מזריע בהם את מה שהוא אינו רוצה לספר, שוקע בביצה שתחתיו, זורק אותם לעברי עד אשר הוא אובד, הייתכן? או שאוכל לתאר זאת כך: אדם עם מקל הליכה שאינו מודע אליו ומספר לי כמה יציב-כסלע הוא, ואני לא יכול להאמין לסיפורים שלו יותר, כי הוא משקר לעצמו. כלכלה זה כאד בציור; ללא חבל הצלה ממשי. עצם הַקִּרְבָה משמעה פגיעה, נעמד ומסתכל וחושב באיזו מראת-קסם סגוּלית אוכל להחזיק כדי שהוא יוכל להיעזר בה כדי להבחין בקרקע, ואז בסולם, ואז באהבה, ואז במודעות השלמה.
הערה O: ככל שהזמן חולף אני מבין שראיתי רק את חלק מהתמונה הגדולה שכתבתי עליהם בעבר. הכתיבה כאן היא ניסיון לנבור בטקסט הפנימי של התרבות שלנו, דרך נקודת המבט שלי מתוך ניסיון להעשיר ולגדול, לעשות את שהבטחתי בליל שישי אחד, לעבוד על זה. בהמשך הטקסט אשתמש במילה "אוניברסליות".
בשלב זה, בשונה מההתמקדות במושג האינדיבידואליזם, אנחנו "נמדדים" כחֶברה. הקשר שלנו כחֶברה שקוראת טקסטים, אֹמַר מבטן האדמה, מהבלילה הזאת שנקראת "החברה הישראלית", היא כוללת פרקטיקות תפעול שונות, חלומות -שכן בה מגיחים יצורים נפלאים, מאַווים, "ליקויים" / "חטאים", וכל הדברים האפורים שלא-ניתנים להגדרה במילה אחת או בצמד מילים אחד. זה בעיקר נכון בעידן הזה שבו החברה הישראלית בעוצמה ביחס לאנטישמיות, נמדדים כאויב, כציונים, כ-לא-רצויים, וזאת במקביל לרעיון של העולם החופשי שאמור להכיל את הלא-רצויים.
הערה I: אני מתאר לעצמי שזה לא אידאלי, אך אחת הפרקטיקות שהחברה מתמקדת בשלב זה היא חצי הכוס הריקה, בשלילי: מצד המקרין (התקשורת למשל), ומהצד של הצופים (שחווים כאב שגם לא קשור לתקשורת), כאשר גליתי כל כך הרבה אנשים בעולם שאוהבים אתכם כעם-סגולי. החזרה של החטופים אינה משלימה את החסר, לא ברור לי כמה עמוק החברה שקועה בעונת החורף הנוכחית, האם היא תתמשך.
אולי יש את הרעיון של "העולם החופשי" ויש גם בנוסף את הגבול של יכולת ההכלה. את "יכולת-ההכלה" יש להכניס לשיח העולמי כי אחרת כאלטרנטיבה היא גולשת לממדים "פוליטיים", ולאבחנות מנקודות מבט מפלגתית, מוותרת על המבט הצלול שלה להבחין בין כוכב אחד לאחר: כדוגמה, מנקודת מבט מפלגתית זה לא נתפס שתושבי לוד מהבוחרים בימין לא יפריע להם בכלל שיהיה שר עם תיק או מפכ"ל ממוצא מוסלמי, האמירה הזאת נכונה לפחות עד לפני שנפתחה המלחמה.
האם זה לא אומר, אם ניקח את הדוגמה של תושבי לוד, שהתפיסה שלכם לגביהם היא "אחיזת עיניים", או "מוטה" לצרכים הרגשיים של הצופה?
הערה II: אנא זכרו, המטרה כאן היא חקר, לאו הפנייה של אצבע.
מי אמור להכיל את מי? that is the question.
אולי.
"האמירה הזאת נכונה לפחות עד לפני שנפתחה המלחמה", כי האויב נכנס למרחב הפרטי ועשה שפטים בהתאם לתפיסת עולמו, זה אפילו לא תפיסת עולם – הוא הקריב את עצמו ועשה זאת, כך מתבהר, בצורה מאוד שקולה, תכנן בסתר, הגשים את רעיון האויב וכוּלֵי…
זו שאלה אם העם בישראל אמור להפריד את עצמו מהעם הפלסטיני, כי זו שאלה כבר של יכולת הכלה, ומהמקרו למיקרו – ומה אז? יש לזה השלכות לכל תנועה בנפש ששומרת עלינו גם שמא,
אני רוצה להזכיר שרעיון האויב שיש לפרוץ אותו, ובמשתמע ללא אבחנה, לכאורה, נתמך גם במעגלים אקדמיים גם תחת המושג "אינדיבידואליזם". מסיפורים בשנות ה-70 של המאה ה-20 אינדיבידואלים רבים היו נוסעים מהעיר לוד במוניות מעזה לשוק בעזה.
