"מיציתי. עוד כמה שעות בית כנסת". כבר סיפרתי לכם, וגם לאימי, שאין לי עם מי לדבר בעיר לוד; הקבוצות הסתגרו בתוך עצמן, השערים נסגרו. חיי החברה אינם מעורבים אחד בשני. ורבים צריכים לשרוד, ואלה שגדלו איתי, עזבו לראשון, מודיעין, שוהם, ניתקו לתושבים את המים, אז מה נשאר? החלטות שנעשו לפני שנים רבות השפיעו על מה שאני מתאר לכם עכשיו, בהווה. אתם יכולים לראות בכך רְאָיָה לכך שאם ישקיעו פה בחינוך על פי התנאים שלי, דברים בכוחם להשתנות בתוך ארבע עד עשר שנים. אז נסעתי לתל אביב, פעם ראשונה בחיי לתוך מועדון לילה, שהוא לא אירוע משפחתי. It's meant to be. תוהה בִּפְנִים אם זו נוסטלגיה, או שהיַלְדוּת של אלה שבאו אחריי ב-"בעיית אושר", ושלא יבלבלו לי את הביצים שאין אמת לאושר ועל מושג היחסיות לראיית האושר, שלא ניתן להבין את האושר של האחר. אולי התהייה נמצאת גם בחוגים של אלה ששרויים בהשפעת הטיפה המרה, לא רחוק ממני, מסביבי. זהו בוקר שבת, עליתי לתורה, לשני, אחרי שמורנו ורבנו עלה לפניי. העלו אותי בעל כורחי. קראו בשמי. לא בקשתי להזמין זאת. במושב, מימני, מיכאל, משמאלי, גבריאל, מלפני, אוריאל, ועל ראשי, שכינת אל, וגם זאת ציינתי בפניכם; שלא את שכינת האל אני מבקש, אלא את הידיעה שהיא, בקרבתי, פה בבית הכנסת, מאושרת עם האנשים שאני אוהב, אלה שגדלתי איתם, ואלה שהיא איתם, הוריה, אַחֶיהָ, אחיותיה, וחברותיה.
קרדיטים
- Video: Solid HarmoniE – I'll Be There For You @YouTube.
