חוויה מסעירה – מחשבות על קארמה – בחירות לאחר מעשה

במבט לאחור, האדם, הנערה או הנער עברו חוויה שהסעירה את מערכת הרגשות שלהם… ברגע אחרי למדנו לומר שאנחנו מצטערים בשביליהם.

הרי למדת להביט מתוך נקודת מבט מחקרית שרכשת מתוך קריאה שורשית של מאמרים אקדמיים: בקיצור למדת לנתח.

כהערה אוסיף ואומר שלמדנו לנתח ושכחנו את נקודת המבט, את האתגרים, האמונות האישיות וההשלכות ההיסטוריות שנמצאת בשפה ושכותבי המאמר מביאים איתם לנייר הלבן.

קורה אירוע מטלטל. ו-5, 20, 50, 759 שנים אחרי יש לנו את הביצים לנמק שאת ההשלכות של מה שהאדם עבר: בעובדה שהם לא רכשו עד לנקודת הזמן של הפגיעה את הכלים הרגשיים להתמודד עם מצבים כאלו בחברה.

שמהמקום הזה הם נראים לך פשוטים.

המשך קריאת הפוסט “חוויה מסעירה – מחשבות על קארמה – בחירות לאחר מעשה”

הקינה על הנותר

Image: Tuchong-Microstock

יש מי שלא אוהבים את עצמם ולא אוהבים אחרים.
יש מי שאוהב את עצמו ואוהב אחרים מתוך נפרדוּת.
יש מי שאוהב את כל אשר לו אך הוא נכפה לאהוב מתוך נפרדוּת.
רוח זַלעָפות פרצה מבעד לדלת, כעת פתוחה-לרווחה. הראשון והשני פורצים בבכי: תחילה בקינה הראשונה, וממשיכים בקינה השנייה, ומכאן לקינה השלישית, ואז לרביעית, ולחמישית, לשישית, על האחרון שנותר… בדרך שאף אחד לא שומע וגם לא ישמע.

זאת הקינה הגדולה מכל

הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית

woman in a kimono with a fan
Imaginechina-Tuchong

הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית.

בצפון הרחוק רחוק, שם על גבול הלבנון, הדם שנזל לאדמה אינו מקיים את מצוות החילחול, כלומר הדם הזה נעמד במקומו. נותר עץ, היום הוא מוקף בגדר שעליה מפורסמת תּוֹכֵחָה “זהירות, שדה מוקשים”. עץ, בן לשרשרת של אלפי עצים אחרים.

זהו העץ שתחתיו אמורה הבת הייתה ללדת.

אך הדם תקוע, תקוע בזמן, העץ תקוע, תקוע בזמן, העץ אינו זקוק לחום-השמש, לא למגע הצלול של מי-הירח הנובעים מתוכה, כפי שאחדים מאיתנו חווים, אלא לְבָנִים קטועים שהובסו על ידי ההורים-שלהם בכבודם ובעצמם.

ההורים שנלחמו ” שָׁם” לא מצאו סיבה לחזור.

תהליכים גאולוגיים, מטאורולוגיים, כימיים ופיזיקליים אינם צד בעניין… ההורים של הבנים בשרשרת של טענות-חסרות-שחר הותירו בשדה של הדם, שָׁם, שם, שם, שם הם הותירו את השלום שאליו יצאו, וחזרו עם תמונות של אויבים, של אישה אהובה, של ילדים בבית, בשחור ולבן תחת אורה של הלבנה שאבדה כי האויב אבד לנצח. התמונות במגירות. האויב שטָבַע בדם-החיים של מי שהיו לצידם, של מי שנשכחו בחדרו של הטנק, והפכו לאיברים קטועים.

המשך קריאת הפוסט “הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית”

חותמת חברתית – על אומנות פופולרית ועל דוגמטיות

happy girl on the street

אני הולך להציג בפניכם סוגה חדשה שמתבצרת בעמדה שלה מתוך מודעות. אפשר לקרוא לסרטים הללו פוליטיים או בעלי מודעות פוליטית החלטית, כי מאחרי הקלעים הם מציגים צדדים מקוטבים. אך, לעניות דעתי, הם פוליטיים מסוג שניתן לייחס לסוגה, תת-סוגה משל עצמה, שעכשיו אני מתחיל לזהות. הם יכולים לאתגר כי מתוך דוקטרינה ש-“האדם לא ניתן לשינוי” וש-“הוא רע ביסודו”, הזכות להשפיע בצורה כזאת שתגביל את הדמוקרטיה שלהם בעיניי עצמם לא שונה מטקטיקות של אמצעי מדיה לאומניים שיש להם את היכולת להניע אנשים ע”י “עיוות” של המציאות. זו טעות, כי זו מראה, ומה שאומר שהם אנושיים. כמובן שאפשר להתווכח מה הן הגבולות המותרים, מה היא המציאות, רק שאני בא מתוך רצון להביא חמלה לאנשים שלא מודעים לציניות כאשר האפקט מתחיל.

