כשהעדינות נגמרת

רווק שרוצה בית, עם כל מה שאומרת קופסת הנעליים הזאת – משפחה, ילדים, ומה שמתלווה לדרך של האושר, המאמצים המשותפים להבין ולקבל. הוא מתוסכל ממספר נשים שאותן פגש לצרכי זוגיות, חשב שמצא את האישה הנכונה, או האחת, שחלקן גם עוסקות בתחומי טיפול שונים. אמרתי לו ש-״עדינות״ הוא אינו סממן לנחמדות כלפיו, כלפיו אישית. אני משתדל לא להכניס אנשים לתבניות, ובטח לא נשים שאותן אני אוהב יותר מכל, יותר אפילו מאלהים, שמתקיים בזכות עצמו. הוא אינו אל, והוא קשור בכל, ומדבר בשמכם, מודעות עצמית מובילה לרוח הקודש שגם מתקיימת מעבר לזמן שאין אנחנו יכולים לתפוס, בטח לא לתת לו צורה ותיאורים דתיים או פילוסופים, של דרך ושל החיים הרגילים, לא בשלב זה של הקיום שלנו, אם יש דבר כזה ״החיים שמעבר״. ועם זאת ניתן-ניתנת לתיאור, אני מכיר זאת. אחדות הכל, זו חוויה נהדרת שזכיתי רק מעט לתפוס אותה, בקצוות גלימת המציאות שלה. בכל אופן כל מה שאני כותב, אבקש גם שאת/ה תהיו מודעים לעצמכם. אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה בעליל. כל כך הרבה עורכי דין, כל כך הרבה אנשים שעוסקים בסדר, איומים מוחשיים מצד המערכת כלפי משפחות תמימות, כל כך הרבה מרחבים מפוקחים, עוד מלפני המלחמה. ובטח זה לא הולך להפסיק, תוצאות של החלטות שהובילו לסבל, לעצב. והעצב הזה, זה הישראלי… רגע, אומר משהו עליו בפסקה הבאה. אדם, או במקרה הזה אותן נשים שאותן פגש, וחווה דרכן את החוויות הפרטיות שלו… זו מציאות שגם אם היא נושאת עדינות זה לא אומר שזה העולם היחידי שמתקיים באותה אחת שפגש. טראומות יכולות להכהות את ״המתנות״ שנולדנו איתן. זה אומר שהיא יודעת שיש לה את הזכות גם לפגוע בך… הנקודה של ״הכיעור״… זה מאוד מורכב כל הדבר הזה, שאני לא חושב שכל מה שאני כותב אפילו יש בו ״אמת״… הטראומות הקטנות, או יש שיקראו לזה חינוך, לא מן ההכרח לאדם שיחווה אותם באופן אישי, בלתי אמצעי, יכול שיחווה אותו דרך אותו ״חינוך״, מסכים (מדיה), תשומת לב יתרה לפעולות ״איבה״ (בהקשר לתרבות), סליחה על הקיצוניות שאולי באה היא כקונוטציה למילה הזאת, אנחנו נמצאים בדור לא שקול וכואב (ביום אחר אולי אומר אחרת), פעם הודעתי למספר אנשים שגם לי יש הורים, אז למה לתנהג ככה אלי. הנשים המסוימות שיצאו איתו… יש איזו הבנה אצל אנשים בארץ ובעולם שהבן אדם שאתה מדבר איתו יש לו אנשים שאוהבים אותו, גם אם הם לא מכירים אותם, זה מוסרי אפילו. אנשים התחנכו כך עשרות ודורות של שנים. ועכשיו העצב שהזכרתי:

בעבר היו כמה ימים שיצאתי ופגשתי המוני אנשים. ולרבים אמרתי ברוכים הבאים, ברוכות הבאות, חשבתי אתמול כמה שצמד המילים הזה כל כך יפה, תסתכלו על כל מילה בנפרד. ויש לא מעט רגעים שאתה מקבל תגובה שאתה לא מצפה לה, שלילית. ויש לא מעט רגעים שאנשים אומרים לך אפילו תודה ומקרינים לעולם שכולו טוב. פעם… פעם הייתי חושב שהתגובות השליליות הן נובעות ממני, זה נכנס לבועת האשמה, ויש רגע שאתה מבין שהבעיות שאותו אדם חווה, מכל מין שהוא… הוא מתמודד איתם פנימית עוד ברגע המפגש. הידיעה הזאת שמה אותך בנקודה אחרת במרחב-האנוש. אותה עדינות שדיברתי עליה מקודם אולי מתקיימת חברתית בישראל, או נפוצה יותר, או עמוקה יותר, בקהילות יותר סגורות, בין אם במדבר, ובין אם בהרים, בין אם בגולן ובין אם בערבה, בין אם על קו התפר ובין אם בקבוצת דירות במרכז תל אביב, ואצלך כמובן ויותר מכל. לכל אדם יש מטרה בחיים, מטרה פילוסופית כזאת, חלקכם יודעים זאת כבר מלפניי, המטרה הנוספת שאני רוצה שתקבלו על עצמכם, שתאמרו את זה בסוג של מנטרה שכזאת: כולנו חכמים, כולנו נבונים. במזרח הרחוק שיותר קרוב אלי, שמוכר לי ברמה התרבותית, יש שיטה מקבילה: לראות בכל אדם את האמא שלך. הצלחתם להבין? בכל אופן, שתי ״השיטות״ שהן מילים בלבד, נכון? שתי השיטות בכוחן לגעת בחמלה. זו מדיטציה, או תפילה, איך שתרצו. כשהעדינות נגמרת, האדם בכוחו לחזור כדי להביאה לחיים.

