קטגוריה: Uncategorized

מה זה אומר בדיוק לשחרר? האם זה אומר "לגרש" אותה מכל קשר שבסיפוריי חיי? מכל משמעות שהוענקה לה מתוקף היותה היא בסיפורים המיתיים שבהם מתרחשים ימיי שמתקרבים עוד יום לסופם הידוע מראש? כמו אדם מן המניין, לעובד זר בתחום החקלאות/הסיעודי? כמו עובד בשירות הלקוחות ללקוח שגם כך נמצא בייאושו, ולהפיך? הרגלים שנבנו לאורך חודשים ושנים, כיפת הברזל האישית. כמו אדם שהפסיק להאמין בערכי משפחה, לאדם שמאמין בערכי משפחה, או הפוך? כמו איש שמעוניין רק בשותפים שקוראים סופרים מהתרבות העברית לתושב העיר לוד שמדבר גם קצת אחרת? מכיר אני במוות, ולכן יקרה לי היא אפילו אף יותר ממה שידעתי. האם לתרגם את תהליך החיבְרוּת של נשים בישראל כקוראות שפה תרבותית אחת בלבד, ואז לגבש את הרעיון המכני הזה סביב המודעות שלה, סביב שמה, כאילו מתנשאת היא כלפיי? לצַמֵּד לַשֵּׁם שנישא לו בלילות, בלילותיי שלי? … לפעמים בחלומות, ובתפילות, שלפעמים אני מתאמץ לומר אותן בבוקר? ברגעים של חוסר וודאות עָמֵל, ומזכיר לי עצמי שהתפילות הללו קיימות בגלל שהיא, היא היא, ואין עוד אחרת כמו היא. ואני עוד מתריס לאחרים שלא חסרים דגים בים, שיהיו אמיצים, שהאחת עוד תגיע, לפעמים אני משלב ציניות. לפעמים, נכון, אני בשלב הבלבול, וכולם חוץ מאשר אני כה בטוחים שהם יציבים כל כך. וכשהאדם הרגיש צריך, אז גם איזו מילה גסה, אבל איתה… כאשר שמה עולה בדמיוני, אין מילה גסה אחת שמעוניינת להתבטע, אין. אני פשוט לא יכול. אני אומר להם, מעתה … ״מעכשיו תקרא לה 'הלשעברית'״, מושג פוליטי, שקשור לתקופה הזאת בלבד, שאולי בכלל עברה זמנה, ואז הם צוחקים, כי אין קשר ליחסים שלי איתם לפוליטיות, ופתאום אני מכניס להם פוליטיקה, רק הומור. ואז ביום אחר אני אומר להם, "והיא כזאת המיוחדת בשבילך? אז מה שנשאר לך זו הסבלנות". הלשעברית, והסבלנות. לשחרר אותה… מישהו מכיר את מושג הזקנה? זו האמת היסודית של חיי, ואם תבקשו לראות בזה עניין מוזר, עדיין לא תוכלו להתחמק מהאמת היחידה שהיא הברורה תחת כל מילה שתבחרו לבטא: אושר, ישראל, פלסטינים, עצים, ים, כוכבים, אהוב, כפית, ציור של לב, חלום, נשיקה. אילו רק יכולתי להניח את שפתיי על שפתיה… המוות של האגו (אם כך היה הדבר בחיי)… תדעו לכםן… שזה לא אומר שהעולם נפתח בפניך, גם האמת מהתלת, ואין אחר ממנה. היא הדמות האמיצה השנייה שיש להתמודד יחד איתה עם מה שנותר. ומה נותר לך, הקורא.הקוראת?

קרדיטים

1. Photo: Smiling man covering woman with blanket by CAMERA TREASURE @Pexels.
2. Photo: A couple kissing under the rain by CAMERA TREASURE @Pexels.

על כביש מספר 40 במקטע לוד, ערב

תושב הארץ: את לא יודעת מה זה שדים?

הדודה מאתיופיה: לא.

תושב הארץ: תדבר עם הטלפון שלך שיתרגם לה.

אני: (השתמשתי בגוגל טרנסלט לאמהרית)

לאחר שמסרתי את הטלפון לקריאה נוספת אמרתי לתושב הארץ: אני לא מאמין בשדים.

ממושב אחר, הדוד מאתיופיה שמביט לעבר המסך: שטן.

פאוזה

תושב הארץ: אתה בטח לא הולך לבית הכנסת.

