שִׁכחה מופיעה בכל מיני צורות ואולי זאת הכואבת מכל היא השִׁכחה של זה שאיבדנו, של אדם קרוב. מהיכרות אישית דבר אחד אני יודע ששִׁכחה מאפשרת גם את החיים וזו השִׁכחה החברתית, בטח יש לה הגדרה מקצועית. אני יודע מה זה כאשר אתה פוגש באדם שאיבד את בנו … התמונות בבית והתמונות התיאוּרִיות שלו, מולך, מקיימות את האובדן, או את הרגע המדויק שבין החיים לסוף שלא מוכן להתקבל, אולי זאת האשמה שאינה מצאה נחלה. נרות הנשמה אכן עוזרות, החברים שמגיעים בכל שנה… בעבר שאלתי את עצמי אם זה נכון להתאהב במישהי מאותה החבורה, להישאר במסגרת האובדן, או לאותת אותה, להימצא בקהילה שנוצרה, להינשא לקהילה. ואז אנחנו יוצאים, איש איש לדרכו, "ושוכחים", מניעים את גלגלי השיניים של החיים, מחפשים את "האושר", איש איש כהגדרתו. יש כאלה שיגדירו זאת כאסקפיזם, אבל זאת רק שִׁכחה שניתנה במתנה ואם כך, אז אולי יש להפנות אצבע מאשימה לזה שיושב במרומים שדן עם זה שבגן העדן לפני מיליוני שנים? אם אקביל זאת למלחמה הנוכחית, אני יודע למה אני נמנע מלראות טלוויזיה בעברית, כי אני חוויתי זאת במשך עשרות שנים להגיע לבית שיש בו תמונות — כאילו איך אתה משלב פה, בפסקה הזאת, את פעימות הלב להתפתחות, עם הפחד שבו אחיותיי/אחיי נמצאים אצל אויב "צמא דם", ובין הדבר הבא – אני מאמין לאמירה של החמאס והקהילה שאותה צילמו, שהם מתכוונים לחזור ולפעול באותה הדרך. איך אפשר לשלב? ושיש להם הרבה מאוד תומכים שלא קשורים כחוט השיערה לעשייה המקומית, תמיכה באמירה של המוֹצָא האינדיבידואליסטי הזה של הארגון? איך? תגידו לי? מה חוזרים עכשיו לתרבות עם חיי הצבא שאני זוכר שהיו קוראים לאבא שלי פעם ברבעון לאימונים? ואיך אתה כאחדות-אזרחית עושה היי-טק, יוצר אומנות, מפתח קשרים בינלאומיים עם אנשים שכן מאמינים בך, מאמינים באותה תרבות שהיא כאן. מבחינת הישגים שלא קשורים לצבא, אנחנו גדולים יותר, למרות הסכסוכים הפנימיים, ממה שהיינו נגיד מהתקופה של המוכנות הצבאית, עם האצבע על הדופק. שכולם צועדים יחד באותה הצורה ובאותה השורה? רק לא מזמן ביטלו את החוק שלא איפשר לאנשים "לשוטט". אולי יהיו לנו מפסקים של שִׁכחה.
אני רוצה להבהיר שוב שאין כאן אמירה פוליטית, ולא תשובות, אלא רק ניסיון לדבר על "שִׁכחה" בהקשר תרבותי, נוכח המציאות הקשה. הלוואי שאף אדם לא יחווה סבל.
קרדיטים
- Photo: Forget who forgets you… by LeeXhin (CC BY-ND 3.0).