קרדיטים

  1. Video: גלי עטרי – דרך ארוכה @YouTube.

אלינור רוזוולט וקרישנה

(אלינור רוזוולט אינה מוזכרת בטקסט)

יצא לי לדבר אתמול עם קרישנה, עובד בתחום הבניה. יש לו שתי בנות והוא פוגש אותן פעם בשנה, בחמש השנים האחרונות. עובד חוץ, guest worker, או בשם הנפוץ יותר: עובד זר. סיפר לי שהוא הולך לשיעורי פילוסופיה פה בלוד אצל משפחה בת 10 ילדים. אמרתי לו שזה היה נפוץ יותר בעבר, ושאלתי אותו למה רק שתיים, שתי בנות, אמר Money. כמובן. לא כאילו לאנשים יש שטחים או רוצים שטחים לגידול חקלאי, או להיות חקלאיים. לאדמה יש את היכולת להעניק מפירות ביטנה, פשוט לקטוף. ואני מניח שהוא גם רוצה שהן יקבלו חינוך טוב, כסף זה נקודת פתיחה לחינוך טוב, אצלו זה אולי נוגע לחינוך היסודי, אצלנו לתארים מתקדמים, או שהן בכלל ירצו להיות אומניות, שאלות פתוחות שאולי אשאל אותו לכשנתקל שוב אחד בשני. בכל אופן, בימים האחרונים רציתי לומר לכם שאני קצת קורא כתבות במדיה הישראלית, קצת כזה, ואפשר להבחין בפילוסופיה שעומדת מאחרי הכותב/ת… כולנו חכמים, כולנו נבונים, ועוד בדמוקרטיה… דעות שונות, פילוסופיות שונות, זה שלישי בסולם הדרגות אצלי ;), השני זה זה מפגשים בין תרבויות, ומה הראשון? כבר אומר לכם שזה לא אלוהים. חה חה חה… והמלחמה הזאת… שאני חושב ״מלחמת התקומה״ היא שם טוב לנו, זה לא ״פרחים״, זה לא ״שואה״, שהיא מילה קשה בהחלט, יש כאן צליל של תקווה, ההיסטוריה הלאומית שלנו. כל עוד העולם חי ע״פ תפיסות של עמים נפרדים… מיקמה אנשים, את הרוב, דחפה אותנו לשיח שקרוב מאוד לאמונות הפרטיות שלנו. אולי זה מה שקורה בכל מצב קיצון… ואחת מהפילוסופיות שאני שם לב אליהם -הפילוסופיה שלא לכל האנשים בישראל יש זכויות שוות. אני קצת תוהה על המהפכה הצרפתית, בטח יש איזה משפט בצרפתית, רגע תנו לי לחפש… הנה מצאתי:

Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits
"כל בני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות."

תרגומים נאמנים יותר למקור תוכלו למצוא בויקיפדיה: הצהרת זכויות האדם והאזרח.

אני עדיין חושב שתרבויות מתרגמות רעיונות בצורות שונות, ולא כל רעיון של חופש, משפט שמייצג חופש בתרבות אחת, יעניק חופש בתרבות האחרת. נקודה למחשבה עבור כולנו. רגישות תרבותית זה לא דבר של מה בכך. זו יצירתיות בפני עצמה, מי שלמד לגשר בין פערים. מתוך כבוד לזולת. בכל אופן זו הצהרה במגילת הזכויות הצרפתית שנוגעת לתרבות זו הפנימית, הצרפתית, ומתוך כוונה לאונברסליות אני מניח. אצלנו ישתמשו אולי במילה אחדות. אם תצא מגילת זכויות שכזאת, במבנה הממשלות/מדינות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

אפשר לתרגם את הפילוסופיה של אותם כותבים כך: "אנחנו לא מאמינים שאנשים שנכנסו למעגל העוני יצליחו להתעלות על עצמם." זה רק תרגום אחד.

אָלֶף, העוני בישראל הוא זניח, יש לנו פה ברוך השם מערכת בריאות סוציאלית, גם שהיא בעלת הרבה שברים cracks, התרבות גורמת לה לפרוח: התקופה הראשונה של הקורונה והחיסונים הראשונים היא דוגמה למופת, לעניות דעתי.

בֵּית, אנשים סובלים. הסבל הוא חלק מהמציאות, וזה קל יותר להכניס אנשים לקופסאות, וגם לי זה קורה. כמה שקשה לי לפעמים לבקש בטובתו של אחר, למרות שאני כבר לא יכול לסמוך עליהם, אני משתדל רגשית להוציא אותם מהגבולות שאני שם אותם בתוך תמונת האמונות שלי, אולי יום אחד אתן לזה איזה שם. זה לוקח זמן. עבודה עצמית.

