פרק ב' מכאן מתחיל, חיפוש משמעות בחיים אפורים, ותחת צל המלחמה.
תגית: Creative Writing
א'
בשבע-עשרה לאוגוסט, אלפיים עשרים וחמש, בשעה שלוש-עשרה דקות לעשר בבוקר, פרק א' הסתיים.
בחלל
אבן גולל, זה כל מה שיפריד בנינו, ביני לבין אהובתי. ואז אחרי עשרות אלפי שנים, אבן הגולל שהיא בכלל משטח מלט מיובש שֶׁסַפָּקֶיה מפעל המלט נשר ברמלה וחברת החשמל באשקלון… יתפורר ונתאחד, העפר שלה בעפר שלי. העפר שלי בעפר שלה. הנכון שזה רומנטי? רומנטי למי שקיבל את המוות, אני מניח. ולא רק את החיים של החיים-לנצח, שאנחנו תמיד מנצחים בו, שהאדמה תמיד תהיה שלנו, שתמיד נהיה יפים, שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים, אמא אדמה לא מרשה, בגלל זה ההרים כל כך קשים להשגה, זה א', ב' – אתאחד איתה, מושלם! שָׁם באדמה, אחרי שהתכריכים ייעלמו מגופינו, אחרי שכל מַצֵּבוֹת-הַשַּׁיִש יתאספו לאיזו פינה בעקבות איזה שטפון, או מלחמה מסוג אחר, לא יהיה מי שישמור עליהן… אחרי שהכתובות ייעלמו מעלינו, ונהיה אנחנו יום אחד מצבור של דשן לזַן של עץ שעוד לא נולד, שילדים עתידיים ישחקו בין צמרותיו, כפי שאני עשתי על עץ-הזית מאחורי ביתי, ויסתכלו על הכוכבים… עבדך הנאמן הביט כך על הכוכב הזוהר הזה שנקרא "אַתְּ" שהגיעה לפְּני-האדמה. נהפוך לפרחים, ואז לפירות, ננשור לאדמה, מֵי הפרי יתאדו, ומשם ליָם ובעידנים אחרים למקומות הרחוקים שָׁם שנקרא חלל, בחלל שלנו.
הקדמה: השבוע נתקלתי לראשונה בקבר זוגי ותהיתי, אז הזוג הזה שימש לי השראה לכתיבה שהבאתי לכם.
קרדיטים
- Video: אגם בוחבוט – אם זה זה זה זה (Prod. By Navi) @YouTube.
In the land of never-ever-ending wars
ושם גם היא הייתה, בהרצאה, הפניית אצבעות פוליטית, אך מעבר לזה, ומעל לכל, על האובדן. אישה שאימה שהייתה מבין החטופים, … סליחה… אני אומר מראש, זה נושא רגיש, זה כואב לכולנו עד בכי אם בדמעות או עם האומץ ללכת מתוך ידיעה שאולי לא יחזור… ואביה שנפח את נשמתו (המילה שמתארת את זאת קשה לי מידי)… ממדים פולטים של כלכלה, מעמדות, צדדים, רק לכאורה כי גם לשְׁכוֹל החֶזקָה למצוא דרך להתבטא דרך הנושאים שבהם הוא מוצא קשר אל שאר בני-האנוש, משנה את ניבו של הדובר; אנחנו בין אלה שחיים, שיכולים לעטוף אותם, את המשפחות, מודעים לכך בכל ראיון, קשה ככל שיהיה.
מה שאני כן זוכר, התחושה שיצאתי איתה שם, שנסתי לומר אותה לה, הבקשה שלה שניקח את הטראומה הנוראית הזאת לחיים כולם. בקשתי לומר לה משהו שהאפשרות למצוא נחלה, שלום פנימי, להירפא, היא אמיתית. זה לא אומר שנצליח לחזור לאותו מקום, ההשתנות.
