רווק שרוצה בית, עם כל מה שאומרת קופסת הנעליים הזאת – משפחה, ילדים, ומה שמתלווה לדרך של האושר, המאמצים המשותפים להבין ולקבל. הוא מתוסכל ממספר נשים שאותן פגש לצרכי זוגיות, חשב שמצא את האישה הנכונה, או האחת, שחלקן גם עוסקות בתחומי טיפול שונים. אמרתי לו ש-״עדינות״ הוא אינו סממן לנחמדות כלפיו, כלפיו אישית. אני משתדל לא להכניס אנשים לתבניות, ובטח לא נשים שאותן אני אוהב יותר מכל, יותר אפילו מאלהים, שמתקיים בזכות עצמו. הוא אינו אל, והוא קשור בכל, ומדבר בשמכם, מודעות עצמית מובילה לרוח הקודש שגם מתקיימת מעבר לזמן שאין אנחנו יכולים לתפוס, בטח לא לתת לו צורה ותיאורים דתיים או פילוסופים, של דרך ושל החיים הרגילים, לא בשלב זה של הקיום שלנו, אם יש דבר כזה ״החיים שמעבר״. ועם זאת ניתן-ניתנת לתיאור, אני מכיר זאת. אחדות הכל, זו חוויה נהדרת שזכיתי רק מעט לתפוס אותה, בקצוות גלימת המציאות שלה. בכל אופן כל מה שאני כותב, אבקש גם שאת/ה תהיו מודעים לעצמכם. אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה בעליל. כל כך הרבה עורכי דין, כל כך הרבה אנשים שעוסקים בסדר, איומים מוחשיים מצד המערכת כלפי משפחות תמימות, כל כך הרבה מרחבים מפוקחים, עוד מלפני המלחמה. ובטח זה לא הולך להפסיק, תוצאות של החלטות שהובילו לסבל, לעצב. והעצב הזה, זה הישראלי… רגע, אומר משהו עליו בפסקה הבאה. אדם, או במקרה הזה אותן נשים שאותן פגש, וחווה דרכן את החוויות הפרטיות שלו… זו מציאות שגם אם היא נושאת עדינות זה לא אומר שזה העולם היחידי שמתקיים באותה אחת שפגש. טראומות יכולות להכהות את ״המתנות״ שנולדנו איתן. זה אומר שהיא יודעת שיש לה את הזכות גם לפגוע בך… הנקודה של ״הכיעור״… זה מאוד מורכב כל הדבר הזה, שאני לא חושב שכל מה שאני כותב אפילו יש בו ״אמת״… הטראומות הקטנות, או יש שיקראו לזה חינוך, לא מן ההכרח לאדם שיחווה אותם באופן אישי, בלתי אמצעי, יכול שיחווה אותו דרך אותו ״חינוך״, מסכים (מדיה), תשומת לב יתרה לפעולות ״איבה״ (בהקשר לתרבות), סליחה על הקיצוניות שאולי באה היא כקונוטציה למילה הזאת, אנחנו נמצאים בדור לא שקול וכואב (ביום אחר אולי אומר אחרת), פעם הודעתי למספר אנשים שגם לי יש הורים, אז למה לתנהג ככה אלי. הנשים המסוימות שיצאו איתו… יש איזו הבנה אצל אנשים בארץ ובעולם שהבן אדם שאתה מדבר איתו יש לו אנשים שאוהבים אותו, גם אם הם לא מכירים אותם, זה מוסרי אפילו. אנשים התחנכו כך עשרות ודורות של שנים. ועכשיו העצב שהזכרתי:
בעבר היו כמה ימים שיצאתי ופגשתי המוני אנשים. ולרבים אמרתי ברוכים הבאים, ברוכות הבאות, חשבתי אתמול כמה שצמד המילים הזה כל כך יפה, תסתכלו על כל מילה בנפרד. ויש לא מעט רגעים שאתה מקבל תגובה שאתה לא מצפה לה, שלילית. ויש לא מעט רגעים שאנשים אומרים לך אפילו תודה ומקרינים לעולם שכולו טוב. פעם… פעם הייתי חושב שהתגובות השליליות הן נובעות ממני, זה נכנס לבועת האשמה, ויש רגע שאתה מבין שהבעיות שאותו אדם חווה, מכל מין שהוא… הוא מתמודד איתם פנימית עוד ברגע המפגש. הידיעה הזאת שמה אותך בנקודה אחרת במרחב-האנוש. אותה עדינות שדיברתי עליה מקודם אולי מתקיימת חברתית בישראל, או נפוצה יותר, או עמוקה יותר, בקהילות יותר סגורות, בין אם במדבר, ובין אם בהרים, בין אם בגולן ובין אם בערבה, בין אם על קו התפר ובין אם בקבוצת דירות במרכז תל אביב, ואצלך כמובן ויותר מכל. לכל אדם יש מטרה בחיים, מטרה פילוסופית כזאת, חלקכם יודעים זאת כבר מלפניי, המטרה הנוספת שאני רוצה שתקבלו על עצמכם, שתאמרו את זה בסוג של מנטרה שכזאת: כולנו חכמים, כולנו נבונים. במזרח הרחוק שיותר קרוב אלי, שמוכר לי ברמה התרבותית, יש שיטה מקבילה: לראות בכל אדם את האמא שלך. הצלחתם להבין? בכל אופן, שתי ״השיטות״ שהן מילים בלבד, נכון? שתי השיטות בכוחן לגעת בחמלה. זו מדיטציה, או תפילה, איך שתרצו. כשהעדינות נגמרת, האדם בכוחו לחזור כדי להביאה לחיים.
קרדיטים
- Video: גלי עטרי – דרך ארוכה @YouTube.
