כאשר אני שומע על קונספירציות כמו אלה שמשדרים בערוץ ההיסטוריה ״סוד חוות העב״מים״ אני מסתכל על זה גם בהומור. אני מאוד אוהב Sci-fi אז זה גם מרתק משהו כי הם יוצרים לי שם דרמה כל החבורה הזאת עם הרחפנים וכל המכשור הטרמי המדויק, ויש גם ממד של רוחות רפאים וכאלה. ההורים שלי מאוד אוהבים את התוכנית הזאת, כשאני מוצא זמן אז אני צופה איתם, אבל תמיד אני מוצא את עצמי צוחק גם לפעמים. ויש את הקונספירציה של JFK, מי הרוצח? מי הרוצח?! (אם אזדהה לרגע עם פיבי Consuela בופה) חח, ויש גם את הקונספירציה שהיהודים, כלומר אנחנו, רוצים להשתלט על העולם. אנשים אוהבים קונספירציות פוליטיות משום מה, ואני לא מתעמק יותר מידי בסיבות לכך, שלפחות אחת מהן בישראל הובילה לזיכויו של אדם, אז בואו נביא להם שילוב כזה קונספירטיבי, וזה עדיין עניין מאוד רגיש לרבים בישראל: האדם שבחר להיות הצורר, בואו נקרא לו הצורר מעזה שנפל לתהום, הוא למעשה פעל כפקודה לא שלו עצמו ולא של אירן, אלא של דבר יותר גדול ממנו ומאירן, או איזה גוף אנרכיסטי שמסתתר לו מאחרי הקלעים. הוא פעל בשליחותו של סקיינט Skynet, סקיינט של טרמינטור. והשליח שלו משם פועל תחת מסווה כדי לאתר את המנהיג של האנושות שאמור על פי קו הזמן הנוכחי להוביל אותנו במלחמה שנקראת ״המלחמה נגד המכונות״ או בשמה המוכר יותר ה- "Judgment Day", והמנהיג של האנושות על פי קו-זמן זה מגיע מהאמא שחיה עוד במדינת ישראל.
אם כבר ה- Judgment Day, ומנהיגי האנושות בואו נתחבר לקו הזמן שלנו, אחרי הגיחוכים או הציניות או what ever, אספר לכם את הדבר הבא: אחד מהמכרים שלי הוא חרדי, והוא מחובר לקרקע של התרבות, והוא אמר לי שהוא לא חושב שהרעיון שלי לעזור לאנשים יצליח כי המשיח מגיע. אמרתי לו שאם הוא יגיע אז מימשנו את עצמנו, עד אז אני אתמקד בבחירה בטוב.
בפוסט הבא אני עומד לערבב מספר תחומים שונים: פסיכולוגיה צרכנית, פוליטיקה, פילוסופיות מהמזרח, אגדות עם, אני אבקש שתתייחסו לאחרון כמקור ההתייחסות, כי אין לי באמת אפשרות לדעת מה עובר על כל אדם באשר הוא, אני שואב גם אמונות מתוך אני עצמי, ומתוך מה שאני שואב מטלוזיה, סרטים, חוויות רחוקות וחוויות קרובות, ואולי כך נוכל ללמוד משהו על עצמנו. אני מרשה לעצמי להשאר עם הראש פתוח מחוץ לסיפור שיצרתי כאן.
התמכרות לסגמנטציה היא טעות. דרך סגמנטציה ניתן ליפול למלכודת של ״משפיענים״ שאינם יכולים להחזיק את המערכת, הם לא נועדו לכך, זה לא התפקיד שלהם, ולא מצפה מהם לכך. מנהיגים לאומתם משני צידי המתרס בכוחם למוטט את ״המותג״. כל ״החוויה״ לא מחזיקה בשעת המבחן, מדינה לא יכולה להישען על משפיענים, כלומר לא על סגמנטציה, אלא על חופש. ״משפיענים״ היא תרבות שמספרים לנו למה כך ולא אחרת. הרעיון של המיתוג אפילו לא מעניין מנהיגים, כל הכלכלה של המיתוג לא מעניינת אותם. מי שחי על רעיון הסגמנטציה מנסה באופן פעיל למצוא תשובות למרווחים שנוצרים מהפרדוקסים שהם עצמם יצרו על ידי אחיזה באוויר: ארגון שמאל קיצוני למשל, שקורא בצורה כזאת או אחרת לרצח עם לא מסוגל להבין את הקשר המסוים שהתגלה לו בין העם היהודי לעם הפרסי, והלוואי ונוכל לבנות ביחד גשרים.