אני יודע שיש אנשים שלא אהבו את זה, חלקם שתקו כאשר פגשוני, זו גם הייתה תחילת המלחמה, אני מבין, ואם הייתי מוצא את הדלת, או אם היה לי האומץ הנכון לפתח את השיחה איתה, שאני כבר מכיר את השכול הזה… שהשכול הזה יכול להרוס משפחות, שלא משנה כמה שתתאמץ, הסוף למאמצים לא מצאו פרי בחיים הללו. שכול שליווה הורה אחד עד למשבצת הזאת משַֿׁיִשׁ שנקראת קבר. תזכורת לאלה שחיים ומביטים לעברו, מבקשים מנוחת עולם.
התמיכה החברתית, אין לה ערך כלכלי, או פוליטי, היא ערך בפניי עצמו שמוצא מקום בשפתן של רוחות השמיים. הלוואי ויום אחד אהיה אבא ואוכל לחזור לכאן ולספר לכם את זאת שוב מנקודת ראות אחרת.
ומי זאת היא שהייתה שם? זה פרי הסברס המתוק ששכן לרגע בחיי, והיא כאילו הבינה אותה, אפילו יותר ממני, וזה ההלוואי השני שלי, או למעשה הראשון, הלוואי והייתה אומרת לי שאני טועה, והייתי מקשיב לה בכל ליבי… לומד מעצם הדיאלקטיקה שלה. האמת של המוסר שלה מחייב אותי להגן עליה, ודווקא להתחבר לחיים מתוך נקודת מבט שכלתנית-ish, מזרחית-ish.
דרך אגב, האם אמרתי לכם כבר שאני מאמין לדברי דוברי החמס שהם מתכוונים לחזור על זה שוב?
קרדיטים
- Video: Dido – Life for Rent @YouTube.
מה שיכל היה להיות לנו
ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.
קרדיטים
- Photo by Loc Dang @Pexels.
ההירוגליפים של המניונים
אולי כאשר בני האדם ייעלמו, ישויות מהעולם האחר שלמדו מספיק מהר לנוע מרחקים עצומים של אינסוף-ים שונים, בעלי אינטליגנציה גבוהה משלנו ימצאו את אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, את השיר היחידי שנותר, YMCA. חכם אחד הדפיס את שני השירים על קלף בצורה של 0 ו-1, הכניס אותם לכד, אטם אותם בשעווה, והטביע אותם בים הצפוני ביותר, הקר ביותר, המתאים ביותר, כי זו השיטה המוכחת ביותר עד לימיהם, שזה בעתיד שלנו. ואותן ישויות סקרניות ישוו בין שתי גרסאותיו: זה של להקת וילג' פיפל, וזה של הילדים בלבם, של המניונים, כלומר של המניונים. ובגלל האינטליגנציה המורכבת יותר, "הפתוחה" יותר, המודעת יותר, הם יגלו שהיצורים הקטנים האלה הם זן נכחד בין בני האדם שנישאים תחת הזיכרון הקולקטיבי, כמו שלבני אירופה יש את בני האור והחושך, לנו מעבדות לחירות, במזרח צורות הירח והשביטים הבוהקים שנקשרו לתבואה וכדומה. ועם אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, של הילדים בלבם, הם ימצאו, לא יגלו, ימצאו, תחת האינטליגנציה, את כל השפות האנושיות שכולן אחת הן, את הלטינית, היתדות, זאת המסופוטמית שהנגזרת שלה היא גם העברית, אלה של המאיה… את מקור כל השפות: המיניונית.
רשמים אחרי צפייה ממושכת בתוכנית ביקורת גבולות
חשבתי אולי להתאהב באחת ממפקחות המכס Tullinspektör בנמל התעופה ארלנדה ARN. אזמין כרטיס טיסה, עם קונקשיין של 24 שעות, או פשוט אתהלך לי לשערי היציאה, ואז אמצא אותה ואספר לה איזו בדיחה מהארצות החמות על יהודי, פלסטיני ורוסי שהלכו להם יום אחד ודיברו על שלום ותוך כדי ניסו להחליף מנורה, מקווה שאצליח לראות חיוך שם בארץ הקרה, ואז אזמין אותה לאיזו ארוחה במסעדה נחמדה בסטוקהולם, מהארוחות הללו שנראים כמו יער בצלחת, ולא זה לא סלט, ואז היא תציג לי בפניי את ההומור שלה ותשאל אותי אם אי פעם אכלתי כריש, ואז אולי נברח ללאס ווגאס, או להורים שלה, אני בטוח שהרבנות תבין.
