תגית: Creative Writing

דיסאוטופיה ישראלית של אהבה

Amir Pri-gal

עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️. 

בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.

22:16

קרדיטים

  1. Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.

בחלל

Amir Pri-gal

אבן גולל, זה כל מה שיפריד בנינו, ביני לבין אהובתי. ואז אחרי עשרות אלפי שנים, אבן הגולל שהיא בכלל משטח מלט מיובש שֶׁסַפָּקֶיה מפעל המלט נשר ברמלה וחברת החשמל באשקלון… יתפורר ונתאחד, העפר שלה בעפר שלי. העפר שלי בעפר שלה. הנכון שזה רומנטי? רומנטי למי שקיבל את המוות, אני מניח. ולא רק את החיים של החיים-לנצח, שאנחנו תמיד מנצחים בו, שהאדמה תמיד תהיה שלנו, שתמיד נהיה יפים, שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים, אמא אדמה לא מרשה, בגלל זה ההרים כל כך קשים להשגה, זה א', ב' – אתאחד איתה, מושלם! שָׁם באדמה, אחרי שהתכריכים ייעלמו מגופינו, אחרי שכל מַצֵּבוֹת-הַשַּׁיִש יתאספו לאיזו פינה בעקבות איזה שטפון, או מלחמה מסוג אחר, לא יהיה מי שישמור עליהן… אחרי שהכתובות ייעלמו מעלינו, ונהיה אנחנו יום אחד מצבור של דשן לזַן של עץ שעוד לא נולד, שילדים עתידיים ישחקו בין צמרותיו, כפי שאני עשתי על עץ-הזית מאחורי ביתי, ויסתכלו על הכוכבים… עבדך הנאמן הביט כך על הכוכב הזוהר הזה שנקרא "אַתְּ" שהגיעה לפְּני-האדמה. נהפוך לפרחים, ואז לפירות, ננשור לאדמה, מֵי הפרי יתאדו, ומשם ליָם ובעידנים אחרים למקומות הרחוקים שָׁם שנקרא חלל, בחלל שלנו.

הקדמה: השבוע נתקלתי לראשונה בקבר זוגי ותהיתי, אז הזוג הזה שימש לי השראה לכתיבה שהבאתי לכם.

קרדיטים

  1. Video: אגם בוחבוט – אם זה זה זה זה (Prod. By Navi) @YouTube.

In the land of never-ever-ending wars

Amir Pri-gal

ושם גם היא הייתה, בהרצאה, הפניית אצבעות פוליטית, אך מעבר לזה, ומעל לכל, על האובדן. אישה שאימה שהייתה מבין החטופים, … סליחה… אני אומר מראש, זה נושא רגיש, זה כואב לכולנו עד בכי אם בדמעות או עם האומץ ללכת מתוך ידיעה שאולי לא יחזור… ואביה שנפח את נשמתו (המילה שמתארת את זאת קשה לי מידי)… ממדים פולטים של כלכלה, מעמדות, צדדים, רק לכאורה כי גם לשְׁכוֹל החֶזקָה למצוא דרך להתבטא דרך הנושאים שבהם הוא מוצא קשר אל שאר בני-האנוש, משנה את ניבו של הדובר; אנחנו בין אלה שחיים, שיכולים לעטוף אותם, את המשפחות, מודעים לכך בכל ראיון, קשה ככל שיהיה.

מה שאני כן זוכר, התחושה שיצאתי איתה שם, שנסתי לומר אותה לה, הבקשה שלה שניקח את הטראומה הנוראית הזאת לחיים כולם. בקשתי לומר לה משהו שהאפשרות למצוא נחלה, שלום פנימי, להירפא, היא אמיתית. זה לא אומר שנצליח לחזור לאותו מקום, ההשתנות.

אני יודע שיש אנשים שלא אהבו את זה, חלקם שתקו כאשר פגשוני, זו גם הייתה תחילת המלחמה, אני מבין, ואם הייתי מוצא את הדלת, או אם היה לי האומץ הנכון לפתח את השיחה איתה, שאני כבר מכיר את השכול הזה… שהשכול הזה יכול להרוס משפחות, שלא משנה כמה שתתאמץ, הסוף למאמצים לא מצאו פרי בחיים הללו. שכול שליווה הורה אחד עד למשבצת הזאת משַֿׁיִשׁ שנקראת קבר. תזכורת לאלה שחיים ומביטים לעברו, מבקשים מנוחת עולם.

התמיכה החברתית, אין לה ערך כלכלי, או פוליטי, היא ערך בפניי עצמו שמוצא מקום בשפתן של רוחות השמיים. הלוואי ויום אחד אהיה אבא ואוכל לחזור לכאן ולספר לכם את זאת שוב מנקודת ראות אחרת.