בשביל מנהיגים, האחיזה באוויר, זה יותר מידיי אוויר; מסיכות עד אין-קץ, או במילים אחרות החיים בבדיה. לא שהם יצרו אותה, אך הבדיה הנוכחית הפכה את המושלמות שלה לכלכלה של מוצרים, והשתייכות פוליטית בצורת גזע: זה מריח כמו גזע, זה נראה כמו גזע, על קצות האצבעות זה מרגיש כמו גזע, אז זה גזע. וכאשר חברה שלמה מתבססת על בדיה, לא עובדים על הסבל האישי, ואז נכונים להופיע מנהיגים משני סוגים: המנהיג שבא לנצח בקרבות עקובות מדם, והמנהיג שמגיע כדי ליצור חיבור; לצערנו, לפלסטינים אין מנהיגים שמעודדים להתפתחות מלבד לדבר על הכיבוש. (התמכרות ל-) סגמנטציה מאפשרת ״לשקר״ להתקיים. סגמנטציה היא כלי שנועד לשפר את החיים, לנסות להבין, ואז לשחרר, כדי לתת לחיבור להתקיים בכוחו שלו, ולא כדי לנצח בקרבות. אענה לכם שאני בוחר במנהיג השני, אך לא אני זה שבוחר במי לבוא.
מאיך שמספרים אגדות שבהם אנחנו מצליחים לראות חיבור כאילו ששני קצוות שונים שאין בהם חוליה מחברת בין החיים, כן בשעת השינה, יש בו קסם… ישנו קוסם שמספר לנו על חמינאי אחד שחשב שמילות הכישוף של השקר באמצעות המטה שבו הוא צופה מרחוק איך תרבויות ייחודיות, מנקודת ראותו, הופכות לשלו, והכל באמצעות הכלי מדעי-חברתי, כשלט-רחוק, שהוא ההתפתחות האפקטיבית ביותר של תקשורת ההמונים -הסגמנט, הוא בעצמו נפל. נפל כי הוא חי על חווית המשפיענים, וההרים הפיזיים שלו התמוטטו, הקירות הדיגיטליים שבהם נאחז, התמוגגו. מה קרה לאדם שדיכא את הצל שלו עצמו? הילד שלו יכול להמשיך באותו קו, אבל העולם שלנו כבר מתפתח: לא ניתן לשנוא עד אין-קץ, החיבור הטכנולוגי של האדם עם עצמו ועם אחרים לא יאפשר לו את זה. אנחנו עוד מבררים את זה. זה גדול ממנו. כל מה שיוכל לעשות זה להסתתר, האם ימצא את ״הדרך״? לסגמנטציה יש גבול – (היא לא יודעת את ה-) האמת.
זה גם אומר שאותו תהליך פועל גם עלינו… ישנה יחסיות מעצם האנושיות שלנו, לכן הבחירה בטוב הכולל היא הבחירה העדיפה. גם כי אם אני טועה במה שכתבתי, עשיית הטוב מאפשרת לי לראות בצורה רחבה יותר.
