Amir Pri-gal about mirrors
גופי יגע, ובליבי תֹּקֶף לשאת קופה שבה אעסוף ממון-אנוש, סדקים בלב-החברה הישראלית, מבן הרסיסים החרוכים שתחת כנפי הרעם שבהם תמונות של אח-אחות שנלקחים לנגד עיננו מאיתנו, מחסותנו, האם כלי של כפרה ימצא עבורם. לא כצדיק אלך, אלא ככרוניקן, רומנטיקן חסר-תקנה. אזדקק-לךְ, אדלה מילה טובה, היכן שאמצא תחת כְּנָפֵךְ, חסותך, תחת סִבְלוֹת עיוות המבט שגם עבדך השוקד-בך לא חף ממנה, אבקש זאת מהם, ובערוב ימיי אמסור את קופת הצדקה לאלוה אשר נגלה בלהבה בערב שישי אחד ואומר לו בגובה העיניים, ״הנה טוֹב האדם אשר בראת״.
הכאב הוא עריץ, על מיטת החולים. האם הוא יציר כפיו של הבורא הנסתר? האם לזה מאיכויותיו של האלוה, שכן בעולמו אנחנו שוהים, כך אומרים, ישנו קשר רופף לתקווה? נשמע יותר רופס מול החלון המשקיף לאיזה שדה לא רחוק שתחת השמש. מיטה ממונעת, מקלחות צמודות, שלושה זרים בקרבי, אל תטעו, במצב זה גמור שזר אני לאנוכי. יופיין של נשים הן מושא למאס, ובביקורים אין אני רוצה. אמי, כדרך סיפור לילדה האהוב, הפצירה שאסתכל ואראה בצוות הפנימית כמלאכים. ובערב שישי, קמתי ממיטתי. זהו אינו בוקר ולכן צלילי מכונות-החיים נשמעים בין אותן תמונות ממוסגרות של אלה שחזרו לחיק משפחתם, או לידיעת בדידותם, על הראשון מאמין אני שכך הדבר. חדרים באור חלקי, עליהם אני חולף, מביט אל צוות האחיות, קמעה. אתה בחלום שאיתו העריץ תמים דעים שהכבלים שנמשכו בלבן, וירוק הם השושלת הנוכחת ביותר. זה לחיות לצד אבק והוא דגש מודגש, דבר קטן ביותר האהוב ביותר, ללא שתינתן לו שלווה מלבד אולי בקיום; בכל אחד מקצוות המסדרון חלון עם פתח מילוט לאוויר שמזכיר צח, משמעות חדשה לשהות של בין הכתלים שכן כלוא אני בהם, ואכן דבר קיומו רופס. אני זוכה למעטה הגנה, בגלימה שאתאר אותה במשפט הסיכום. באמצע המסדרון, מעט אחרי דסק הקבלה מטבח, שני חסידים נוכחים סביב שולחן ביקורים, האחד אלם, והשני גדול כאיש מאנשי החדרים, בצליל תחינה במר הגורל בקשתי להצטרף למשמע הדברים, מנגינה ללא-מילים, ניסיתי שלא, התחלתי לעצור את בכיי. ואז התחוור לי שאין הייתה דרך לתחילת גאולתי ביום מכובד זה מלבד דרך הכאב. אתם יכולים לקרוא לזה התגלות קטנה, אני יודע שהדרך עוד לחיים של משמעות היא מאבק בעולם שכולו טוב. ואל לי לחטוא שחיי בעולם זה הם נצח. את כובד גלימת השבת יש להעניק בעזרה לזולת שכן זו עבודה עצמית. בעוני אין אני רואה חסד מופלג – בראש ההר הלא גבוה במיוחד, אשר מביט לים הנורווגי הבנתי שציוויליזציה, עם כל המשמעויות שבה זה לא דבר של מה בכך, ישנה בה להבת-אנוש גלויה.
אילו יכולתי לשעבד את מוסר העבודה לזה של האהבה, זה נשמע כאילו, כמו איזה אל כל-יכול מעורב בעניין, האם מוסר העבודה שאליו נידונתי ברגע זה אינו אותו עונש על תחבולותיו של סיזיפוס, או במקרה שלי בזה שמנעתי מהאהבה להאיר לי את עצם קיומם של החיים, שהוא למעשה המוות? ואז לחצתי על פליי.