(אני לא יודע איך זה אצלכם… בלוד, זה לא דבר כזה נפוץ לקבוע זמנים לבית-הכנסת, למרות ועם ההצהרות על מסורתיות. וגם ככה הייצוג הנשי הוא איזור נידַח: אם בגלל לחץ חברתי, לחץ משפחתי או לחץ פנימי. אם מסיבות אחרות של חוסר אמונה, של משברים, או של היהדות עצמה בישראל שהשתנתה. ושנים אלה איזורים הנידחים, וגם בונים כך בתי כנסת היום, אז מה הטעם? בשביל מה להתפלל בקוביה, בשביל הנמצא-בכל? ואולי אני עוד נאחז בנוסטלגיה וזיכרונות יפים של כולם ביחד).

אני: כמה אנשים אתה מכיר שהולכים לבית הכנסת?

פאוזה

תושב הארץ: אתה אתאיסט?

רציתי לומר לו שאני מכיר אנשים שהולכים לבית הכנסת, מרימים את ספר התורה, ואז באותו היום מתחילים עם כל השדים שלהם, אז… עם כל ההזדמנויות שניתנו לקבוצות שלמות לקבל אותי הבנתי שאין לי זמן לשדים. אם קצת תחשבו על זה אז אולי אפילו תגיעו למסקנה שמי מהקוראים שינסו למצֵּב טוב-רע,

מתוך התמכרות לאמונה שהאדם רע ביסודו,

חזק חלש, גברי-נשי, יהודי-לא יהודי, ועוד ועוד, תהפוכות, נגזרות ודרמות כאלו ואחרות, מתוך דרך מתמטית, של מושגי ההיגיון והחוסר היגיון, מתוך בחינה של המשא ומתן שהתרחש בטקסט הזה, אני יודע שגם אם הם רוצים להגדיר את עצמם כאתאיסטים,

דבר שבאמת לא משנה לי (כי יש רק טוב, וטוב האדם אם בוחר בדרך הנכונה, ההשפעה אמתית ומיידית),

מתוך אותה התמכרות, אם יחשבו על הפעולות והסיבות לבחירות שלהם אולי ילמדו שגם להם קשה להתנתק ממצב האמונה בשדים, לא אלה הפנימיים שהם מכירים ברמה האקדמית, אלא אלה החיצוניים, של הכוח החיצון.

ואם זה המצב ברגיל, האם אני זה שצריך לדבר בשפה שלהם כדי להביא אותם ליציבות תרבותית?

קרדיטים

1. Video: Ariana Grande – 7 rings (Official Video) @YouTube.

לעוברי אורח יש סמלים כל כך שונים כדי להניח את הכאבים עליהם, אני מדבר על כאב. יש כאלה שימצאו תמונה של צדיק, יש כאלה שיפנו לפסל בדמותו של בודהה או קרישנה, הבודהה כאדם, וקרישנה כאל. יש כאלה בכרזות של ״אתה אשם״. יש כאלה שיחזרו למקום שבו הם חוו אושר עם החיים שחלפו מהעולם, אם בבטחה או אם בבלבול, הבית של אמא, הבית של אבא, עצי הזית שבגינה שעליהם טיפסו. מוזיאונים שגם הם, אם תחשבו על זה, סוג של תנ״ך קדוש, של ספר קדוש. הבודהה אמר שאין להישען על העבר, וביהדותנו שאין להישען על מצבות. כל אדם ״שוכח״ בדרכו את ההדרכה, ורוצה לשכוח. המלחמה הזאת שהסתיימה לעת עתה, לא ציפתי להסתכל על הטלויזיה, רציתי להיות רחוק, כי הדברים הנוראים שקרו לנו כעם, לא חשבתי שזה משהו שיכול להסתיים, להתפוגג לה בבת-אחת, זה רק להסתיר את מה שגם הוביל לכך… שמעתי שהנשיא טרמפ הגיע, ולא רציתי לייחס לזה חשיבות, כי כעסתי. לא עליו, עוד מעט אומר על מה. נכנסתי לביתי, מסך הטלויזיה דלק, המופע בכנסת התחיל, הנאום של ראש הממשלה שהפנה את צומת ליבי לאותו חייל שנפצע בקרב, הנאום של ראש האופוזיציה שדיבר גם על הבת שלו, והדרך של נשיא ארצות הברית להיות איתנו, בדרכו שלו, הבנתי פתאום כמה שהטקס הזה חשוב לאנשים פה. גם שזה לא יפתור את היחס של בן אדם לחברו בטווח הקצר. אני שמח שיש משהו אצל אנשים שמזכיר לי את הדרך הנכונה. להתמקד בחיובי, לחזור לדרך ארץ. אני רק עובר אורח בחיים שלך. אז על מה כעסתי? לכל אחד יש איזה סמל פרטי במלחמה הזאת, שהוא תופס אותו בצורה ייחודית ושונה מכל אדם אחר, כי אין נרו שלו דומה לנר חברו, כי אותו סמל נקשר לחיים אחרים, של בית. יש שיצאו להפגנות למען החיים. אצלי יש גיבורה, גיבורת סמל. שני לוק (סליחה). כאשר ראיתי איך מובילים אותה מחוץ להישג ידנו, אני כל כך כעסתי, ״זו אחותי שם!״ מאז לא רציתי לראות ולא ראיתי, אולי כמה פריימים בטעות, של הצילומים של אנשים מעזה שהשתתפו בטבח ותיעדו בגאווה את המתרחש. אני לא מאמין להם, הם מתכוונים לממש את החזון שלהם, ואני מקווה שאתם לא מאמינים, אני כן רוצה שתאמינו בתהליך השלום שמתרחש לו, ויותר מזה אני רוצה שתאמינו בעצמכם, כאנושות. בנוסף אנשים מוארים סיפרו לנו שהדרך לאושר הוא לסלוח, לראות בהשלכות של המעשים, לבחון את חופש הבחירה, שהדרך היא תוצר של הבחירות שלנו, הנה לכם חזון: הרעיון הזה של הארגון, דרך מה ״שהשיג״, יקח קצת זמן, הוא ייעלם לדפי ההסטוריה, או לאיזה מוזיאון, … שאלה לי אליכם: במידה וממשיכי דרכם ינסו למצוא סליחה אמיתית, (אני מניח שביהדות הסליחה קשה יותר, אין רב שיכול לתת לנו לקרוא מספר מזמורים של איזו אמא קדושה וזהו, אולי נדבר על זה בהמשך,) לא הם, אלא הילדים, תוכלו לעזור להם? אני לא ממתין, מצפה, או רוצה בתשובה, מה שאני מבקש רק שתתמקדו בטוב ו/או בעשיית הטוב.