עכשיו… לדבר על אמת ושקר… זה קצת כמו לדבר על שחור ולבן… כמו לשמוע ״אתה הראש אתה אשם״ שהמונים בחרו להתעסק איתה… אז אספר לכם את הדבר הבא: פגשתי לראשונה אדם מאוד מבוגר שעובד בסביבת העבודה שלנו, ברמה שאתה לא מצפה לתשובה מלאה, לפחות לא באותו היום שבו פגשתי בו, כי הוא נמצא בתהליך אחר בחיים. ובשבילי, זו זכות שלמה להיות אתו, אתמול במיטתי בלילה הבנתי את זה! שהוא זה שבכוחו לשאת את המשאלות שלי לאותו אור שגדול ממני, ביום מן הימים, ביום הברכה. ויום אחד גם אני אגיע למקום זה. ולכן עד אז התפקיד שלי זה לאסוף את המשאלות של הילדים שאני פוגש, אורות של חיים שנפלו להם משמי הלילה והופיעו בחיינו שלנו כולנו. לחיים האנושיים יש רק פרק של זמן, התזכרו את זה?
כל חיוך של אישה צעירה שובה את ליבו של אדם אחד. וכך היה, וכך נאמר בטקסטים הקדומים ומעברם. כך סופר באגדות העם משבט אחד שמסר למשנהו, החליפו רעיונות עמוקים בינם לבין עצמם, רעיונות על אהבה, פילוסופים בדרכם, בינם לבין אחרים, בין הערבות, על סוסי הפרא, או כאשר חרשו את האדמה. מסביב למדורת-האש, או על שפת הים-הגדול. כך גדולי המלכים, בטח המוארים. המשוררים ופשוטי העם, שידעו את טעם האהבה. לדעת זו אינה מילה של כדרך אגב, לדעת אוצר בתוכו את המפתח לגן-הפלאים שיכול להתגלות בשיא תפארתו רק איתה, ובאמצעותה. תיארו הם לנו בשפה אחת ובשפה אחרת, בשפה שעברה זמנה, ובשפה שעוד תבוא. החיוך הספציפי שלה, שנושא את רוח-הקדושה, את הרצונות שלה, את הדברים שלא יכולה היא לקבל, את הדברים שהיא לא מוכנה לקבל, את העולם הסובב אותה, את הוריה שנשקו אותה באלפי נשיקות, והרימו אותה, האם לגופה, והאב לשמיי התכלת, ברכו אותה באהבתם אליה. את אלפי הזריחות והשקיעות שקדמו לה, ולהוריה. את הסליחות הרבות, את המסוגלות שלה לכך, החיוך הזה שובה את לבי. הרי זה חיוך רגיל של אישה צעירה ככל אישה צעירה אחרת, שלא שונה מאף חיוך אחר, נכון? הרי לא חסרים דגים בים. אבל אני לא שואל עכשיו, עכשיו אני עוסק בעובדה על כמה שמקסימה היא. זוגיות לא מתחילים בציניות, לא במילים גסות, לא באצבע משולשת, לא כמו בסרטים שלא מכבדים את חופש הבחירה שלך. תתחילו נקי, זה שווה את המאמץ. חג שמח.
שתיקה. אילו רק ידעתם איך אני מדבר איתה. בצנעה סותרת את דבריי, בשתיקה, ואת פניה תוחמת. שתיקה על מסך בצבע לבן שבו אני אמור בכל פעם מחדש להכניע את מה שמבקש להיות רצוי. להיות רצוי בעולמה. להכניע… ואילו אמרתי לה זאת, החשש שתמעד… אף אל פי שהמשימה הזאת, התוצר שלה היא במשקל של לחישה; חַיֵי עמל. ואין מבקש אני שתמעד. לא בשלב זה. צלילי ים, עבדה הנאמן זהיר. ולמרות שעוד לא זכיתי בזאת, זה כמו שתביטו בצעדיו הראשונים של התינוק שזה לא-מזמן נכנס לעולמך… צועד לו… על חוף ים… שמיים בצבע אפור, רוחות מעט קרירות… ורק על סמך טביעת הרגל שאתה רואה, מבקש אתה רק בטוב עבור הפעוט שהביא לך את כל הטוהר הזה שקוראים להם ״מלאכים״, או במקרה שלי עבורה, […]. אז מה שנשאר ברשותי בקופסה של זיכרונות זו תמונה שגיליתי