אני יכול לנסות להראות לכם איך מושג "האינדיבידואליזם" המסוים של לפחות ה-15 השנים האחרונות הכיר במושג ה-"רוע" שבתורו לא נתן לו לחמוק ממלתעותיו. אבל זה משחק כפי שכתבתי בפוסט אחר, שימוש בשפה כדי להוכיח את הארעיות של החיים עצמם. בפועל, כדי לדעת שאנחנו לא נופלים כאינדיבידואלים לבור, למעגל של "השקר" …
כדי שלא נהיה כשוטים שבהם השמיים מכוסים בעננים והאופק הנראה הוא במרחק של צעד בלבד… ובעברי עצמי נפגעתי, והמקום של הפגיעה קיים, אז אני יכול לספר לכם עליו, ועוד רבים/רבות שדווקא כן מתאמצות/מתאמצים לשוב ולגעת ב-"אור" המופשט הזה.
… כדי שלא "ניפגע", כדי שנתאחה, כדי שנתחיל לנוע, ניכנס לעולם של פנטזיה שבו נשתמש בחומרים שהתרבות האנושית העניקה לנו, כדי שנלמד, ונעניק ליצורים הנפלאים הבאים אחרינו, מתוך אוניברסליות. יש משהו "מנקה" בקסם מהסוג הזה, נעשה סדר:
סִפּוּרֵי עֲרָב – כרך י"ח – סִפּוּר עִיר הַפְּלִיז ומכאן אלינו, מִשָם למשתמע, ללא תשובה רק ניסיון לנבור, להכיר את החומרים שבתוכנו ולפעול
עברית (יוסף יואל ריבלין | פרוייקט בן-יהודה) / אנגלית (Kate Douglas Wiggin & Nora Archibald Smith)
בסיפורי אלף לילה ולילה שחרזאדה מתארת לנו עיר, עיר הנחושת או הפליז (תלוי בתרגום), על שם שני מגדלי הפליז שבקדמתה, וְשֶׁנִּגְלִים למתבונן מרחוק כנצורות באש, כך המדריך החכם עַבְּדֻ אלצַּמַד שבסיפורה מתאר. כאשר שליח המיוחד של המלך, המדריך וצבאו מפצחים את הדרך לעיר הם פוגשים בעושרה: בּשָׂמים מארצות רחוקות, אבנים יקרות משובצים בקירות, משי ע"ג השלדים שנכלאו לתומם, בעיוורונם. זהו ממש מיצג ארכאולוגי מרשים ביותר, אִתָּם במסע ברחובות, מתהפנטים יותר ויותר. ובלב ליבה של העיר ישנו חדר רחב ממדים ובה תַּדְמוּרָה שמציגה את עצמה כבת של המלך ועשתה הישר במשפט.
לאורך הטקסט רבות מוזכר שלמה המלך בן דוד; יש כאן אינטרפרטציה מצידי ואני מקביל בין הדברים בתחום הסיפור הזה, המקום של שלמה המלך עולה ב-משפט-הצדק. כיצד הוא כבש את יצרו ונלחם בשדים שלא קיבלו את סדר האלוהים, כהערה מנקודת מבט יהודית שאני עצמי מכיר, שלמה המלך ידע את הצד הנשי שבו, אחרת לא היה ידוע/מוצלח כעושה צדק, מבין את ליבה של האם האבלה שוויתרה על תינוקה כדי שימשיך ויחיה ולכן זכתה בלבו, או באלוהים, מטבעה.
תַּדְמוּרָה הבת שבמעמקי העיר, מוקפת בעושר שממנו גם זוכה, נכפה עליה לראות את המים פוסקים מן השמיים heaven, בעיר של מלכים שרדפו בצע: אני לא יודע אם הם עשו רע, הם כן לתומם התנערו מהרוח באמצעות אוצרות האדם, זה כאילו להסתכל על המחצב עצמו, ולא לראות את ההר שממנו נוצר, ולהר יש בורא ניסתר, או משמעות, והמשמעות היא המוות ותהליך הקבלה שמוביל אליו. הם התעלמו מהמוות. היבריס.