כשקראתי את זה כך, כפילוסופיה, חשבתי: מגילת ״זכויות אזרח״ לא יעניקו לנו, כזה אמיתי, שקוף לכולם, ועם זאת אנחנו מתקיימים בדמוקרטיה. אז במקום לא להאמין באזורים ״העניים״ בישראל, במקום להתאמץ ולפתוח להם דלתות, חצי צעד, בואו נעשה פה שפה רשמית שלישית בישראל, שהיא בינלאומית רשמית וחייבים גם לדבר אותה כשפת אם -האנגלית. זה הצליח במקומות אחרים. מישהו רוצה להביא את הדוגמאות המודרניות?

ואז כשפגשתי את קרישנה, חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח לכל הישראלים את האפשרות להיות ״עובדים אורחים״, עובדי חוץ, עובדים זרים בחו״ל? הם יעשו יותר כסף למשפחות שלהם, ויצליחו לממן השקעות בעסקים הפרטיים שלהם, של הילדים היקרים שלהם, בצורה הרבה יותר פשוטה, למי שיהיה מוכן לקבל את המשמעות של המרחק. למה לריב על העוגה הכלכלית, למה להכניס אגרסיביות שהיא הפכה לחלק מהגרעין המשפחתי הישראלי… אני זוכר שאישה אחת אמרה לאדם אחד שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל אם הוא לא יפסיק, והיא גם תאמר למשטרה. ליד כולם, כאשר המשפחה שלה מקיפה אותה, וזו משפחה יציבה. בטח הדברים השתנו אצלהם, המלחמה מאז החלה. 

הפתרונות הללו יכולים להכניס אנשים, אנשי תרבות, אושיות כלכלה, מחוקקים, מנהלי סניפים וכוליי לפרדוקס. כמובן שדמוקרטיה או כל האזרחות היא אינה דבר קוהרנטי, אז תחשבו איזה מהפך פילוסופים בכלכלה עברו עם עצמם כאשר תיארו לעולם את השוק החופשי שאנחנו מתגאים בו כל כך. תמונה.

קרדיטים

  1. Photo: Eleanor Roosevelt, First Lady of the United States by Underwood & Underwood @Wikimedia.

סוף עידן השמש

מספרים שגם אם האנושות תשרוד את סוף עידן השמש, ותמצא היא דרך להפוך כוכבים לפונדקאים עם עלווה ירוקה, עם עונות שנה, עם עננים שעליהם ניתן לספר על גיבורים כמו איקרוס, שפָּרַס לו כנפיים. ואולי ימצאו גם ירח לבן ובוהק שעליו ניתן להניח את מקורותינו, שם יתארו להם את הנסיכה קאגויה (かぐや姫) שנאלצה לבחור בין שני עולמות כה שונים. ואז הפונדקאים יהפכו לבית. גם אם המסע ההוראי שלנו בחלל יסתיים, ואנחנו נִשָּׁכַח, המלחמות ישכחו, אז, ולמרות כל המאמצים לחוות את החיים, הכוכבים אחד אחרי השני יכבו. האם יזנחו את הכתב? האם החלומות יפסקו? האם האהבה תִּשָּׁכַח? לאחרונה אני נתקל באנשים טהורים שמזכירים לי כמה ההווה שלהם חשוב… לחוות אותם, את הסלט הפרטי, זה כמו להביט בשמיים ולראות כוכב אחד אחרי השני כבה לו, ואני חושב שזה מערער לי את היסוד של זה של האישה שאותה אני אוהב. וזה לא מערער, כי בסופו של דבר לכל פעולה יש משמעות, משמעות בהווה זה אומר שאני לא רק מסיק מסקנות, אני גם פועל. כי להעניק לילדים את שמיכת הכוכבים שאני רואה, זו הברכה שאני מתפלל שאתם מעניקים לילדים שלכם. המציאות כפי שהיא, היא חסרת משמעות… מה שהופך אותה לעולם שלכם, אלה הם המון חלומות קטנים שנקשרים זה בזו. אפילו העץ חסר משמעות אצל בן האדם ללא ״החלום״ של העץ. לתאר את זה, זה להיכנס לשיח אקדמי בלי לגעת בדבר עצמו. לכן הכנסתי לכם את הסיפור של מה שמתארים לנו בסוף הזמן של היקום: יהיו נקודות אדומות בשמיים, שיעלמו, גרמי השמיים יתרחקו זה האחד, מזה השני. ״שורדי השבי״ יקבלו הרבה מאוד תמיכה, הם יצטרכו לחזור לחיים נורמליים, אני מניח שהחלק הגדול, יחזור לזה התעשייתי. הם יצטרכו לעמוד בתנאים מסוימים. אתם תעשו את הסטטיסטיקה העיונית, האם גם הם יצטרכו להתמודד עם מצב שבהם שוב, בעוצמות אחרות, מכבים להם את תאורת השמיים מתוך ידיעה של מה שעברו? תוך כמה זמן זה יקרה? שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לשני זוגות המבוגרים, עולים חדשים, עם החיוך הרחב והבאמת נוצץ, להישאר עם החיוך הזה? 4 חודשים. אני לא מביא את זה כדי לבאס אתכם, אני רוצה לספר לכם שיש עולם גדול יותר ששוכן בתוכנו, שאם לא נשאיר את תאורת השמיים בו דולקת, עם מוסר, עם להקל על אנשים מהלחצים הכלכליים, פחות ביקורת, פחות הנדסה חברתית, לפזר לאורך כל החברה הישראלית את זכויות מימוש הפוטנציאל… יהיה להם יותר קל לחלום. תראו אני לא רואה הבדלים חד משמעיים בין מעמדות, לפחות לא בישראל, וכשמעמד אחד סובל, זה אומר שבמקביל מעמד אחר נסגר. למטבע של האושר יש שני צדדים. אולי זה ייחודי לעם בישראל, אולי.

