ענני נוצה, שמיים תכלת, מטוס הלביא בגרסה הניסויית 1 שלו, החמקנית שלו, מְלֻוֵּה במטוס חיל האוויר שלנו, שט לעברי, יָשֵׁן לצידי. כשהייתי ילד, אדם מבוגר שאהב נשים, עם פּוֹזִיטוּרָה של לטיני יפה תואר, עם אחד הזַ'קֶטים הללו עם הכיס הזה שבלילות היה בנמצא איזה פרח שכולו שָׁנִי, וביד השנייה בטח מרטיני זוהר, מיותר לומר שגם הוא היה צריך להתמודד עם אנשים מאוד "פרקטיים" שלא ידעו לבקש עזרה ולכן כינו אותו בשמות גנאי -לפעמים, לקח אותי ואת חבר שלי למתקן סודי שכזה, לא רחוק מהעיר לוד, והציג לנו את מטוס הלביא, הרצפה הייתה כל כך מצוחצחת. ביקש שנשמור זאת בסוד כי האמריקאים דרשו לגרוס אותו. איך אפשר בכלל לגרוס מטוס? זה בטח מצריך מתקנים מיוחדים כאלה של מקס הזועם או איזו דיסטופיה עתידנית דומה שכזאת; מתקנים שמגיעים לבטן האדמה, עם שיניים בגודל של לפחות יד שְׁלֵמָה, מראש הכתף לקצה האצבע המורה. ואז מכסים את הכל באפר. ואולי אז שומרי הסוד, שהם המהנדסים, הטכנאים, מדפיסי ספרי הספרים, מנהלי המתקן ושני ילדים נוספים קוראים לו קדיש, כי הוא יהודי, או ישראלי, ואוטמים וסופנים וסוגרים בדלת סגסוגת-מתכות כבדה בעובי של מטר וחצי. עליה מושיבים שני כְּרֻבִים מסגסוגת כמוסה אחרת, פולי מימטית 2, שמצאו בארץ הנגב. זה הסוד שלנו, לאהוב. בדרך שלנו.
- ניסיונית
- Mimetic polyalloy
קרדיטים
- Video: Women and Mirror, Анастасия Быкова @pexels.