אוקיי, אני מביא על רגל אחת דראפט של 10 מאפיינים, 16 הערות, ופתרון אפשרי אחד לשחרור לחברה המקוטבת שאני מכיר.

10 מאפיינים לזיהוי הסוגה הפוליטית-דוגמטית

המשך קריאת הפוסט “חותמת חברתית – על אומנות פופולרית ועל דוגמטיות”

דרך קדומה, גַּיְא

  1. הגדר לא נִמְצְאָה, ולא כביש, אלה רק גבעות קורנות, מרבצים של אבנים פשוטות שאין צורך לְסַגֵּל, להניע את גלגלי הישועה, כיצד הרגליים מרגישות, אנוכי עומד לִפְנֵי

  2. מעבר למגרש-המשחקים ישנה סכנה מרחבית בדמות של ירידה תלולה, וכביש עליו נעים גלגלים. זהו לא הרעש של המנוע ולא החיכוך של המתכת באוויר ושל הגומי באספלט, זה הרעש של הסכנה לִפְנֵי

  3. ציבור העובדים, קהל המאמינים ומרבצים של אבנים פשוטות.

החיבה שבכאוס

monk and a holy person at hospice

במרחב שיש בו “האקרים” ו-“ליצנים” זהו מרחב של חרִיגוּת. אז הוא מביט על המסך, הוא משמש כעד והוא מסמן אנשים. זוהי חריגות במובן שמתוקף היותו בן-אנוש, ההשוואות מול אותם אנשים בחייו הפרטיים בכל כוחות נפשו ומתוך חופש בחירה, ניתנות רק להתעלמות, והתעלמות כל תפקידה גניזה לשמירה ממושכת מפני “הסכנות” של העולם החיצוני שבכוחן להוביל אותו לרעב. מה הן הסכנות ומה הוא הרעב, אתם תחליטו.

בשנה וחצי האחרונות להקת אנשים מכל העשירונים ומכל המגזרים ומכל תתי הסגמנטציה נמנעו מלעסוק בקורונה כאשר הקורונה נגעה בהם, השכחה או ההתעלמות היתה מועמדת נבחרת. במשקל דומה, הוא נמנע מלהתעמק באנושיות שבו ומפה הוא מסמן את החשודים בפוטנציה. הוא טעון מראש, לא דף חלק של מקצוענות חסרת רבב.

“אשם עד שהוא לא לומד להתנער מחפותו”

המשך קריאת הפוסט “החיבה שבכאוס”

סינדרום הצפרדע המתבשלת בסיר והמתבשלת בגדול יותר

כפייה מערכתית על פרט היא התולדה של שרשרת אירועים שאינה משתמעת לשני פנים, החוק השלישי של ניוטון, פעולה ותגובה; אתה גונב, אתה נתפס, אתה נענש.

האם יש צדק בדברים?

הבגרות מלמדת אותנו שיש רוע: מי לא חווה את הכאב של ההפסד, שירים את ידו?
ובזמן הכאב מי לא ראה את שרשרת האירועים, חיפש סיבות ואז תשובות, ונתן לה תוקף?
הגעתם למצב שההפסד לימד אותנו שכואב בצורות שלא ידענו בילדותנו. זהו כאב חדש שלא נוגע לתובנה על שבריריות החיים שירשנו לאורך תקופה של עשרות אלפי שנים, אלא על ההפסד של השקל האחד – הסבר ממש מעבר לפינה.

המערכת היציבה, בצורתה הנוכחית, אינה מעוניינת לחוות את הכאב הזה, ולכן אדם בישראל, שנמצא בחוב מול גופים גדולים מאוד, במלכודת העכברים של רוברט קיוסאקי, ניתנת לו הזדמנות אחת. בהזדמנות השנייה, היחיד ללא העו”ד, שמכיר מפלצות פסיכולוגיות, ובכוחו לסייע ולכוון, לגשר על פערים בלתי נראים, להכניס את הדברים לפרופורציות… מתחיל לאבד את היכולת לנוע.

תנועה. מי לא רוצה לתת לילדים שלו את הזכות לנוע?

בהיקש ספרותי, גודעים את העץ ממקומו ושופכים נפט מסביבו כך שזכות של ניצוץ חיים חדשים לא יתרחש. חונקים אותו, ומה קורה לעץ בעולם הרגשות שלו? אני לא יודע. אני כן מבין שאנשים שלא מסוגלים ללמד את הילדים שלהם אנגלית חופשית, הם השורדים-האחרונים בתחילת התרבות-הגלובלית.