אתמול לילדה עם שתי צמות, והיא רק בת ארבע, עדיין בתחום החדשה, ילדה שהשתמשה בכל הטושים המיוחדים שלי, בכל הגוונים, וגם לחצה על המכחולים שבראשם, קצת יותר מידי. ידעתי שאני צריך להתמודד עם זה, כי כדי לתת לה את המקום של הביטוי היא צריכה פשוט ללמוד ללחוץ, במידה המתאימה לה ביותר. והיא דבר ששונה ממני. זמן הוא חבר טוב וחבר רע, רע מאוד, שאני יודע שכישראלי אתה רוצה לסתור, להימנע מהטראומה הרבה ששרויה לה כאזרח-שומר-חוק. כדי שתמצא היא את הגוונים השונים הנוספים של החיים: כך אני מניח שמגדלים ילד, והילדה הזאת הביטה בתמונה. קראתי לה ולכן הגיעה. סיפרתי לה את הסיפור של האישה שצמד האותיות שמחברות להן את שמי כה מבקשות בקרבה. השמעתם את הברקים לפני מספר ימים? בימים אפורים כמו אלו, לפעמים אני מכבה את האור… אני כה אוהב את הסתיו, שלאחריו מופיע החורף ובעקבותיו האביב… סוגר את המסכים, ואת הצלילים, ואת המחשבות שמחפשות להן חלל, כדי לחוות זאת… גם אם קצת בביטחון, שהוא בַּיִת-מופרז, גם אם קצת רחוק מהים האפור ונפלאותיו שגם הופכות אותנו לזהירים; מקומה עשרים ושבע ניתן להבחין בביטחון-המופרז שלנו מול אותו ים שיכול גם לדבר, ואתם מודעים לדיבור הזה, פשוט אנחנו רוצים להאמין שיש מושג כזה אדמה יציבה; גם אתכם יש להיות זהירים. שָׁם. שָׁם הילדה הזאת עם שתי הצמות שגם ציירה אותי בכל מיני גוונים, ובלחיצה מופרזת על ראשי המכחול, הביטה, חשבה לרגע, ואמרה את זאת: ״היא יפה״. אכן, היא יפה. בת הארץ היפה ביותר, שאין יָפֶה ממנה. ולהניח לה, זה להניח לכם. היא כל מה שיפה בישראלי.
פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.
תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*.
קרדיטים
Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.
מספרים שגם אם האנושות תשרוד את סוף עידן השמש, ותמצא היא דרך להפוך כוכבים לפונדקאים עם עלווה ירוקה, עם עונות שנה, עם עננים שעליהם ניתן לספר על גיבורים כמו איקרוס, שפָּרַס לו כנפיים. ואולי ימצאו גם ירח לבן ובוהק שעליו ניתן להניח את מקורותינו, שם יתארו להם את הנסיכה קאגויה (かぐや姫) שנאלצה לבחור בין שני עולמות כה שונים. ואז הפונדקאים יהפכו לבית. גם אם המסע ההוראי שלנו בחלל יסתיים, ואנחנו נִשָּׁכַח, המלחמות ישכחו, אז, ולמרות כל המאמצים לחוות את החיים, הכוכבים אחד אחרי השני יכבו. האם יזנחו את הכתב? האם החלומות יפסקו? האם האהבה תִּשָּׁכַח? לאחרונה אני נתקל באנשים טהורים שמזכירים לי כמה ההווה שלהם חשוב… לחוות אותם, את הסלט הפרטי, זה כמו להביט בשמיים ולראות כוכב אחד אחרי השני כבה לו, ואני חושב שזה מערער לי את היסוד של זה של האישה שאותה אני אוהב. וזה לא מערער, כי בסופו של דבר לכל פעולה יש משמעות, משמעות בהווה זה אומר שאני לא רק מסיק מסקנות, אני גם פועל. כי להעניק לילדים את שמיכת הכוכבים שאני רואה, זו הברכה שאני מתפלל שאתם מעניקים לילדים שלכם. המציאות כפי שהיא, היא חסרת משמעות… מה שהופך אותה לעולם שלכם, אלה הם המון חלומות