בישראל מאוד אוהבים לשאול ב-10 שאלות הראשונות, אם לא הראשונה, בן.ת כמה את.ה. הכלכלה באה קצת לפני או קצת אחרי. בואו רגע נניח להיכרות ונדמיין לנו שישנו בניין עם מספר קומות השווה לגיל הזה שאנחנו שקועים בו כתרבות. ואת/אתה בקומה העליונה, ובכל קומה שאתה יורד, הגוף מתעצב כפי שהייתה. הקמטים פוחתים, הלב מתעצם, כי המשקל התרבותי המקומי על הגב פוחת. אתה מגיע לקומה 18, ואז 17, 16, והגובה שלך נהייה נמוך יותר, האצבעות ללא הטעם המר של חיי-החוב, אולי המגע של ההורים שלך עוד משתקף על השיער כאשר ליטפוהו נגעו בראשך באותו יום של בוקר. ואז הגעתם לקומה 3 ואתם נעמדים במקומכם. מביטים למעלה, ולהמשך הדרך מטה. והחשיכה העמומה בחדר המדרגות שכבר משפיע עליכם, וכל מה שעליכם לעשות זה להקיש על הדלת שמימנכם שלוש פעמים כדי שאדם יצא ממנו ויוביל אתכם לשלב הבא. אתמול ראיתי ילדה שניסתה לחצות מַעֲבָר. גוש גיר חמוד כזה בטעם אפרסק שהתעקשה לה לא להמשיך, נעמדה במקום, ורצתה את הוריה. היא פחדה. אומרת ״לא״ בתקיפות. במקרה הייתי שם, באתי אליה ונתתי לה לבחור מדבקה בין מספר דמויות שאחת מאוד אהבה, נתתי לאבא שלה שנעמד מעברו השני. הפחד שלה נעלם. מי שלא הבין, לעצב תרבות ניתן כבר בדור הנוכחי. לא הנדסה חברתית שתבוא קצת בשלב מאוחר יותר. להושיט יד כדי לגבור על הפחדים. גם אם ההורים לא מסוגלים לזה, כי הם חלק מהחוויה שלה, או הדרמה, שזה לא דבר קל לצאת ממנו, אם אותם שני האלים שלה נמצאים בלחץ המיותר… זה בדיוק הבעיה כאן, אולי זה עניין של ארכיטקטורה/הנדסת-מבנים, אנחנו מנותקים מאותה תמיכה קהילתית: אפשר לדון על זה הרבה מאוד, ולשפר את זה מתוך המקום של להביא את הילדים שלנו למקום של מנהיגות. בכל אופן היא התרוצצה לה בהמשך, מניחה את הדמות הגיבורה שלה עם/על כל מיני משטחים שכמעט ואיבדו את המשמעות בעיניי, כאשר עברה הסתכלה לעברי בפליאה לאורך הזמן הזה.
קרדיטים
- Video: “Lifetime” 🕰️ Aging Timelapse made with AI 🤯 by Luma AI @YouTube.