איזו שרשרת אירועים רלוונטית יותר להבנתכם?

ענישה שמתבססת על ההיקשים של אלה שנושאים ונותנים על עתידו של הפרט, היא נוראית. בגלל שהמערכת אינה יעילה, הפערים קיימים, הלהט הנחבא מאחרי הקלעים שרק מי שנמצא בחוגים מסוימים מסוגל להצביע עליה. הפרט אינו יכול לעשות היקשים על הפערים, ולתת לעצמו תוקף, כפי שאנשים במערכת האוכפת עושים עליו, ונותנים לעצמם את התוקף. פער של מידע גדול מידי. דוגמה פשוטה: איש אבטחה שיום אחד פועל ביתר שאת כי הוא נמצא בלחץ רגשי והוא יודע שהוא לא יכול לחשוף את הלחץ, רק לשחרר אותו. מי לא נמצא בלחץ?

דיסקרטיות.

ההסתמכות על ההיקשים מתוך נגזרות של נתונים זאת למעשה הסתמכות על אמונה שאין לה תוקף של מציאות אחת. למה? רק טיפשים חושבים שהמערכת צודקת. הם שכחו שמדינת ישראל מוגדרת “כדמוקרטיה פגומה” (ויקיפדיה, ויינט) כמו ארה”ב, רק ששם יש חוקה ויש חובה להנגיש את המידע לציבור הרחב.

אני לא זוכר אף מאמר אקדמי שמאמין שיש מערכת צודקת, מה שכן יש, זו מערכת עם מסה אנושית שתעשה הכל ברמה הרגשית כדי להישאר מאחרי הווילון הוורוד הנועז של הדיסקרטיות.

אני חושב שאם מסתכלים עליהם מבחוץ, אפשר להבין אותם. וזה בסדר, הם בסדר, רצוי לכם לכבד את הרצון שלהם לדיסקרטיות,

זאת אנושיות.

מי שחושב שהמילים נועדו כדי לערער את המערכת, לא רוצה לספר שהמערכת כבר עכשיו ברגעים אלו איננה יציבה: סיבה אחת, ולאחרונה גלויה יותר – בגלל התקווה שמספר חזאים מספקים לצופים “ומחליקים” את שרשרת התגובות העצומה יותר שמתרחשת מסביבנו, מאחרי הקלעים, ובהם אזורים שלמים שהופכים למדבריות ללא מים, בזמן שההשלכות לכך הן מדיניות, מצטברות ומתגבשות בפועל… ויש סיכוי שאזרחים משלמי מיסים יקבלו את זה בהפתעה. זה כבר לא יהיה “שם”, בגרמניה, בסין וכדומה. 

סינדרום הצפרדע המתבשלת.

דבר שני: איך בגלל שקל אחד, חוקי, שהוא אפילו לא חוב, הוביל שרשרת אירועים שבו בן אדם אחד קיבל עיקול של מעל ל-8000 שקלים. אותו בן אדם חי במשפחה של אנשים שוויתרו על האנגלית הבינלאומית למען משהו גדול מהם. כמובן שהמערכת של הצדק בנויה על הבסיס שיש הוכחות חד משמעיות, והיא תמיד תצדיק את עצמה וזה קורה באופן אוטומטי: שקל ישראלי חדש, בגלל שקל אחד… אתם יודעים איך הוא נראה? זה בצבע הכסף, זה עם הציור של העלה המשולש מאחורה. תניחו אחד כזה מולכם, תסתכלו עליו, תשקלו אותו. אחד, רק זה.

לתת לילדים משכבות חלשות לכאורה את הנגישות למידע מהמערכת, לאורך דור שלם, שהוא דיסקרטי ביחס אליהם, הוא צֹרֶך כדי לשמר על דמוקרטיה שלא תאבד את ערכה כפי שהערך של הכסף מאבד את ערכו. במילים אחרות חוק ביקום שטבעם של דברים להישחק, ולספר לילדים ולהורים שאין מצב כזה, זה לנסות ולמנוע מהם את חופש הבחירה.

או שבונים תתי מערכות חדשות עם גיבוי חוקתי שתומכים את מערכת האם.

זהו אינו פייק ניוז, זאת נקודת מבט אפשרית אחת שאינה מתיימרת להציג את עצמה כאמת, או כאמת היחידה. ונכתבה כדי לייעל את המערכת שאנחנו נשענים עליה מתוך שיתוף פעולה.