קרדיטים

  1. Photo: Iga no Tsubone by Yoshitoshi Tsukioka @Rawpixel.

הרשמיות שמבקשת לעצמה אנושיות

להפסיק לרַצות אחרים, באנגלית אומרים להפסיק להיות nice. יש הבדלים של משמעויות בין המילים ובין השפות שאני מביא לדף הכתיבה הזה, אני ארצה לשאול אתכם מה כן דומה? רשמיות כתוצר היא אחת. (אז מה זה שנשאר?). מי יכול להקשיב כאשר מערכות היחסים הם רשמיות (אוסיף: יותר מידי, ומורגלת)? מרחבי ההקשבה הללו, שניתן למצוא אותן בקלות, יכולים להיות טובים, אפילו טובים מאוד, זה גם מערב מערכות יחסים רשמיות שנוגעות לכלכלה. אני לא ארחיב את הדיון החשוב הזה כרגע, אספר סיפור קצר: אני מוצא חברים בכל העולם ויש לי חבר במדינה במזרח אסיה, באיזה כפר מרוחק, ויצא לי לדבר איתו בשיחת וידאו, וזה בית של עץ, בלי חשמל, האוכל מחומם באמצעות חומר בעירה שהם מוצאים בסביבה הקרובה, ובתנור ממתכת. התחיל לרדת גשם. השכנים, שהבית שלו היה המקום הראשון למצוא בו מחסה, נכנסו פנימה למעגל חברתי. אין דלת, פשוט נכנסו. אתם חושבים שהחיוכים שלהם הסתירו דברים אחרים כמו שהרשמיות מבקשת לחשוף? מה נשאר ליותר מידי רשמיות מלבד לחשוף את ״השקר״? סיפור נוסף: לפני כשנתיים פגשתי לראשונה בחיי תלמידי חכמים של איזה רב גדול מניו-יורק, אחד מהם שאל אותי אם יש לי מגפיים במידה כזאת וכזאת, כמובן ששמחתי להשאיל לו. והם החזירו מה-nice אלי (ויש לי עוד הרבה סיפורים וממקומות שונים). אז מה, מערכות יחסים בישראל ומערכות יחסים בינלאומיות הן שני מושגים עם משמעויות שונות? יהודי יקר ופילוסופי (ולא רק) יספר לנו שהאחדות מופיעה בכל חג, אוסיף ואומר שיש מעגליות. לאן תקחו את זה מכאן, זה עניין שלכם עם עצמכם. (הערה: ישנן סיבות רגישות שבה אנשים נכנסים לסטטוס של רשמיות, אומר רק שיש להתחבר למקור האנושי של החיבור החיצוני כזה האינדבידואלי הפנימי למרות זאת, כי המשמעות של חיבור פנימי בלבד הוא גם נושא את המשקל של לבטל את האחר, להרחיק אותו מהמעגל החברתי, זה לא עניין של מה בכך. אני אמשיך לדון בזה עם עצמי. זו עבודה עצמית שהבלוג כאן הוא לא המקום שיכול להעניק, אני כן אשמח לשמוע אם שימש לך כשער).

