קטגוריה: Uncategorized

לעוברי אורח יש סמלים כל כך שונים כדי להניח את הכאבים עליהם, אני מדבר על כאב. יש כאלה שימצאו תמונה של צדיק, יש כאלה שיפנו לפסל בדמותו של בודהה או קרישנה, הבודהה כאדם, וקרישנה כאל. יש כאלה בכרזות של ״אתה אשם״. יש כאלה שיחזרו למקום שבו הם חוו אושר עם החיים שחלפו מהעולם, אם בבטחה או אם בבלבול, הבית של אמא, הבית של אבא, עצי הזית שבגינה שעליהם טיפסו. מוזיאונים שגם הם, אם תחשבו על זה, סוג של תנ״ך קדוש, של ספר קדוש. הבודהה אמר שאין להישען על העבר, וביהדותנו שאין להישען על מצבות. כל אדם ״שוכח״ בדרכו את ההדרכה, ורוצה לשכוח. המלחמה הזאת שהסתיימה לעת עתה, לא ציפתי להסתכל על הטלויזיה, רציתי להיות רחוק, כי הדברים הנוראים שקרו לנו כעם, לא חשבתי שזה משהו שיכול להסתיים, להתפוגג לה בבת-אחת, זה רק להסתיר את מה שגם הוביל לכך… שמעתי שהנשיא טרמפ הגיע, ולא רציתי לייחס לזה חשיבות, כי כעסתי. לא עליו, עוד מעט אומר על מה. נכנסתי לביתי, מסך הטלויזיה דלק, המופע בכנסת התחיל, הנאום של ראש הממשלה שהפנה את צומת ליבי לאותו חייל שנפצע בקרב, הנאום של ראש האופוזיציה שדיבר גם על הבת שלו, והדרך של נשיא ארצות הברית להיות איתנו, בדרכו שלו, הבנתי פתאום כמה שהטקס הזה חשוב לאנשים פה. גם שזה לא יפתור את היחס של בן אדם לחברו בטווח הקצר. אני שמח שיש משהו אצל אנשים שמזכיר לי את הדרך הנכונה. להתמקד בחיובי, לחזור לדרך ארץ. אני רק עובר אורח בחיים שלך. אז על מה כעסתי? לכל אחד יש איזה סמל פרטי במלחמה הזאת, שהוא תופס אותו בצורה ייחודית ושונה מכל אדם אחר, כי אין נרו שלו דומה לנר חברו, כי אותו סמל נקשר לחיים אחרים, של בית. יש שיצאו להפגנות למען החיים. אצלי יש גיבורה, גיבורת סמל. שני לוק (סליחה). כאשר ראיתי איך מובילים אותה מחוץ להישג ידנו, אני כל כך כעסתי, ״זו אחותי שם!״ מאז לא רציתי לראות ולא ראיתי, אולי כמה פריימים בטעות, של הצילומים של אנשים מעזה שהשתתפו בטבח ותיעדו בגאווה את המתרחש. אני לא מאמין להם, הם מתכוונים לממש את החזון שלהם, ואני מקווה שאתם לא מאמינים, אני כן רוצה שתאמינו בתהליך השלום שמתרחש לו, ויותר מזה אני רוצה שתאמינו בעצמכם, כאנושות. בנוסף אנשים מוארים סיפרו לנו שהדרך לאושר הוא לסלוח, לראות בהשלכות של המעשים, לבחון את חופש הבחירה, שהדרך היא תוצר של הבחירות שלנו, הנה לכם חזון: הרעיון הזה של הארגון, דרך מה ״שהשיג״, יקח קצת זמן, הוא ייעלם לדפי ההסטוריה, או לאיזה מוזיאון, … שאלה לי אליכם: במידה וממשיכי דרכם ינסו למצוא סליחה אמיתית, (אני מניח שביהדות הסליחה קשה יותר, אין רב שיכול לתת לנו לקרוא מספר מזמורים של איזו אמא קדושה וזהו, אולי נדבר על זה בהמשך,) לא הם, אלא הילדים, תוכלו לעזור להם? אני לא ממתין, מצפה, או רוצה בתשובה, מה שאני מבקש רק שתתמקדו בטוב ו/או בעשיית הטוב.