ומי זאת היא שהייתה שם? זה פרי הסברס המתוק ששכן לרגע בחיי, והיא כאילו הבינה אותה, אפילו יותר ממני, וזה ההלוואי השני שלי, או למעשה הראשון, הלוואי והייתה אומרת לי שאני טועה, והייתי מקשיב לה בכל ליבי… לומד מעצם הדיאלקטיקה שלה. האמת של המוסר שלה מחייב אותי להגן עליה, ודווקא להתחבר לחיים מתוך נקודת מבט שכלתנית-ish, מזרחית-ish.

דרך אגב, האם אמרתי לכם כבר שאני מאמין לדברי דוברי החמס שהם מתכוונים לחזור על זה שוב?

קרדיטים

  1. Video: Dido – Life for Rent @YouTube.

מה שיכל היה להיות לנו

Amir Pri-gal

ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.

קרדיטים

  1. Photo by Loc Dang @Pexels.

ההירוגליפים של המניונים

Amir Pri-gal

אולי כאשר בני האדם ייעלמו, ישויות מהעולם האחר שלמדו מספיק מהר לנוע מרחקים עצומים של אינסוף-ים שונים, בעלי אינטליגנציה גבוהה משלנו ימצאו את אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, את השיר היחידי שנותר, YMCA. חכם אחד הדפיס את שני השירים על קלף בצורה של 0 ו-1, הכניס אותם לכד, אטם אותם בשעווה, והטביע אותם בים הצפוני ביותר, הקר ביותר, המתאים ביותר, כי זו השיטה המוכחת ביותר עד לימיהם, שזה בעתיד שלנו. ואותן ישויות סקרניות ישוו בין שתי גרסאותיו: זה של להקת וילג' פיפל, וזה של הילדים בלבם, של המניונים, כלומר של המניונים. ובגלל האינטליגנציה המורכבת יותר, "הפתוחה" יותר, המודעת יותר, הם יגלו שהיצורים הקטנים האלה הם זן נכחד בין בני האדם שנישאים תחת הזיכרון הקולקטיבי, כמו שלבני אירופה יש את בני האור והחושך, לנו מעבדות לחירות, במזרח צורות הירח והשביטים הבוהקים שנקשרו לתבואה וכדומה. ועם אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, של הילדים בלבם, הם ימצאו, לא יגלו, ימצאו, תחת האינטליגנציה, את כל השפות האנושיות שכולן אחת הן, את הלטינית, היתדות, זאת המסופוטמית שהנגזרת שלה היא גם העברית, אלה של המאיה… את מקור כל השפות: המיניונית.

רשמים אחרי צפייה ממושכת בתוכנית ביקורת גבולות

Amir Pri-gal

חשבתי אולי להתאהב באחת ממפקחות המכס Tullinspektör בנמל התעופה ארלנדה ARN. אזמין כרטיס טיסה, עם קונקשיין של 24 שעות, או פשוט אתהלך לי לשערי היציאה, ואז אמצא אותה ואספר לה איזו בדיחה מהארצות החמות על יהודי, פלסטיני ורוסי שהלכו להם יום אחד ודיברו על שלום ותוך כדי ניסו להחליף מנורה, מקווה שאצליח לראות חיוך שם בארץ הקרה, ואז אזמין אותה לאיזו ארוחה במסעדה נחמדה בסטוקהולם, מהארוחות הללו שנראים כמו יער בצלחת, ולא זה לא סלט, ואז היא תציג לי בפניי את ההומור שלה ותשאל אותי אם אי פעם אכלתי כריש, ואז אולי נברח ללאס ווגאס, או להורים שלה, אני בטוח שהרבנות תבין.

קרדיטים

  1. Video by Aoi Teshima | 手嶌葵 , Mori no chiisana restaurant @YouTube.

לטיני יפה תואר

Amir Pri-gal

ענני נוצה, שמיים תכלת, מטוס הלביא בגרסה הניסויית 1 שלו, החמקנית שלו, מְלֻוֵּה במטוס חיל האוויר שלנו, שט לעברי, יָשֵׁן לצידי. כשהייתי ילד, אדם מבוגר שאהב נשים, עם פּוֹזִיטוּרָה של לטיני יפה תואר, עם אחד הזַ'קֶטים הללו עם הכיס הזה שבלילות היה בנמצא איזה פרח שכולו שָׁנִי, וביד השנייה בטח מרטיני זוהר, מיותר לומר שגם הוא היה צריך להתמודד עם אנשים מאוד "פרקטיים" שלא ידעו לבקש עזרה ולכן כינו אותו בשמות גנאי -לפעמים, לקח אותי ואת חבר שלי למתקן סודי שכזה, לא רחוק מהעיר לוד, והציג לנו את מטוס הלביא, הרצפה הייתה כל כך מצוחצחת. ביקש שנשמור זאת בסוד כי האמריקאים דרשו לגרוס אותו. איך אפשר בכלל לגרוס מטוס? זה בטח מצריך מתקנים מיוחדים כאלה של מקס הזועם או איזו דיסטופיה עתידנית דומה שכזאת; מתקנים שמגיעים לבטן האדמה, עם שיניים בגודל של לפחות יד שְׁלֵמָה, מראש הכתף לקצה האצבע המורה. ואז מכסים את הכל באפר. ואולי אז שומרי הסוד, שהם המהנדסים, הטכנאים, מדפיסי ספרי הספרים, מנהלי המתקן ושני ילדים נוספים קוראים לו קדיש, כי הוא יהודי, או ישראלי, ואוטמים וסופנים וסוגרים בדלת סגסוגת-מתכות כבדה בעובי של מטר וחצי. עליה מושיבים שני כְּרֻבִים מסגסוגת כמוסה אחרת, פולי מימטית 2, שמצאו בארץ הנגב. זה הסוד שלנו, לאהוב. בדרך שלנו.

