עושה רושם שהתגליתי, דבורים יוצאים לאור, מתוקה כתמר שתחתם היא גדלה, אליה געגועיי. אדם שחש בבהירותו של המוות, כמו שחי 1000 שנים, נמצא במדבר כאילו בראשיתה של הבריאה שבה הופרדו השמיים מן הארץ, חי החל לצוץ, ואיך יכל האדם הראשון לסבול תחת כיפת-השמיים-הראשונה כאשר יוֹצְרָהּ כֹּה מאוּפָּק? הרי לאלוהים אַיִן, כך התברר במסעי, להבת-הליל שבאמצעותה למד, על הסיפור שמתחקה אחר אפיק-החולות שהנחש השיל בעקבותיו, נע, נע עם תנועתם של גרמי השמיים, הביט ובאמצעות זה שנמצא בתיק הגב שליווה גם אותי, זה, בשושלת היוחסין. חלקת הפרחים הזאת… חדשה היא, הריח מתוק אף יותר, הִשְׁקֵית אותה ממי הבאר שאבותיי חתרו אליהם, מסתבר למענךְ. בבת-עיני… כשאת מצביעה כך לכוכבים, בשפתך הם גם נשמות אימותייך; כמה ששמח אני לפגוש בך שוב. וְלָקַחְתְּ מן הקרבן שנתתיך והכנת לנו קדרה, ומתוך היראה-השלמה שעתה אני נושא, גם אם לעתים אין אני מבין אותה, כהה היא, מנגן אני לךְ, בין גבעות החול היצוקות הללו, אלוהים שלי, אחותי, מתוך החליל הזה, שנאחזנו בקולו לפני שיצאנו לדרכנו, אני בשלי ואת בשלך. "ילדייך, נכדייך, נינייך, נושאים את יופייך, האסון של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש וארבע נשמר בין כתלינו"
"hush"
קרדיטים
- Illustration by Cai Dongdong | 愚木混株 @Pixabay.
- Photo: Close-Up Photo Of Woman, Chermiti Mohamed @pexels.