קרדיטים
- Video by Aoi Teshima | 手嶌葵 , Mori no chiisana restaurant @YouTube.
לטיני יפה תואר
ענני נוצה, שמיים תכלת, מטוס הלביא בגרסה הניסויית 1 שלו, החמקנית שלו, מְלֻוֵּה במטוס חיל האוויר שלנו, שט לעברי, יָשֵׁן לצידי. כשהייתי ילד, אדם מבוגר שאהב נשים, עם פּוֹזִיטוּרָה של לטיני יפה תואר, עם אחד הזַ'קֶטים הללו עם הכיס הזה שבלילות היה בנמצא איזה פרח שכולו שָׁנִי, וביד השנייה בטח מרטיני זוהר, מיותר לומר שגם הוא היה צריך להתמודד עם אנשים מאוד "פרקטיים" שלא ידעו לבקש עזרה ולכן כינו אותו בשמות גנאי -לפעמים, לקח אותי ואת חבר שלי למתקן סודי שכזה, לא רחוק מהעיר לוד, והציג לנו את מטוס הלביא, הרצפה הייתה כל כך מצוחצחת. ביקש שנשמור זאת בסוד כי האמריקאים דרשו לגרוס אותו. איך אפשר בכלל לגרוס מטוס? זה בטח מצריך מתקנים מיוחדים כאלה של מקס הזועם או איזו דיסטופיה עתידנית דומה שכזאת; מתקנים שמגיעים לבטן האדמה, עם שיניים בגודל של לפחות יד שְׁלֵמָה, מראש הכתף לקצה האצבע המורה. ואז מכסים את הכל באפר. ואולי אז שומרי הסוד, שהם המהנדסים, הטכנאים, מדפיסי ספרי הספרים, מנהלי המתקן ושני ילדים נוספים קוראים לו קדיש, כי הוא יהודי, או ישראלי, ואוטמים וסופנים וסוגרים בדלת סגסוגת-מתכות כבדה בעובי של מטר וחצי. עליה מושיבים שני כְּרֻבִים מסגסוגת כמוסה אחרת, פולי מימטית 2, שמצאו בארץ הנגב. זה הסוד שלנו, לאהוב. בדרך שלנו.
- ניסיונית
- Mimetic polyalloy
קרדיטים
- Video: Women and Mirror, Анастасия Быкова @pexels.
עץ של אגוזים
כמו הסנאים האלה שמוצאים אגוזים על עצים, אז יש דבר כזה, עץ של אגוזים וגם סנאים… הם שובבים כאלה, מתרוצצים בין צמרות, בתופסת או במחבואים, וכשאין סיבה, בסִייֶּסְטָה, תחת נצנוצה של השמש המגיחה בקרבת אגם, יאה להם לשובבים הקטנים. חשבתי לגדל מינק שכזה שגם הוא שובב, החיים אִתָּם מחייבים מקור של מים בגודל של אוקיינוס וקור בגודל של קנדה, אוֹווו ינשוף… רק שהם שותים רק דם ואני לא יודע איך אוכל לספק להם דם מלבד לצוד להם עכברים, דם של עכברים שבכלל מפחדים מבני אדם או מחתולים או מאור-היום. וכאילו אבקש מהקצב בשוק שישמור לי ליטרים של דם תחת ההשגחה של הרב מחפוד, והוא ישקול לי שקיות ואשלם לו לפי משקל, וגם יעשה לי הנחה, וכולם יסתכלו, כיאה ללהקת בני-האדם. והם באים ברבים, ינשופים, אבא, אימא, ושלושה גוזלים …. משימה קשה ללב שלי, לצוד דם 🤭 אך הכרחית אם אקח לי ינשוף.