הם הקיפו את עצמם בחומות, כתוצר של מעשיהם. הפעילו עליו חותם של קסם, כך שאף אחד לא יכנס, פיתיונות של מַגְיָה שחורה וחלק מן הפמליה החדשה אכן נפל ברשתן. וזאת כדי להמשיך להתכרבל בכל אמונות העושר שיש ברשותם, בַּבִּצָּה, אמונות על הכוח שהם מחזיקים בו והחיים לנצח, שברמה האישית ממני, מי שמגלה את האמת אמור לעשות בו שימוש של טוב, בעקבות הנכונות של הסוף לקבל אותנו: אני אולי יכול להסביר את זה כאילו נוסחה שעולה במצבים של גבולות קיצוניים כאשר אתה מגלה אותה: תִּתְקְעוּ בחומה אם תנסו למצוא היגיון באמצעות זיווג הזמן לאורך רצף-האירועים שזה עתה תיארתי: הסינגולריות חומקת מן השפה.
הערה III: אבל צריך לעבוד על זה, וזה מה שאני עושה כאן.
ללא תיאור פרטני מה אותם מלכים עוללו, על לוחות שהופיעו לפני שנכנסו לעיר משתקפים מעשיהם, בגוף שלישי, על שהפנו את העורף לאמת, בנו את מושבם, יצרו סדר ברור, ניתן לחוש אפילו בבירוקרטיה בין המילים, ואין הצבאות מועילים להם עוד, ולא כיסא הכבוד הציל אותם מן האמת*. התמקדו בחומר, בִּמְקוֹם בחומר-היצירה. האשימו אחרים: יש תיאור רב של חיילים או צרכים צבאיים משום מה באותה עיר, כלומר הם חשו שהם חייבים להתגונן כל הזמן, "הרוע" נמצא בחוץ, ובמשך שבע שנים נכנסים יותר ויותר פנימה, ובתוך-כך תַּדְמוּרָה מתרוששת: אם הם ייעלמו, היא תעלם, אם היא תעלם, הם ייעלמו, וכך קרה. יש להכיל את שני הצדדים, קוראים לזה אינדיבידואציה.
"מתרוששת" – אתם מכירים את המצב הזה שצריך לזכור את השקר שמוביל לשקר הבא שגם אותו צריך לזכור, והאדם שמעורב בחייכם צריך להתערב בשקר ולשקר בשמכם כדי שיוכל לקדם דברים בדרך שלכם, הוא נכנס לסלט. זה מוביל לשכחה.
הערה IV: להשתמש במילה אמת כמתמצתת יכולה להיות בעייתית אז אני מזמין אתכם לפנות לטקסט המלא.
זה שהם סגרו את עצמם בעיר והפנו אצבע מאשימה החוצה טפטף להם את הקלון שבהתעלמות מהחיבור הפנימי, ליצירתי, לתַּדְמוּרָה, לפסיכה אולי, באמצעות התנגדות אליו, אליה.
קבלת העובדה שהצל נמצא בתוכי. כאשר מחנכים ילדים לשנוא, מישהו יגיד זו התנגדות-הולמת, אחר יגיד שזו בעיה: התוצר בסופו של דבר מתגלה וסיפורים על גיבורים או חברות שנכשלו בנמצא.
לא בסוף המלחמה, אלא הרבה אחריה.
נראה לי שבעזה קבלת העובדה צריכה להתרחש בקול, בסאונד, בפה מלא, במילים ברורות, למען השפה הפנימית, כדי שזו תתחיל לפעול ותיתן לרוח הדברים לעלות. כדי שהצדק ייעשה כפי שהוא מבין אותה, כפי שהוא מדבר אותה, מכה בנו, מזווד בין הדברים, מרשה ללב לפעום בעיניים עצומות על רכבת המשא שֶׁבָּהּ לתחנה הבאה אין קשר מרחבי לתחנה שלפניה, ובחיים: בני-האנוש חיים בין תחנות.
בנורווגיה ישנה תחנת רכבת שאתה מתבקש להרים את היד כדי שהנהג יעצור בתחנה העלומה והיפה הזאת, שהלאה ממנה נשמע קול עצום של מפל מים שופע, וגם כותנה במרחבים שגודלת מתוך האותנטיות של המקום.
אותנטיות, כן… זו המילה.
יש חוסר חפיפה בין המוסר הפנימי של הנפש למה שאנחנו מעוללים לאחרים ובקשר הדוק לעצמנו, ולחוסר החפיפה הזה אנחנו קוראים בין הרחובות בשם "סדר", משתמשים בו ככלי להסתיר ולהסתתר. סדר עד "הסכנה" שזו-שבחדר-הפנימי יכולה "לקפוא", וכך שִׁקְּרוּ לעצמם: פעמים רבות מידי ההיגיון הוא השקר העצמי המושלם. העיר "קפאה", נותר רק הַזֵּכֶר.