בעולם האומנות, התרבות, ההפקה, חוויתי הרבה קולות רועשים, והייתי רק תלמיד, כחולם הייתי. גם אם הכרתי אותך לזמן קצר בלבד, היית אחד הקולות החמים בו, קול אבהי ואוהב, ואם רק היה לי את הניסיון שיש לי היום, ההבנה התקשורתית, אולי הייתי גם זוכה ליותר איתך. למשפחתו היקרה, רוצה אני למסור לכם את מה שלפעמים צריך להזכיר, שהחיים אינם הסוף, כפי שעלה-נושר תמיד מייצג את כל העולם החם והיפה בכל הממדים הפיזיים שלו. להגיד על מישהו שהביא לעולם משפחה לתפארת, אני יכול כרגע רק לדמיין את זה; מרחוק יותר, כתלמיד, הקול שלו בהחלט הודיע על כך בכל מילה יחידה שהביא לעולם. כמה מעט זמן עם מישהו יכול להשפיע לאורך חיוו של זה שנוכח בחיים, הקול שלך, הוא מהאורות בעולמי. מודה אני לך. אלון אבוטבול.

1. הגדר לא נִמְצְאָה, ולא כביש, אלה רק גבעות קורנות, מרבצים של אבנים פשוטות שאין צורך לְסַגֵּל, להניע את גלגלי הישועה, כיצד הרגליים מרגישות, אנוכי עומד לִפְנֵי
   
   
2. מעבר למגרש-המשחקים ישנה סכנה מרחבית בדמות של ירידה תלולה, וכביש עליו נעים גלגלים. זהו לא הרעש של המנוע ולא החיכוך של המתכת באוויר ושל הגומי באספלט, זה הרעש של הסכנה לִפְנֵי
   
   
3. ציבור העובדים, קהל המאמינים ומרבצים של אבנים פשוטות.

המבצע בעזה, שם ממש תנכ"י, שומר החומות, אזרחים שומרי חוק, שרואים בתורה נחלה ומוכנים לספוג הפגזות, לא לשם פתרון מדיני אלא כדי לגרום לשינוי.

אתם יודעים מה אני רואה מהעיר לוד? איך פעילים פוליטיים שלא מלוד מייצרים כותרות רעיוניות של שני עמים שחיים בשלום ומשלבים את לוד בכותרות, כותרות שאני שומע לראשונה כמו שר משטרה מוסלמי כאשר אנשי ליכוד מהעיר היו מוכנים לראות עוד לפני הכותרות… אפילו שר תרבות היה נשמע להם מתקבל על הדעת.

וכמובן שאפשר למצוא את אלה שיענו את התשובות המתקבלות על הדעת של השיח הנוכחי, אבל תחושת הנוכחות של שכנים שמדברים אחד עם השני, עושים עסקים ביחד, תלויים אחד בשני, מחלקים פרחים אחד לשני בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, הוא מצב קיים.

המשך קריאת הפוסט "תחילתו של מבצע לאומי: שומר החומות תוך הסתכלות על המרחב הבינלאומי"