יש לה שם מיוחד, כל כך מיוחד שהילד שקרא בשמה בקולי קולות דוחף אותי אליו, הוא האדם היחיד בסופרמרקט הזה שברמלה שבו אני יכול לחוות את כותרות ליבה. ברגע הזה, לא זמן, לא מרחב, לא מלחמה, לא בעיות פיננסיות של הסובבים אותנו, לא קביעות כזאת או אחרת, לא קנאה, לא אנטישמיות וטראומות, אין להם נגיעה לכוחה של האהבה, שבה, בפרק האחרון שנקרא “הסוף”, מנגינה ניצחת נושאת את קולה מעבר לדפי-הספר. במשקפיים הללו ניתן לראות שברי-כלי שקשרו את עצמם למכונת העבודה. בין המקרר ליבשים, האם אמצאנה? האמצא את הדרך לבית-הוריה? אבי נמצא לידי, זה שמניח תפילין כל בוקר, מפייס אני את עצמי, כמו כולם, במוסר העבודה האישי שלי, היומיומי. היא נמצאת שם, היכן? בנהרות של אשליה. וכל אדם יודע שבישראל נהר אחד בלבד זורם, וכולם משתמשים בגוף הרבים, כאילו באמת יש נהרות לכבולים. אני לא מצטער על שאני מודע לשאול. הגבול הברור של אדם עם תקווה שהולך במקביל לדרך אומללה. וכל זה, בסופרמרקט.
לפעמים אני נתקל בהקלטות שלה, לא מעז לשמוע את קולה: הזה חוכמת חיים? טיפשות של אדם בוגר ורציני? שמפייס את עצמו? אני חוזר לחזות ההקלטה שלה. היא כבר לא ברשותי, אני יכול להיות… היא זועפת, ובדקה אחרת היא עייפה… אילו יכולתי רק למשוך אותה מבעד לטבעת הזכוכית של הזיוף הגדול ביותר שהאנושות יצרה לעצמה, משם, גם מהארץ של העברי, כדי לומר לה בעברית, כמה שיפה היא לי. ואז אדבק בחייה וכך אדע שהחיים אינם סיזיפיים, יש בהם משמעות, כי שם הוא נמצא.
जा रे जा रे उड़ जा रे पंछी
אילו יכולתי להניח את ראשי על ירחיה, הייתי פורט בכלי מיתר כמה שיפה לי היא. בחצות היום, בתל אביב, מדרך מנחם בגין, נשמעים קולות לרצח פוליטי במידה וההיסטוריה לא תכתב בדרכםן, מעקה מקיף את ראש המגדל, ואנחנו שם. לאורך שדרות רוטשילד נדמה שזהו רק רעש רקע, איתה אני הולך תחת עצי פיקוס, לצד בתים לבנים, עוברים ושבים, החיים הנורמליים שלצידה. הטבעה מכסף של סוד כמוס תלוי לצווארה, כמה שיפה היא. חשש בליבי כי בעניינים של הלב השגחה עליונה כלל אינה מעורבת, אולי זה הרגע היחידי שלא אוכל להיעזר בה אם אחרוג ממנעד ליבה ואילו בצליל מיתר אחד; אם אומר לה שאבנה מקדש, חרון אפה יתגלה, עמוד רצוף אש יבקש לשרוף אותי בצחוקה, או בעלבונה, ולא ארצה בכך. אתבקש לשאת זאת כקללה, אתבקש לשאת זאת לדיראון עולם אם בשל כך היא תחזור לקולות. הכחשה לצורה הישראלית היפה ביותר, המושלמת ביותר, זו כפירה. היא המַרְאָה הכי יפה שלכם.
Credits: Image by Duy Dinh
מאז ימי ילדותי, בשונה מהדעה הרווחת, אבא’שלי סיפר לי שהאמריקאים הפסידו במלחמה בויאטנם, כי זה לא היה הבית שלהם, היה אומר לי. לפני כשנה התברר לי שמנהיג ויאטנם הצפונית הו צ’י מין ביקש לראות את אמריקה כידידה. המכתב מעולם לא נמסר לו, לנשיא, מעטים היום מכירים ראיה זאת.
העולם השתנה מאז ולהראות אנשים חשופים באמצעי המדיה זה כבר עניין שגובל בסתייה שניתנת להתייחסות בבתי המשפט הבינלאומיים. עכשיו, כשאני מדבר על זה עם אבא שלי אנחנו לא מסתכלים על זה מבחינה משפטית אלא מבחינה אנושית:
המושל לשעבר בעזה יודע שהמושל הנוכחי בלבנון הוא סוג של פילוסוף עם תאוריית כורי העכביש שלו. הוא גם יודע שרדיקלים “בעולם המערבי” יעשו ככל שידם משגת במסגרת החוק כדי להפחית מערכם של הילדים של כל מי שלא חושב כמותם, גם אם זה יכרסם באופן טראומטי במורשת של אותם ילדים, הכלכלה מאפשרת את זה. זה נבנה לאורך שנים וכירסם והוא מנצל את כל המצבים מכל הכיוונים.