אה.. נכון.. רציתי לכתוב לכם על אגוזים , על עץ של אגוזים, אז יש דבר כזה: בארץ התפוזים שלנו והקטנטונת צריך לגדל אותם בחממות של כמעט קור ארקטי, בצורה של מגדלור, כמו זה בצפונה-של-סקנדינביה הרחוקה-רחוקה, שבה אפשר להבחין באבקה הירוקה, בגווניה הנאורות-בנות-הדעת, שרוקדות להן שם בשמיכת השמיים, ובקרבת אדם הוא מצריך גידול של מאות של שנים. שווה לדבר עם העצים הללו, ישנם עצים שהכירו את כל ציר ההיסטוריה של היהודים, ושל ההינדים, ושל אלה שקדמו, מעניין מאוד מה יש להם לומר על זה, לעצים.
אז אם נמשיך במרחבי הדמיון, נלך בשדה של עצי האגוזים שאנחנו מכירים, תראו איך שכל אגוז דומה למשנהו. אבל לא כולם דומים אחד לשני, זאת אתם מכירים מהכאוס של החיים. ובו-בזמן, פעמים רבות, נחים על דעתנו באמצעות נוסחאות פרקטליות של פיצוח אגוזים, נוסחאות אלגנטיות, על תיאורים של הכאוס, נחים, וגם נחים על ניצחונות… אז מצאתי אגוז שכזה מיוחד, ללא ניצחונות, שאפילו אבני חן אינן משובצות בו, או בנגיעות של זהב, חוּם, רגיל, כמו כולם, שנח לו שם ללא מטרה וללא כיוון, הוא פשוט כזה, כפי שהוא, הכי הוא, מיוחד, הכי מיוחד. כי אני מקיש עליו והוא מהדהד. אם חיפשתם פרקטלים אז הקליפה שלו מהדהדת כמו אדווה בים. הוא גם קשיח מבחוץ, הוא גם כהה, לא דומה לאף פרי אחר, ואף לא לסברס קוצני. אני יכול לנסות לבקע אותו כמו את כל שאר האגוזים הרגילים, … ואותו אני לא יכול, משהו מספר לי סיפור עליו, צליל בגודל של כפתור, שמייחד אותו מכל שאר האגוזים שפיצחו בשבילי ושאני פצחתי לכל אורך חיי…יְשֵׁנָה לה שם בפנים פֵיָה. ובעיניי, הַפֵיָה הזאת, מתוקה מִכָּל.
קרדיטים
- Photo: The Owl and the Girl by Mizuki Aoki (CC BY-NC-ND 3.0).
פרי עמלה של שחרזאדה ועל הקושי היום לראות בפלסטינים בעזה כישות שוחרת שלום, על שקר עצמי או על אמת
הוא מוצא גושי-בוץ-וחצץ, מזריע בהם את מה שהוא אינו רוצה לספר, שוקע בביצה שתחתיו, זורק אותם לעברי עד אשר הוא אובד, הייתכן? או שאוכל לתאר זאת כך: אדם עם מקל הליכה שאינו מודע אליו ומספר לי כמה יציב-כסלע הוא, ואני לא יכול להאמין לסיפורים שלו יותר, כי הוא משקר לעצמו. כלכלה זה כאד בציור; ללא חבל הצלה ממשי. עצם הַקִּרְבָה משמעה פגיעה, נעמד ומסתכל וחושב באיזו מראת-קסם סגוּלית אוכל להחזיק כדי שהוא יוכל להיעזר בה כדי להבחין בקרקע, ואז בסולם, ואז באהבה, ואז במודעות השלמה.
הערה O: ככל שהזמן חולף אני מבין שראיתי רק את חלק מהתמונה הגדולה שכתבתי עליהם בעבר. הכתיבה כאן היא ניסיון לנבור בטקסט הפנימי של התרבות שלנו, דרך נקודת המבט שלי מתוך ניסיון להעשיר ולגדול, לעשות את שהבטחתי בליל שישי אחד, לעבוד על זה. בהמשך הטקסט אשתמש במילה "אוניברסליות".