הדרך לאושר בדרך לפיצרייה

בתל-אביב אנשים אוכלים פיצות ממש דקות. דק בקטע של נייר. ונהננו ממנו אתמול. ה-Crust היה נחמד גם כן, עם כמות הבועות והארומה המוכרות והאהובות. שאלת היחסים ביניהם היא שאלה שנמצאת תחת דיון, יש פיצה סיציליאנית, יש פיצה מרגריטה, יש ניו יורק, שיקגו, זה עם האננס (איכס), לבנה (גם כן איכס, חחח סליחה, לא בקטע של גבינה כחולה), פיצה ישראלית שכולנו התרגלנו אליה ויש פיצה תל-אביב. אז נסענו אתמול לאכול פיצה בתל-אביב, ובהליכה בין הרחובות מהנקודה שבה חנינו לנקודה שאותה חיפשנו סיפרתי להם שאני מעלה אותה לפעמים בשיחות בנינו, שזה מתרחש באופן אוטומטי כאשר אני מתקרב למקום הזה שאני מפחד ממנו, המקום של חוסר המשמעות. כן… זו תחושה שהיא לא פשוטה לי, זה אפילו לא עצבות, זאת לא נגזרת של אף תחושה שהכרתי, זאת התחושה של היות אני בכלום. איזו דוגמה אוכל לתת לכם כדי שנוכל ליישר קו? כן… יש איזה סרט מ-2014 של כריסטופר נולאן שאולי מצליח לתאר את זאת, הוא נקרא "בין כוכבים" (Interstellar). אני חושב שזו תחושה שנמצאת בתוכנו בבני האנוש, זאת שמצאה לה ביטוי רחב יותר בעשר – חמש עשרה השנים האחרונות. מהיכן הוא נובע ב-DNA ההיסטורי שלנו, אני לא יודע בדיוק: המתח שבין האנושות שמתמודדת עם איזה סוף ידוע מראש מול מה שמייצג יו מאן (מאט דיימון) כדובר המרכזי של הבדידות. הגבול בין בדידות לתחושה הזאת הוא דק ברוחב של נויטרון, זה שהעולם המודרני או התרבות הישראלית לא מוכנה להודות בתופעות הללו, במידת התפשטותה, בנְפִיצוּת ובשכיחות, זה כבר נושא שיחה אחר. בכל אופן כתשובה, אחד אמר לי שזה טוב שאני עושה כך, כל עוד שאני מזכיר לעצמי שהיא אף פעם לא הייתה שם בשבילי. זה הזכיר לי כמה דברים שאחרים אמרו לי בעברי, ובעברי כעסתי על כך, כי את התוצרים השליליים של כך כן חוויתי, וזה לא פייר. אמרתי לו שהיא אינה כלי שאני משתמש בו מתי שצריך, היא אינה אֵלה שאני פונה אליה מתי שזה מתאים לי. יש בי נאמנות ואחריות כלפי כל סך הרגשות שלה. היא אדם, היא אישה שאני חולם באמת לאהוב אותה. אף אחד מאיתנו כמובן לא "צודק", יש איזה אמצע, ביחסים בין בני אדם. בכל אופן באהבה לאישה, בנאמנות לסיפור החיים שלה, יש איזה עיוורון שאני מקבל אותו על עצמי. ובתחום העיוורון הזה השמיים מכוסים בכוכבים במערך כזה וכזה, בעוצמת נצנוץ כזאת וכזאת. מי אמר שבעל הידיעה הקרה של איך העולם עובד עם נתונים כאלה וכאלה יודע מה זה לחלום?

בעבר אמרו לי דבר דומה: (אני בכוונה לא מספק דוגמאות) זה האינטרס שמצד אחד אתה לא נשאר לבד, לכאורה, ומצד שני אותה החפצה ומתוך מודעות והחלטיות, מונעת מהמוחפץ להיות חלק שווה מהעולם של המחפיץ. ישנה "עליונות" מסוג מסוים, גם כאן אומר לכאורה. ואני לא מייחס את זה למגדר מסוים, ממש לא, זה אפילו חוצה מגדרים וזה מסתכם במי שאתה בתור אדם. וזה הסבר שמצא היגיון לסיבה של למה אותן נשמות טהורות שהשיגו הרבה יותר ממני, ברמה הכלכלית וברמה החברתית, האשימו אותי בדברים בלי שהוצאתי אפילו מילה אחת. ההזדמנות מבחינתם נמצאה. אני לא קרוב משפחה שלהם, עושים לפחות פי שתיים אם לא שלוש או ארבע הכנסה יותר מההורים שלי יחד, יש להם עם מי לדבר, או לפחות לשלם שיקשיבו להם, אני מאמין שזו הייתה בחירה מודעת. והסיבה למה אני נכנס איתכם לתחושה הזאת, שמופיעה עתה לעיתים רחוקות יותר… אל תיפלו לבור הזה של להחפיץ כמטרה לפתור את הבדידות, את הבעיות שאתם מתמודדים איתן, יהיו אשר יהיו, זה לא שווה את זה. העבודה הקשה שווה את זה. תעבדו על המודעות העצמית שלכם, תשלבו את זה עם מוסר. ללא מוסר, או מורה דרך אין מה שיתעל אותך מעבר לזה, מעבר לעצמך, זה הרבה יותר קל עם מדריכי דרך. גם אני עושה הכללות, מצמצם אנשים בצורה לא מודעת… הרעיון זה לעבוד על זה, זה לפעמים לעצור, לפעמים לשאול את השאלות הנכונות. בתל-אביב אפשר להבחין בצד השני של אותו גבול דק משמיים, בבדידות. האם זו ההשתקפות שלי או האמת החיצונית, את זה רק את/ה יכול/ה לתת לעצמך. הדרך אל האושר.

קרדיטים

  1. Video: Hero – Mariah Carey (Live from Fantasy: Madison Square Garden, 1995) [4K Remastered] @YouTube.
  2. Original Video: Mariah Carey – Hero (from Fantasy: Live at Madison Square Garden) @YouTube.

…של הפרק.