קטנים שנקשרים זה בזו. אפילו העץ חסר משמעות אצל בן האדם ללא ״החלום״ של העץ. לתאר את זה, זה להיכנס לשיח אקדמי בלי לגעת בדבר עצמו. לכן הכנסתי לכם את הסיפור של מה שמתארים לנו בסוף הזמן של היקום: יהיו נקודות אדומות בשמיים, שיעלמו, גרמי השמיים יתרחקו זה האחד, מזה השני. ״שורדי השבי״ יקבלו הרבה מאוד תמיכה, הם יצטרכו לחזור לחיים נורמליים, אני מניח שהחלק הגדול, יחזור לזה התעשייתי. הם יצטרכו לעמוד בתנאים מסוימים. אתם תעשו את הסטטיסטיקה העיונית, האם גם הם יצטרכו להתמודד עם מצב שבהם שוב, בעוצמות אחרות, מכבים להם את תאורת השמיים מתוך ידיעה של מה שעברו? תוך כמה זמן זה יקרה? שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לשני זוגות המבוגרים, עולים חדשים, עם החיוך הרחב והבאמת נוצץ, להישאר עם החיוך הזה? 4 חודשים. אני לא מביא את זה כדי לבאס אתכם, אני רוצה לספר לכם שיש עולם גדול יותר ששוכן בתוכנו, שאם לא נשאיר את תאורת השמיים בו דולקת, עם מוסר, עם להקל על אנשים מהלחצים הכלכליים, פחות ביקורת, פחות הנדסה חברתית, לפזר לאורך כל החברה הישראלית את זכויות מימוש הפוטנציאל… יהיה להם יותר קל לחלום. תראו אני לא רואה הבדלים חד משמעיים בין מעמדות, לפחות לא בישראל, וכשמעמד אחד סובל, זה אומר שבמקביל מעמד אחר נסגר. למטבע של האושר יש שני צדדים. אולי זה ייחודי לעם בישראל, אולי.
קרדיטים
Photo: Iga no Tsubone by Yoshitoshi Tsukioka @Rawpixel.
עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️.
בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.
22:16
קרדיטים
Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.
אבן גולל, זה כל מה שיפריד בנינו, ביני לבין אהובתי. ואז אחרי עשרות אלפי שנים, אבן הגולל שהיא בכלל משטח מלט מיובש שֶׁסַפָּקֶיה מפעל המלט נשר ברמלה וחברת החשמל באשקלון… יתפורר ונתאחד, העפר שלה בעפר שלי. העפר שלי בעפר שלה. הנכון שזה רומנטי? רומנטי למי שקיבל את המוות, אני מניח. ולא רק את החיים של החיים-לנצח, שאנחנו תמיד מנצחים בו, שהאדמה תמיד תהיה שלנו, שתמיד נהיה יפים, שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים, אמא אדמה לא מרשה, בגלל זה ההרים כל כך קשים להשגה, זה א', ב' – אתאחד איתה, מושלם! שָׁם באדמה, אחרי שהתכריכים ייעלמו מגופינו, אחרי שכל מַצֵּבוֹת-הַשַּׁיִש יתאספו לאיזו פינה בעקבות איזה שטפון, או מלחמה מסוג אחר, לא יהיה מי שישמור עליהן… אחרי שהכתובות ייעלמו מעלינו, ונהיה אנחנו יום אחד מצבור של דשן לזַן של עץ שעוד לא נולד, שילדים עתידיים ישחקו בין צמרותיו, כפי שאני עשתי על עץ-הזית מאחורי ביתי, ויסתכלו על הכוכבים… עבדך הנאמן הביט כך על הכוכב הזוהר הזה שנקרא "אַתְּ" שהגיעה לפְּני-האדמה. נהפוך לפרחים, ואז לפירות, ננשור לאדמה, מֵי הפרי יתאדו, ומשם ליָם ובעידנים אחרים למקומות הרחוקים שָׁם שנקרא חלל, בחלל שלנו.
הקדמה: השבוע נתקלתי לראשונה בקבר זוגי ותהיתי, אז הזוג הזה שימש לי השראה לכתיבה שהבאתי לכם.