בשלב זה, בשונה מההתמקדות במושג האינדיבידואליזם, אנחנו "נמדדים" כחֶברה. הקשר שלנו כחֶברה שקוראת טקסטים, אֹמַר מבטן האדמה, מהבלילה הזאת שנקראת "החברה הישראלית", היא כוללת פרקטיקות תפעול שונות, חלומות -שכן בה מגיחים יצורים נפלאים, מאַווים, "ליקויים" / "חטאים", וכל הדברים האפורים שלא-ניתנים להגדרה במילה אחת או בצמד מילים אחד. זה בעיקר נכון בעידן הזה שבו החברה הישראלית בעוצמה ביחס לאנטישמיות, נמדדים כאויב, כציונים, כ-לא-רצויים, וזאת במקביל לרעיון של העולם החופשי שאמור להכיל את הלא-רצויים.
הערה I: אני מתאר לעצמי שזה לא אידאלי, אך אחת הפרקטיקות שהחברה מתמקדת בשלב זה היא חצי הכוס הריקה, בשלילי: מצד המקרין (התקשורת למשל), ומהצד של הצופים (שחווים כאב שגם לא קשור לתקשורת), כאשר גליתי כל כך הרבה אנשים בעולם שאוהבים אתכם כעם-סגולי. החזרה של החטופים אינה משלימה את החסר, לא ברור לי כמה עמוק החברה שקועה בעונת החורף הנוכחית, האם היא תתמשך.
אולי יש את הרעיון של "העולם החופשי" ויש גם בנוסף את הגבול של יכולת ההכלה. את "יכולת-ההכלה" יש להכניס לשיח העולמי כי אחרת כאלטרנטיבה היא גולשת לממדים "פוליטיים", ולאבחנות מנקודות מבט מפלגתית, מוותרת על המבט הצלול שלה להבחין בין כוכב אחד לאחר: כדוגמה, מנקודת מבט מפלגתית זה לא נתפס שתושבי לוד מהבוחרים בימין לא יפריע להם בכלל שיהיה שר עם תיק או מפכ"ל ממוצא מוסלמי, האמירה הזאת נכונה לפחות עד לפני שנפתחה המלחמה.
האם זה לא אומר, אם ניקח את הדוגמה של תושבי לוד, שהתפיסה שלכם לגביהם היא "אחיזת עיניים", או "מוטה" לצרכים הרגשיים של הצופה?
הערה II: אנא זכרו, המטרה כאן היא חקר, לאו הפנייה של אצבע.
מי אמור להכיל את מי? that is the question.
אולי.
"האמירה הזאת נכונה לפחות עד לפני שנפתחה המלחמה", כי האויב נכנס למרחב הפרטי ועשה שפטים בהתאם לתפיסת עולמו, זה אפילו לא תפיסת עולם – הוא הקריב את עצמו ועשה זאת, כך מתבהר, בצורה מאוד שקולה, תכנן בסתר, הגשים את רעיון האויב וכוּלֵי…
זו שאלה אם העם בישראל אמור להפריד את עצמו מהעם הפלסטיני, כי זו שאלה כבר של יכולת הכלה, ומהמקרו למיקרו – ומה אז? יש לזה השלכות לכל תנועה בנפש ששומרת עלינו גם שמא,
אני רוצה להזכיר שרעיון האויב שיש לפרוץ אותו, ובמשתמע ללא אבחנה, לכאורה, נתמך גם במעגלים אקדמיים גם תחת המושג "אינדיבידואליזם". מסיפורים בשנות ה-70 של המאה ה-20 אינדיבידואלים רבים היו נוסעים מהעיר לוד במוניות מעזה לשוק בעזה.
אני יכול לנסות להראות לכם איך מושג "האינדיבידואליזם" המסוים של לפחות ה-15 השנים האחרונות הכיר במושג ה-"רוע" שבתורו לא נתן לו לחמוק ממלתעותיו. אבל זה משחק כפי שכתבתי בפוסט אחר, שימוש בשפה כדי להוכיח את הארעיות של החיים עצמם. בפועל, כדי לדעת שאנחנו לא נופלים כאינדיבידואלים לבור, למעגל של "השקר" …
כדי שלא נהיה כשוטים שבהם השמיים מכוסים בעננים והאופק הנראה הוא במרחק של צעד בלבד… ובעברי עצמי נפגעתי, והמקום של הפגיעה קיים, אז אני יכול לספר לכם עליו, ועוד רבים/רבות שדווקא כן מתאמצות/מתאמצים לשוב ולגעת ב-"אור" המופשט הזה.