בעולם האומנות, התרבות, ההפקה, חוויתי הרבה קולות רועשים, והייתי רק תלמיד, כחולם הייתי. גם אם הכרתי אותך לזמן קצר בלבד, היית אחד הקולות החמים בו, קול אבהי ואוהב, ואם רק היה לי את הניסיון שיש לי היום, ההבנה התקשורתית, אולי הייתי גם זוכה ליותר איתך. למשפחתו היקרה, רוצה אני למסור לכם את מה שלפעמים צריך להזכיר, שהחיים אינם הסוף, כפי שעלה-נושר תמיד מייצג את כל העולם החם והיפה בכל הממדים הפיזיים שלו. להגיד על מישהו שהביא לעולם משפחה לתפארת, אני יכול כרגע רק לדמיין את זה; מרחוק יותר, כתלמיד, הקול שלו בהחלט הודיע על כך בכל מילה יחידה שהביא לעולם. כמה מעט זמן עם מישהו יכול להשפיע לאורך חיוו של זה שנוכח בחיים, הקול שלך, הוא מהאורות בעולמי. מודה אני לך. אלון אבוטבול.

1. הגדר לא נִמְצְאָה, ולא כביש, אלה רק גבעות קורנות, מרבצים של אבנים פשוטות שאין צורך לְסַגֵּל, להניע את גלגלי הישועה, כיצד הרגליים מרגישות, אנוכי עומד לִפְנֵי
   
   
2. מעבר למגרש-המשחקים ישנה סכנה מרחבית בדמות של ירידה תלולה, וכביש עליו נעים גלגלים. זהו לא הרעש של המנוע ולא החיכוך של המתכת באוויר ושל הגומי באספלט, זה הרעש של הסכנה לִפְנֵי
   
   
3. ציבור העובדים, קהל המאמינים ומרבצים של אבנים פשוטות.

המבצע בעזה, שם ממש תנכ"י, שומר החומות, אזרחים שומרי חוק, שרואים בתורה נחלה ומוכנים לספוג הפגזות, לא לשם פתרון מדיני אלא כדי לגרום לשינוי.

אתם יודעים מה אני רואה מהעיר לוד? איך פעילים פוליטיים שלא מלוד מייצרים כותרות רעיוניות של שני עמים שחיים בשלום ומשלבים את לוד בכותרות, כותרות שאני שומע לראשונה כמו שר משטרה מוסלמי כאשר אנשי ליכוד מהעיר היו מוכנים לראות עוד לפני הכותרות… אפילו שר תרבות היה נשמע להם מתקבל על הדעת.

וכמובן שאפשר למצוא את אלה שיענו את התשובות המתקבלות על הדעת של השיח הנוכחי, אבל תחושת הנוכחות של שכנים שמדברים אחד עם השני, עושים עסקים ביחד, תלויים אחד בשני, מחלקים פרחים אחד לשני בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, הוא מצב קיים.

המשך קריאת הפוסט "תחילתו של מבצע לאומי: שומר החומות תוך הסתכלות על המרחב הבינלאומי"

האימא לבן: ותגיד גם לאחותך, אל תהיו בקרבת מפגינים או בקרבת כל מי שעושה שַׁמָּאוּת בזמן אמת לחסינות עדר.

הבן: הונג-קונג.

האימא: פה זה לא הונג-קונג, האם אני מספיק ברורה?

הבן: וגם לא נדבר על ביבי.

האימא: במיוחד לא על ביבי, בלהט הרגע אנשים עוד ירקו לכם בפרצוף 

הבן: אימא, זה יותר מידי תהליכים, לא כל מה שמראים בטלוויזיה אמיתי.

האימא: אולי שחררתי אתכם מוקדם מידי, רק הישמרו לנפשותיכם.