ואולי שכבר מתתי באוקטובר של השנה שעברה. המגע שמגדיר לי את העור, התחושה על משטח הזכוכית שבאחת מהן מופיעה היא, ואני על פניה הזוהרות, היות-הגשמי לא קיים עוד. מעשה התעתועים של נפשי מכיוון שאני אוחז ונישא על חוטים של מפעיל אשר שנינו נתונים לו. זה הופך אותי למריונטה עם השם שלי ככותרת, עם הפנים שלי, עם מה שמאחסן לו שם הלב. מה זה שאני עושה כאן מלבד זה של ללכת על גשרים עתיקים? חש שכל זה נועד כדי לסגור קשרים ישנים שמחפשים להם מנוח. כמו רוח-רודפת? האם זה אומר שהחיים שלי רדופים? ברוחות רפאים? רוחות שהתמקמו להם שם בזיכרוני, בין פרקי זיכרון שנמתחים עד לאינסוף, שאינם ניתנים להתרה, עד שאמצא את המנוח, כדי לסגור את הדף האחרון שבחיי. ואולי זו אותה זעקה שלא מאפשרת לי אותה, קבלה של אותם החיים שנותרו כתהליך של גסיסה תחת קבוע מתמטי שבו המודע אינו יכול לקבל על עצמו, כי למודע אין מקום במה שמגיע אחרי. והוא נלחם. נלחם בסוף המושלם שלי. הסוף שאין אני רוצה בו. הסוף שבו אני מתיר את כל הקשרים שנותרו בי. ואולי נועדתי לכישלון, כי זכות הבחירה פגה לה ואני ממציא מאז אותו יום ערור את אותן חזיונות ובכל יום מטפס בעזרת אותן המדרגות שאליהן רגילים הן במגעי, בסמטאות שאותן אני חוצה, במסדרונות שבהן אני אמור להיות בתמונה משפחתית אידאלית, אמור. לאן בדיוק, לאן? האם עלי למצוא אותה, לספר לה שאהבתיה? האם כך נגמרים להם חיי האדם? אילו רק, אילו רק, אילו רק, אילו רק, ככה עשרות פעמים ביום, כפול כמות האנשים, ואנחנו מגיעים למיליארדים של בקשות ריקות של "אילו רק"… והאילו רק שלי, אילו רק יכולתי לאחוז בידיה ולראות אותה מאושרת, הייתי חוזר לביתי, לחדרי ובוכה. אני מאוד אוהב לטייל, לגלות ארצות, בשלב זה במסגרת של סיכון מחושב, זה מה שמאפשר לי מנוח, אם אפשר לקרוא לזה כך. והחטופים שלנו ב"ה חוזרים למקומם מסביב למדורת השבט שלנו, או מעט מעל לסלע האֵם (bedrock), לצידנו, החיים. ואני מקווה שנוכל לרפא אותם למרות שהתשתית החברתית, זאת הפסיכולוגית, קרובה לסף של פרידה אמיתית, של פירוק חברתי, כי באמת לא למדנו, סליחה על האמת. אנשים לא יכולים להצביע איך העולם שם בחוץ התהפך ורואה בטוב רע, וברע טוב, כאשר כאן ביניכם פנימה, למרות קדושת הימים, לא עושים אתם את חשבון הנפש הזה עם עצמכם ופועלים לתקן. הלכתם לפני שלושה ימים לבית-הכנסת, צמתם, זה לא עובד ככה. הלוואי ונוכל איתם יחד לפתוח דלת חדשה בעולם קבוע מראש שבו אנחנו יודעים שיש לפחות אמת אחת יחידה שלא ניתנת לערעור, הסוף…

(זה תיאור פילוסופי-ספרותי בלבד, יש אנשים שלא יכולים ולא יכולות לדבר כמו כולם. לדבר כמו כולם זה קל, ובממדים של נפשם לדבר כמו כולם זה לתעתע את מה שבאמת חשוב שזה החיים עצמם).