… כדי שלא "ניפגע", כדי שנתאחה, כדי שנתחיל לנוע, ניכנס לעולם של פנטזיה שבו נשתמש בחומרים שהתרבות האנושית העניקה לנו, כדי שנלמד, ונעניק ליצורים הנפלאים הבאים אחרינו, מתוך אוניברסליות. יש משהו "מנקה" בקסם מהסוג הזה, נעשה סדר:
סִפּוּרֵי עֲרָב – כרך י"ח – סִפּוּר עִיר הַפְּלִיז ומכאן אלינו, מִשָם למשתמע, ללא תשובה רק ניסיון לנבור, להכיר את החומרים שבתוכנו ולפעול
עברית (יוסף יואל ריבלין | פרוייקט בן-יהודה) / אנגלית (Kate Douglas Wiggin & Nora Archibald Smith)
בסיפורי אלף לילה ולילה שחרזאדה מתארת לנו עיר, עיר הנחושת או הפליז (תלוי בתרגום), על שם שני מגדלי הפליז שבקדמתה, וְשֶׁנִּגְלִים למתבונן מרחוק כנצורות באש, כך המדריך החכם עַבְּדֻ אלצַּמַד שבסיפורה מתאר. כאשר שליח המיוחד של המלך, המדריך וצבאו מפצחים את הדרך לעיר הם פוגשים בעושרה: בּשָׂמים מארצות רחוקות, אבנים יקרות משובצים בקירות, משי ע"ג השלדים שנכלאו לתומם, בעיוורונם. זהו ממש מיצג ארכאולוגי מרשים ביותר, אִתָּם במסע ברחובות, מתהפנטים יותר ויותר. ובלב ליבה של העיר ישנו חדר רחב ממדים ובה תַּדְמוּרָה שמציגה את עצמה כבת של המלך ועשתה הישר במשפט.
לאורך הטקסט רבות מוזכר שלמה המלך בן דוד; יש כאן אינטרפרטציה מצידי ואני מקביל בין הדברים בתחום הסיפור הזה, המקום של שלמה המלך עולה ב-משפט-הצדק. כיצד הוא כבש את יצרו ונלחם בשדים שלא קיבלו את סדר האלוהים, כהערה מנקודת מבט יהודית שאני עצמי מכיר, שלמה המלך ידע את הצד הנשי שבו, אחרת לא היה ידוע/מוצלח כעושה צדק, מבין את ליבה של האם האבלה שוויתרה על תינוקה כדי שימשיך ויחיה ולכן זכתה בלבו, או באלוהים, מטבעה.
תַּדְמוּרָה הבת שבמעמקי העיר, מוקפת בעושר שממנו גם זוכה, נכפה עליה לראות את המים פוסקים מן השמיים heaven, בעיר של מלכים שרדפו בצע: אני לא יודע אם הם עשו רע, הם כן לתומם התנערו מהרוח באמצעות אוצרות האדם, זה כאילו להסתכל על המחצב עצמו, ולא לראות את ההר שממנו נוצר, ולהר יש בורא ניסתר, או משמעות, והמשמעות היא המוות ותהליך הקבלה שמוביל אליו. הם התעלמו מהמוות. היבריס.
הם הקיפו את עצמם בחומות, כתוצר של מעשיהם. הפעילו עליו חותם של קסם, כך שאף אחד לא יכנס, פיתיונות של מַגְיָה שחורה וחלק מן הפמליה החדשה אכן נפל ברשתן. וזאת כדי להמשיך להתכרבל בכל אמונות העושר שיש ברשותם, בַּבִּצָּה, אמונות על הכוח שהם מחזיקים בו והחיים לנצח, שברמה האישית ממני, מי שמגלה את האמת אמור לעשות בו שימוש של טוב, בעקבות הנכונות של הסוף לקבל אותנו: אני אולי יכול להסביר את זה כאילו נוסחה שעולה במצבים של גבולות קיצוניים כאשר אתה מגלה אותה: תִּתְקְעוּ בחומה אם תנסו למצוא היגיון באמצעות זיווג הזמן לאורך רצף-האירועים שזה עתה תיארתי: הסינגולריות חומקת מן השפה.