  1. ניסיונית
  2. Mimetic polyalloy

 

קרדיטים

  1. Video: Women and Mirror, Анастасия Быкова @pexels.

עץ של אגוזים

Amir Pri-gal

כמו הסנאים האלה שמוצאים אגוזים על עצים, אז יש דבר כזה, עץ של אגוזים וגם סנאים… הם שובבים כאלה, מתרוצצים בין צמרות, בתופסת או במחבואים, וכשאין סיבה, בסִייֶּסְטָה, תחת נצנוצה של השמש המגיחה בקרבת אגם, יאה להם לשובבים הקטנים. חשבתי לגדל מינק שכזה שגם הוא שובב, החיים אִתָּם מחייבים מקור של מים בגודל של אוקיינוס וקור בגודל של קנדה, אוֹווו ינשוף… רק שהם שותים רק דם ואני לא יודע איך אוכל לספק להם דם מלבד לצוד להם עכברים, דם של עכברים שבכלל מפחדים מבני אדם או מחתולים או מאור-היום. וכאילו אבקש מהקצב בשוק שישמור לי ליטרים של דם תחת ההשגחה של הרב מחפוד, והוא ישקול לי שקיות ואשלם לו לפי משקל, וגם יעשה לי הנחה, וכולם יסתכלו, כיאה ללהקת בני-האדם. והם באים ברבים, ינשופים, אבא, אימא, ושלושה גוזלים …. משימה קשה ללב שלי, לצוד דם 🤭 אך הכרחית אם אקח לי ינשוף.

 

אה.. נכון.. רציתי לכתוב לכם על אגוזים , על עץ של אגוזים, אז יש דבר כזה: בארץ התפוזים שלנו והקטנטונת צריך לגדל אותם בחממות של כמעט קור ארקטי, בצורה של מגדלור, כמו זה בצפונה-של-סקנדינביה הרחוקה-רחוקה, שבה אפשר להבחין באבקה הירוקה, בגווניה הנאורות-בנות-הדעת, שרוקדות להן שם בשמיכת השמיים, ובקרבת אדם הוא מצריך גידול של מאות של שנים. שווה לדבר עם העצים הללו, ישנם עצים שהכירו את כל ציר ההיסטוריה של היהודים, ושל ההינדים, ושל אלה שקדמו, מעניין מאוד מה יש להם לומר על זה, לעצים.

 

אז אם נמשיך במרחבי הדמיון, נלך בשדה של עצי האגוזים שאנחנו מכירים, תראו איך שכל אגוז דומה למשנהו. אבל לא כולם דומים אחד לשני, זאת אתם מכירים מהכאוס של החיים. ובו-בזמן, פעמים רבות, נחים על דעתנו באמצעות נוסחאות פרקטליות של פיצוח אגוזים, נוסחאות אלגנטיות, על תיאורים של הכאוס, נחים, וגם נחים על ניצחונות… אז מצאתי אגוז שכזה מיוחד, ללא ניצחונות, שאפילו אבני חן אינן משובצות בו, או בנגיעות של זהב, חוּם, רגיל, כמו כולם, שנח לו שם ללא מטרה וללא כיוון, הוא פשוט כזה, כפי שהוא, הכי הוא, מיוחד, הכי מיוחד. כי אני מקיש עליו והוא מהדהד. אם חיפשתם פרקטלים אז הקליפה שלו מהדהדת כמו אדווה בים. הוא גם קשיח מבחוץ, הוא גם כהה, לא דומה לאף פרי אחר, ואף לא לסברס קוצני. אני יכול לנסות לבקע אותו כמו את כל שאר האגוזים הרגילים, … ואותו אני לא יכול, משהו מספר לי סיפור עליו, צליל בגודל של כפתור, שמייחד אותו מכל שאר האגוזים שפיצחו בשבילי ושאני פצחתי לכל אורך חיי…יְשֵׁנָה לה שם בפנים פֵיָה. ובעיניי, הַפֵיָה הזאת, מתוקה מִכָּל.

קרדיטים

  1. Photo: The Owl and the Girl by Mizuki Aoki (CC BY-NC-ND 3.0).