ניסיתי לומר לה מספר פעמים ש- ״תשמעי… זו עבודה״, שהיא לא יכולה להתנהג ככה. אתמול היא אמרה לי ״זה הדם המרוקאי שלי״, שאין לה שליטה על זה וכדומה. ההודים והמרוקאים, לפחות בסיפור שלי, זה הנוכחי, בסיפור התרבותי, כל כך שונים… ואז התבהר לי: אמרתי לה שהיא ״סערה״, ודקה אחרי קראתי לה ״ילדה סערה״. כאשר סיימה, ממרחק של עשרה מטרים בערך, קראה בשמי ונופפה לעברי, ואז קראתי לעברה ״ביי ילדה סערה״. אז מעכשיו אפנה אליה כך. כולנו הרי חיים בסוג של דרמה, או סיפור מיתי כזה או אחר, לא שאנחנו באמת, לפחות לא רוב רובנו, מסוגלים לתפוס את אמת-המציאות, חווית האלוהים, חווית הכל, ובטח לא בכל רגע, אז בתור ישראלים שאנחנו חיים בדרמה אחת גדולה, בואו נחייה באיזה סיפור אחד ויפה משלנו. לא בריחה, לא אסקפיזם, אלא דרך שלנו נחמדה להיות שלמים אחד עם השני. מתוך הסערה שלה אני מברך שתממש את הפוטנציאל האמתי שלה להיות שפית.
קרדיטים
- Photo: Man Writing on Woman's Back by cottonbro studio @Pexels.