סדר שהוא סלט.
להתמודד עם "השקר" הפנימי
ברחבי העולם ישנם אנשים שקוראים מהירדן-לים, משהו כזה, וקוראים לאנשים היקרים (היקרים למישהו התסכימו, נכון?) אחים: אם חלקם היו באים לעזה לבתי הספר לחנך לגלובליזציה למשל, ולעשיית עסקים (לא שיש כרגע לילדים של מיליוני אנשים בישראל סיכוי גבוה להקים חברות, קטנות, לכשיגדלו גם כאשר הפוטנציאל שאני רואה בילדים בישראל הוא עצום), … משהו בערבול שם סוגר את הדלת בפני כל הצדדים, הם אובדים תחת ה-"צל" שהמרחק ממנו הלך והתרחב, שנוצר הלכה למעשה מתחושת האבדן המתמדת, הפרמננטית, של הארץ שאבדה להם (לא לצורך השוואה: כמו של היהודי בגלות), מההרס שהם בנו לעצמם ע"י האשמה של "הציונים" (לא לצורך השוואה: בשונה מהיהודי בגלות), שיש להתמודד עמו, אומר במאמצים כבירים. סגרו את עצמם, כתוצר של המעשים -תַּדְמוּרָה ע"פ הסיפור כאינדיבידואלית, שכן עשתה משפט צדק והֻקְבַּלה למידמים של שלמה המלך, לא יכלה היא לחמוק מהפעילות של העם, ותפקידה הסתיים.
לקחת אחריות למעשים, לרגשות, באופן עצמאי הוא קשה כמו טיפוס על הר בארץ לא נודעת, ו… העניין הוא שברגע שזה מתבצע, משהו משתחרר
יצירתיות וצל הם זוג נפלא, והמדריכים הפנימיים מבקשים שתראו זאת
הערה V: "לא לצורך השוואה" – כי שוני תרבותי זה דבר נפלא, ולמרות שהמילים וסמיכותן זו לזו יוצרות הקבלה והשוואה, הצבעים השונים הוא כמו להשוות בין יופי אחד לאחר, ועם זאת קשורים זה בזה.
הערה על עושר
בסופו של דבר עושר זו תפיסה, הוא:
- יחסי, כי למי שיש מסלולי טיסה באמצע היישוב, לנסוע בצפון ת"א באוטובוסים, נו…
- ומותמרת, עושר תרבותי למשל. לחכות שעתיים בתור במסעדה כאשר בבית יש לי היסטוריה של אלפי שנים של ערבוביות של תבלינים משוגעים, והאוכל הכי טעים שבעולם, נראה לי משונה 😉
הוכרה: ברוך השם ובעזרתנו יש ברשותנו מערכת סוציאלית שבלעדיה רבים היו יכולים לחוות עוני
חוקי הטבע או היקום, חוקים שחלים גם עלינו?
העניין הוא זה לא ה-"ברוך-השם", זה שיש לנו שכנים שהם אובדי עצות עד קלון, והם אינם ממלכה רחוקה. שחרזאדה בזה שמנסה, מלמדת חמלה את המלך שלו קוראת את סיפורי אלף לילה ולילה. אני מוקיר את הניסיון שלה. תשאלו את עצמכם האם ניתן באמת ניתן להתעלם מחוקי הטבע "מקרו-ומיקרו" והחוק השלישי של ניוטון – הרי הכל מחובר אחד בשני.
הערה VII: המלחמה העקשנית הזאת מחשלת את הלב מאותם החומרים שמהם עשויים חרבות, האחרונה הזאת חישלה בי עמדה, בגלל הזוועות. אני מודע לזה טוב מאוד שיש דברים שאין להם סליחה, או שהסליחה קשה להם, אני כן מבקש שתהיו מודעים לעובדה שגם נכדים של ניצולי שואה צריכים להתמודד עם הדבר שלא יכול להיאמר, כבני אדם תגעו באמירה.
"הייתכן" שאדם יכול לאבוד?
קרדיטים
- Photo: IDF Soldiers During Yom Kippur War, 11 October 1973 by Dan Hadani collection (CC BY 4.0).
- Photo: Scene from One Thousand and One Nights ballet by Ilgar Jafarov (CC BY-SA 4.0 International).
- Photo: Plate facing p. 218 in The Arabian Nights (1909) by Maxfield Parrish (Public Domain).
,_facing_p.218.jpg){kind=link}