קרדיטים

  1. Video: Lamb – Wise Enough @YouTube.

הגבול של הבדידות – סיפור רביעי שנכנס לו

פרק ד'– על הסיפור שלה

בת לקהילה ה– וגם היא מחפשת משמעות, בית. כל אחת מגדירה בית בדרך אחרת. כשנוכחתי לדעת שהילדים של בת-דודה'שלי אוכלים שניצל ופירה על בסיס יומיומי, שאלתי את המשפחה "מה זה האוכל הזה?" עד שהבנתי: זה האוכל-של-בית שלהם, וזה האוכל הכי טעים בעולם, בבית הכי טוב בעולם, וגם לכולנו יש שניצל בתפריט הילדות שלנו, ואני חושב שהדור של בן-גוריון הביאו את מעדן גרמני-אוסטרי הבית-הזה-שלהם אלינו. אבל מה קורה כשהבית לא מושלם, והילד, הילדה קשורה למקום המושלם הזה שנקרא בית? אותה בת-קהילה משכה לחיים שלה גברים תלותיים עד שזה מביא אותם לקנאה לא יציבה, בטח לא בית נורמלי, בטח לא על פי התפיסה היהודית שאני מכיר. בשיחה הבאה הבנתי… רציתי להגיד שצריכה היא להפסיק עם מעגלי החברה של הבירה והסיגריות אם היא רוצה לבנות משהו יציב… בתפיסה הקהילתית שלי, זה נתפס כגורם שלילי בחיים… להפסיק, גבול. אולי זה בדיוק מה שעובר על ילדים בבית לא מושלם, אולי לבדם/בגפם העולם לא יציב… לא יודע, הקהילה כולה עלתה באומץ לארץ האבות, ואני כל כך נהנה מהסיפורים שלהם, אבל הם עשו את הטעות שהקהילה שלי עשתה, הם לא נשאו ונתנו עם מוסדות הארץ כדי שהדלתות יפתחו, כדי שהפוטנציאל להתפתחות יתממש למרות החסמים שעולים מההבדלים התרבותיים ומהשפה "הלא נכונה"… פעם חשבתי שהם היו צריכים להקים מחדש קיבוצים… האדם שנמצא בחייה קרא לי הומו, והיא בהריון. (אנא אל תכעסו על אף אחד מהם, ולא על מה שהוביל לכך, סבל שמוליד סבל שמוליד סבל יכול להיפסק באמצעות החמלה, גם אם לא בהצלחה, הזרע נטמן). אז… האם זהו הגבול של הבדידות? האם בכך מסתכמים החיים? ממש ממש לא, סיפורים מתחמים דמויות, תמיד יש המשך, תמיד יש היסטוריה שהפסיכולוגיה שלנו נתונה לה, ושני הדברים אינם דטרמיניסטיים, גם כלפי זה שנושא עם עצמו שוב ושוב שמות גנאי, וגם כלפי האישה שניסיתי ללא הצלחה לומר לה… הלוואי והיא תצליח לכתוב את הסיפור שלה. מי ייתן וכל היצורים החיים יחוו שלווה. גמר חתימה טובה.

קרדיטים

  1. Video: Cupid (OT4/Twin Ver.) – LIVE IN STUDIO | FIFTY FIFTY (피프티피프티) @YouTube.

המטריקה של האדם

המטריקה של האדם, צריך להוריד בירוקרטיות לא רק בכלכלה, ולא רק ל-"חכמים ביותר", "חוכמה" זה גם מושג מאוד צר, מאוד מהיר, כוללני מידי, שמפספס את העיקר. רק כדי לקצר את הדיון, אומר שהוא לא מדבר על פוטנציאל, בפוטנציאל צריך להשקיע לאורך זמן, זה אומר שהחכמים ביותר מוגדרים כך כל עוד הם נכנסים למסגרת תקציבית מוגדרת. לא יודע, אולי צריך להקיף את העם בישראל בהמון אנשים שעוסקים בתחומי הטיפול, כמו שעשו לפני הרבה שנים בפינלנד. כי דור שלם של נערים/נערות שהגיעו לפה לארץ, ובזה שלא נכנסו למשא ומתן עם מוסדות המדינה, הוויתור על מה שדורות שלמים השיגו לפניהם בארץ מוצאם, בדיעבד היה גדול מידי. כשהעולם מתרגם עלייה לאנגלית הוא מתרגם ל-מְהַגֵר, immigrant. אולי זה מה שאנחנו בעיני ה-10%, מהגרים, ובני מהגרים. וזה בסדר, רק צריך לומר זאת בחוקה, כך שההורים עם הילדים בעלי הפוטנציאל, יהיה להם זמן ומשאבים ללמד את הילדה לדבר באנגלית, במקום להשקיע יותר מידי בלקנות בית. אני לא יודע מה אתם חושבים על מה שכתבתי עכשיו, מה שאני יודע שלא תרצו "להקריב" את הילדים שלכם על מזבח שבעליו לא מעוניינים לראות בהם כישות משותפת בהכל, נכון? זו מטריקה שהכלכלנים צריכים להכניס לנוסחאות שלהם כדי לא לאבד את מה שמחזיק את החוב הלאומי, ואת מה שאין בו הגיון כלכלי: את קודש-הקודשים. המטריקה של האושר.

יש דבר כזה אושר. אילו הייתה האישה לצידי, ההרים שנועדתי לחצות כדי להשיג את המטרות שלי היו הרבה פחות מרתיעים, עם מעט יותר זוויות טיפוס כהות, בזה אני בטוח… ניסיונות החבלה, יש כאלה שיקראו לזה עין הרע, אמרתי לכם, אני מאמין בתהליכים, היו כמו זכוכית שקופה שהיא מעטה של עשן, איתה היה לי הרבה יותר קל לחצות… זה בסך הכל עשן שצריך לפעמים אומץ, לפעמים אולטימטום של שקט נפשי כדי להגיע למקורותיו.

ב': הילדים משנות ה-90 והלאה התחילו להכיר את המזרח הרחוק. למוסדות האקדמיים והכלכליים, לכו בעקבותינו, תיצרו קשרים, תיראו עוד נקודות מבט, תפיסות עולם שונות ומדהימות, ההישגים שלהם הרי ברמות חובקות עולם, אולי כך נוכל לשמש גם גשר של ערכים.

הסיבה למה ללשון אין משמעות?

שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.

חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:

לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.

את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.

כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.

קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.

אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.

למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.

זה אָלֶף.

עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:

בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….

אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.

איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?

אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.

אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.

להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.

כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.

נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.

המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.

אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.

כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.

כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.

אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.

זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:

באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.

אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.

אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.