הערה III: אבל צריך לעבוד על זה, וזה מה שאני עושה כאן.
ללא תיאור פרטני מה אותם מלכים עוללו, על לוחות שהופיעו לפני שנכנסו לעיר משתקפים מעשיהם, בגוף שלישי, על שהפנו את העורף לאמת, בנו את מושבם, יצרו סדר ברור, ניתן לחוש אפילו בבירוקרטיה בין המילים, ואין הצבאות מועילים להם עוד, ולא כיסא הכבוד הציל אותם מן האמת*. התמקדו בחומר, בִּמְקוֹם בחומר-היצירה. האשימו אחרים: יש תיאור רב של חיילים או צרכים צבאיים משום מה באותה עיר, כלומר הם חשו שהם חייבים להתגונן כל הזמן, "הרוע" נמצא בחוץ, ובמשך שבע שנים נכנסים יותר ויותר פנימה, ובתוך-כך תַּדְמוּרָה מתרוששת: אם הם ייעלמו, היא תעלם, אם היא תעלם, הם ייעלמו, וכך קרה. יש להכיל את שני הצדדים, קוראים לזה אינדיבידואציה.
"מתרוששת" – אתם מכירים את המצב הזה שצריך לזכור את השקר שמוביל לשקר הבא שגם אותו צריך לזכור, והאדם שמעורב בחייכם צריך להתערב בשקר ולשקר בשמכם כדי שיוכל לקדם דברים בדרך שלכם, הוא נכנס לסלט. זה מוביל לשכחה.
הערה IV: להשתמש במילה אמת כמתמצתת יכולה להיות בעייתית אז אני מזמין אתכם לפנות לטקסט המלא.
זה שהם סגרו את עצמם בעיר והפנו אצבע מאשימה החוצה טפטף להם את הקלון שבהתעלמות מהחיבור הפנימי, ליצירתי, לתַּדְמוּרָה, לפסיכה אולי, באמצעות התנגדות אליו, אליה.
קבלת העובדה שהצל נמצא בתוכי. כאשר מחנכים ילדים לשנוא, מישהו יגיד זו התנגדות-הולמת, אחר יגיד שזו בעיה: התוצר בסופו של דבר מתגלה וסיפורים על גיבורים או חברות שנכשלו בנמצא.
לא בסוף המלחמה, אלא הרבה אחריה.
נראה לי שבעזה קבלת העובדה צריכה להתרחש בקול, בסאונד, בפה מלא, במילים ברורות, למען השפה הפנימית, כדי שזו תתחיל לפעול ותיתן לרוח הדברים לעלות. כדי שהצדק ייעשה כפי שהוא מבין אותה, כפי שהוא מדבר אותה, מכה בנו, מזווד בין הדברים, מרשה ללב לפעום בעיניים עצומות על רכבת המשא שֶׁבָּהּ לתחנה הבאה אין קשר מרחבי לתחנה שלפניה, ובחיים: בני-האנוש חיים בין תחנות.
בנורווגיה ישנה תחנת רכבת שאתה מתבקש להרים את היד כדי שהנהג יעצור בתחנה העלומה והיפה הזאת, שהלאה ממנה נשמע קול עצום של מפל מים שופע, וגם כותנה במרחבים שגודלת מתוך האותנטיות של המקום.
אותנטיות, כן… זו המילה.
יש חוסר חפיפה בין המוסר הפנימי של הנפש למה שאנחנו מעוללים לאחרים ובקשר הדוק לעצמנו, ולחוסר החפיפה הזה אנחנו קוראים בין הרחובות בשם "סדר", משתמשים בו ככלי להסתיר ולהסתתר. סדר עד "הסכנה" שזו-שבחדר-הפנימי יכולה "לקפוא", וכך שִׁקְּרוּ לעצמם: פעמים רבות מידי ההיגיון הוא השקר העצמי המושלם. העיר "קפאה", נותר רק הַזֵּכֶר.