המשך קריאת הפוסט “סינדרום הצפרדע המתבשלת בסיר והמתבשלת בגדול יותר”

מקוממת

הם חזרו מפגישה מזו*ת בשכר שהוא בדר”כ מעל לממוצע ובגלל שהשפה בפגישה המזו*ת הפכה למודעת להגבלות החוקיות של כבוד האדם ותנאי השימוש ברשתות החברתיות, השלשלאות מושכות אותו ואותה פנימה- לציניות חבויה. אין כאן קשר של “או” בניהם. אינם הם מכירים אחד את השני, לא הוא אותה ולא היא אותו. והם גם לא יכירו;

חפיפות של מעגלי חברה בינה לבינו אינן חלק מהציבוריות, ולכן לעולם לא ייקחו חלק מפגישות מחזור משותפות, כי הן לא קיימות. אם תרצו להאמין בהתקלות גופנית מקרית בסגנון הוליוודי בדיוק כאשר הוא יורד מהרכבת והיא עולה עליו… הצער, הנו ישות פרקטית בעולמות שמחוץ לסרט. ואם תרצו לתת להם בכל זאת הזדמנות ולתת לכם להאמין בדלתות המסתובבות בכניסה לחנויות הכלבו הזוהרות של מייסיס ואשר שם הם יתקלו…

כאן זה תחבורה ציבורית, ואם כבר מכוניות ספורט אז הן תקועות באותם הפקקים ובאותה השפה, תחת אותם התנאים. האיבה הפנימית גודלת, למרות ההכנסה שהיא מעל לממוצע, כי ההגבלות החוקיות למען כבודו של האדם גדולות מהאמונה הבלתי-רלוונטית שמשתפת את חייהם אחד בשני; דעה מעודנת שנועדה לצומת ליבם של האישה והאיש, אינה חופפת לניסיון החברתי של כל אחד מהם, או כמו שהדימון אומר,

אינו חופף לתחרות החברתית, שאני בכבודי ובעצמי הטמעתי וגרמתי להם להאמין שזה חלק מהנורמה. אֲסִירַי החכמים, חכמים מידי.

המשך קריאת הפוסט “מקוממת”

תחילתו של מבצע לאומי: שומר החומות תוך הסתכלות על המרחב הבינלאומי

המבצע בעזה, שם ממש תנכ”י, שומר החומות, אזרחים שומרי חוק, שרואים בתורה נחלה ומוכנים לספוג הפגזות, לא לשם פתרון מדיני אלא כדי לגרום לשינוי.

אתם יודעים מה אני רואה מהעיר לוד? איך פעילים פוליטיים שלא מלוד מייצרים כותרות רעיוניות של שני עמים שחיים בשלום ומשלבים את לוד בכותרות, כותרות שאני שומע לראשונה כמו שר משטרה מוסלמי כאשר אנשי ליכוד מהעיר היו מוכנים לראות עוד לפני הכותרות… אפילו שר תרבות היה נשמע להם מתקבל על הדעת.

וכמובן שאפשר למצוא את אלה שיענו את התשובות המתקבלות על הדעת של השיח הנוכחי, אבל תחושת הנוכחות של שכנים שמדברים אחד עם השני, עושים עסקים ביחד, תלויים אחד בשני, מחלקים פרחים אחד לשני בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, הוא מצב קיים.

המשך קריאת הפוסט “תחילתו של מבצע לאומי: שומר החומות תוך הסתכלות על המרחב הבינלאומי”

למה? ככה

רַעַשׁ
רעש של מְכוֹנִיּוֹת
רעש של גְּבוּלוֹת
רעש של לַחוּת
גָּדֵר, שָׂדֶה, כְּבִישׁ, יוֹנָה מתכוננת לנחיתה על הבניין השקוף בַּלָּבָן כְּמוֹ הַר, מֵעֵבֶר לְשָׁרָב הַמְּעֻנָּן, 300 מטר לפניי, כל מה שאני שומע זה רעש, וְזוֹ נְקֻדָּה שְׁחוּקָה, וְחַיָּה שֶׁחָיָה, חַיָּה שֶׁכָּל כֻּלָּהּ חַיִּים מִתּוֹךְ מַטָּרָה אַחַת, להביא חיים, היא ברעש, או זו שהלכה מעבר.
   אני מתגעגע לְוִיאֲטנָם, לאנשים בְּוִיאֲטָנָם.
דֶּלֶת מִתְכּוֹנֶנֶת לְהִטָּרֵק עַל הַמַּשְׁקוֹף.
חוֹבָה מוּסָרִית עַל הַמַּשְׁקוֹף.
תָּמִיד הִבַּטְתִּי אֵלַיִךְ, אֲהוּבָתִי.

Motorbike in Vietnam
המשך קריאת הפוסט “למה? ככה”