קרדיטים

  1. Video: Tula – Wicked Game @YouTube.

לדוג דגים בעיר לוד

אדם מתל-אביב פרסם שעלות הדיור בגוש דן גבוהה מידי, לפני כמה שנים. הוא לא ציפה לתשובה, כתבתי לו שאם הוא רוצה להישאר בגוש-דן במחיר של מיליון שקל (שקל אומרים בשוק, בסופרמרקט, בדוכני הפלאפל, ואפילו באוניברסיטה, שקלים אומרים בשיר של אייל גולן), אני לא זוכר את התשובה שלו במדויק, אני כן זוכר שיצאתי בחוסר נוחות מסוים, כי אני מספר לו על הבית שלי, טבעי. בית גם אם הוא במדבר, הוא בית. והוא הכי יפה בעולם. נכון? סיפקתי לו מידע ששווה כסף.

מאז התחילה המלחמה, סגרו את המקלט ואנשים התלוננו, נציגה של עריית לוד השיבה על זה שגונבים את הרהיטים מהמקלט במילים כמו "איזה קהל אתם חושבים שיש בלוד" לא בדיוק המילים הללו, אבל הייתה שם סוג של קבלת ה-"חלש", על פי תפיסתה תושבי לוד הם נזקקים, יותר מלומר "בעלי שאיפות", אז כעסתי. דברים השתנו מאז, דבר אחר גדול ממני התגלה. אבל יצא לי לחשוב…

לפני כמה ימים במוצ"ש הייתי מול חוף הים בגוש-דן, וראיתי מלא אנשים מבוגרים בטיילת, נשענים על המעקה, זה מקום לנוח. חשבתי לעצמי איפה יש לתושבי לוד "לנוח" במוצ"ש? בבית הכנסת. להניח את הדעת בבית הכנסת, במסגד, בכנסייה. אני פשוט מעריך את החיבור לרוח הקודש, הרוח הפנימית, what ever, בטבע.

אָלֶף, צריך באמת יותר עצים ומהר, ליצור מרחבים לא ביקורתיים של טבע, כי צריך להעניק אותם קודם למבוגרים. אמא שלי מדברת על שהיא רוצה לעבוד דירה, ואבא שלי רוצה להישאר עם החברים שלו בלוד. ספרתי לה על המקרה עם נציגת העריה הנכבדת. שאולי "לוד" היא כבר לא הבית שלנו, אפילו החברים של אבא שלי מתמעטים בעיר, גם כי הם סיימו את תפקידם בעולם היקר שלנו, זה עוקץ לי בלב שאני אומר את זה, אם הסביבה שלי לא מאמינה בבית שלי, אז למה שאני יאמין בבית שלהם? שאלה שאת התשובה עליה אתם יודעים עם עצמכם. הלוואי והיינו נפגשים ודנים על זה, מנחים אותי.

חמלה עוזרת לראות בצורה רחבה יותר, לתת תוקף לעצמי, ועם זאת לקבל את הדעות של אחרים כשלהם, זה לשחרר. האם לשחרר את מושג הבית? אני כאילו נמצא "במתח", בין הנאמנות שלי לבית שבו גדלתי, למה שקרה לי בפועל: סיפור אחד, ישנה קהילה יחסית חדשה בלוד שמאוד רציתי להתחבב עליהם, בתקופה שהייתה באמת קשה לי. וזה היה כל כך נעים בהתחלה, עד שהם התחילו בפועל לגרש את כל מי שלא בא מתוך הקהילה. ישנם מוסדות סגורים בלוד, כולל אלה של החינוך. כבר חוויתי איך "מגרשים" אותי ממוסדות שונים בארץ בגלל שאני לא שייך לקהילה, לא בגלל שאני לא טוב, וע"פ מערכת הקטגוריות שלהם אני אפילו מצוין, זה פשוט יוצא ככה. אני לא רוצה, ב"ה כאשר יהיו לי ילדים, שלא יאפשרו להם להיות במוסדות שאני מוצא לנכון שהכי מתאימות לשאיפות שלי איתם, דווקא כי הם סגורים. זו מערכת סוציאלית פה, לא מערכת חינוך פרטית.

מול חוף הים, פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר אדם דתי, שמתגורר ביישוב דתי, יש לו אישה וילדים, והוא לא מסוגל להיות איתם הרבה זמן, אני מניח שזה גם עניין של אופי, הוא אדם שאוהב לצאת, להכיר, אני ממש מבין את הצד הזה בו. ואותו אדם קנה חַכָּה, כדי לדוג דגים. והוא מכיר לא מעט אנשים שיש להם יאכטות. אמרתי לאותו אדם שתיאר לי זאת שיש אנשים כמונו שכאשר כואב להם, הם מתבטאים וורבלית, ויש כאלה שיגידו לך שהם קנו חכה. ושלא אכפת לי שהם לא יודעים להתבטא, אני אפילו ייהנה לדוג איתם דגים בלי להוציא אף הגה.

קרדיטים

  1. Photo: Mother with Children Holding Birdhouses on a Stick by Katya Gutsulyak @Pexels.
  2. Video: Take Me Home, Country Roads – The Petersens (LIVE) @YouTube.