סדר שהוא סלט.
להתמודד עם "השקר" הפנימי
ברחבי העולם ישנם אנשים שקוראים מהירדן-לים, משהו כזה, וקוראים לאנשים היקרים (היקרים למישהו התסכימו, נכון?) אחים: אם חלקם היו באים לעזה לבתי הספר לחנך לגלובליזציה למשל, ולעשיית עסקים (לא שיש כרגע לילדים של מיליוני אנשים בישראל סיכוי גבוה להקים חברות, קטנות, לכשיגדלו גם כאשר הפוטנציאל שאני רואה בילדים בישראל הוא עצום), … משהו בערבול שם סוגר את הדלת בפני כל הצדדים, הם אובדים תחת ה-"צל" שהמרחק ממנו הלך והתרחב, שנוצר הלכה למעשה מתחושת האבדן המתמדת, הפרמננטית, של הארץ שאבדה להם (לא לצורך השוואה: כמו של היהודי בגלות), מההרס שהם בנו לעצמם ע"י האשמה של "הציונים" (לא לצורך השוואה: בשונה מהיהודי בגלות), שיש להתמודד עמו, אומר במאמצים כבירים. סגרו את עצמם, כתוצר של המעשים -תַּדְמוּרָה ע"פ הסיפור כאינדיבידואלית, שכן עשתה משפט צדק והֻקְבַּלה למידמים של שלמה המלך, לא יכלה היא לחמוק מהפעילות של העם, ותפקידה הסתיים.
לקחת אחריות למעשים, לרגשות, באופן עצמאי הוא קשה כמו טיפוס על הר בארץ לא נודעת, ו… העניין הוא שברגע שזה מתבצע, משהו משתחרר
יצירתיות וצל הם זוג נפלא, והמדריכים הפנימיים מבקשים שתראו זאת
הערה V: "לא לצורך השוואה" – כי שוני תרבותי זה דבר נפלא, ולמרות שהמילים וסמיכותן זו לזו יוצרות הקבלה והשוואה, הצבעים השונים הוא כמו להשוות בין יופי אחד לאחר, ועם זאת קשורים זה בזה.
הערה על עושר
בסופו של דבר עושר זו תפיסה, הוא:
- יחסי, כי למי שיש מסלולי טיסה באמצע היישוב, לנסוע בצפון ת"א באוטובוסים, נו…
- ומותמרת, עושר תרבותי למשל. לחכות שעתיים בתור במסעדה כאשר בבית יש לי היסטוריה של אלפי שנים של ערבוביות של תבלינים משוגעים, והאוכל הכי טעים שבעולם, נראה לי משונה 😉
הוכרה: ברוך השם ובעזרתנו יש ברשותנו מערכת סוציאלית שבלעדיה רבים היו יכולים לחוות עוני
חוקי הטבע או היקום, חוקים שחלים גם עלינו?
העניין הוא זה לא ה-"ברוך-השם", זה שיש לנו שכנים שהם אובדי עצות עד קלון, והם אינם ממלכה רחוקה. שחרזאדה בזה שמנסה, מלמדת חמלה את המלך שלו קוראת את סיפורי אלף לילה ולילה. אני מוקיר את הניסיון שלה. תשאלו את עצמכם האם ניתן באמת ניתן להתעלם מחוקי הטבע "מקרו-ומיקרו" והחוק השלישי של ניוטון – הרי הכל מחובר אחד בשני.
הערה VII: המלחמה העקשנית הזאת מחשלת את הלב מאותם החומרים שמהם עשויים חרבות, האחרונה הזאת חישלה בי עמדה, בגלל הזוועות. אני מודע לזה טוב מאוד שיש דברים שאין להם סליחה, או שהסליחה קשה להם, אני כן מבקש שתהיו מודעים לעובדה שגם נכדים של ניצולי שואה צריכים להתמודד עם הדבר שלא יכול להיאמר, כבני אדם תגעו באמירה.
"הייתכן" שאדם יכול לאבוד?
קרדיטים
,_facing_p.218.jpg){kind=link}