קטגוריה: Spaces

ללכת בעקבות ילדים מנהיגים – סיפור על ילדה אחת, ביום אחד, בשעה אחת, אתמול

Amir Pri-gal

בישראל מאוד אוהבים לשאול ב-10 שאלות הראשונות, אם לא הראשונה, בן.ת כמה את.ה. הכלכלה באה קצת לפני או קצת אחרי. בואו רגע נניח להיכרות ונדמיין לנו שישנו בניין עם מספר קומות השווה לגיל הזה שאנחנו שקועים בו כתרבות. ואת/אתה בקומה העליונה, ובכל קומה שאתה יורד, הגוף מתעצב כפי שהייתה. הקמטים פוחתים, הלב מתעצם, כי המשקל התרבותי המקומי על הגב פוחת. אתה מגיע לקומה 18, ואז 17, 16, והגובה שלך נהייה נמוך יותר, האצבעות ללא הטעם המר של חיי-החוב, אולי המגע של ההורים שלך עוד משתקף על השיער כאשר ליטפוהו נגעו בראשך באותו יום של בוקר. ואז הגעתם לקומה 3 ואתם נעמדים במקומכם. מביטים למעלה, ולהמשך הדרך מטה. והחשיכה העמומה בחדר המדרגות שכבר משפיע עליכם, וכל מה שעליכם לעשות זה להקיש על הדלת שמימנכם שלוש פעמים כדי שאדם יצא ממנו ויוביל אתכם לשלב הבא. אתמול ראיתי ילדה שניסתה לחצות מַעֲבָר. גוש גיר חמוד כזה בטעם אפרסק שהתעקשה לה לא להמשיך, נעמדה במקום, ורצתה את הוריה. היא פחדה. אומרת ״לא״ בתקיפות. במקרה הייתי שם, באתי אליה ונתתי לה לבחור מדבקה בין מספר דמויות שאחת מאוד אהבה, נתתי לאבא שלה שנעמד מעברו השני. הפחד שלה נעלם. מי שלא הבין, לעצב תרבות ניתן כבר בדור הנוכחי. לא הנדסה חברתית שתבוא קצת בשלב מאוחר יותר. להושיט יד כדי לגבור על הפחדים. גם אם ההורים לא מסוגלים לזה, כי הם חלק מהחוויה שלה, או הדרמה, שזה לא דבר קל לצאת ממנו, אם אותם שני האלים שלה נמצאים בלחץ המיותר… זה בדיוק הבעיה כאן, אולי זה עניין של ארכיטקטורה/הנדסת-מבנים, אנחנו מנותקים מאותה תמיכה קהילתית: אפשר לדון על זה הרבה מאוד, ולשפר את זה מתוך המקום של להביא את הילדים שלנו למקום של מנהיגות. בכל אופן היא התרוצצה לה בהמשך, מניחה את הדמות הגיבורה שלה עם/על כל מיני משטחים שכמעט ואיבדו את המשמעות בעיניי, כאשר עברה הסתכלה לעברי בפליאה לאורך הזמן הזה.

קרדיטים

  1. Video: “Lifetime” 🕰️ Aging Timelapse made with AI 🤯 by Luma AI @YouTube.

במארג של המציאות

Amir Pri-gal

הריקנות (בשונה ממושג הריקות) עוד נגלית לי. איך אתאר לכם את זה ספרותית? כמו יד שאוחזת בחרב, מוצאת את דרכה דרך בד הקנבס שהיא המציאות שעליה אנחנו מתהלכים, מצביעה על עצמים אשר השלכנו עליה משמעות. מניחה את הלהב ולא עושה דבר. ולא קמה ולא זָעה ממנו. משמעות שהיא המופע האחרון בשרשרת המשמעויות שקדמו לה. במקביל לזה המקום של האנושות שבי, כי כולנו מחוברים, מי שיוצא למסעות בעולם יכול להבין את זה: ביחד בנינו בית ובתוך הבית להבה של נר ששמונה וחצי מיליארד שש מיליארד אישואישה, ילדהוילד אוחזים בה זה עכשיו, כולנו מבינים אותה… מהמקום של האנושות, החרב מספרת לי שהעצם מרוקנת ממשמעות משלה. כרגע זו תחושה של אובדן, או אובדנים קטנים. לא מאוד ״כואבים״, אובדן של משמעות הוא סבל שמקיף את הכל, לא כאן, כי הכלים הרוחניים והמנטליים להימצא בכל רגע ורגע באנושות, ברשותי. זה סוג של אחיזה, מפני אחיזת העיניים של המציאות שלנו, של הצבעים והמשיכות על בד-הקנבס. זהו שלב אחד לפני הבנה מעמיקה יותר: אני יודע זאת ממספר סיבות, על אחת ברורה סיפרתי לכם, נר-האלוהים, או נר-הכל, איך שבא לכם לקרוא לזה. הוא גדול יותר מאותה יד שמצביעה לי. וקדמה לה בעידנים. יש כאלה שיראו ביד מחוברת לדמות של מלאך החיים, ויש של עושה השררה. אני לא מתייחס לזה יותר מידי, אני לא שואל, כי השאלה הזאת אינה מעניינת ולא רלוונטית. הדמות מעברה השנייה כאילו לוחשת את סודם, שאל לאדם להכיר בשלב כה מוקדם. אני אסביר על העצמים: למשל, אני רואה ילדים קטנים שמביטים אל קוביית המשחק שלפניהם ומנסים לבחון אותה, חשים בה, את המרקם של המציאות שלה, שלו אתה, שלו עם עצמו, הריח, אפילו הריח של אמא שלו, אנחנו מתחילים בשלב זה לטעון את העצם במשמעות. והמשמעות גדולה יותר כאשר ילדה באה ומצטרפת למשחק של העצם עם המרקם-של-המציאות המעניין הזה. באמצעות עצמים נוצרת תקשורת, שפה משותפת, חיבור, נאמנות, ואף שנאה או חוסר הסיפוק, לא שהשנאה קיימת, זה שהעצם כבר אינו ברשותי. כאשר השנאה מתרוקנת עם השנים, או ההתנסויות, אחרי שפגעו בנו, השפילו, דנו אותנו לכף חובה בתוך מסגרות שהיו אמורות להגן, כאשר אתה רואה שהמצב שונה כאשר המראה מתהפכת בחזרה ״לפוגע״, זה מאוד לא פשוט ללכת בדרך המודעות-עצמית… אנשים פוגעים בנו ואנחנו נפרדים מעצמים בעל כורחנו, אנשים נפטרים, ואנחנו שוב נפרדים ממה שמייצג שרשרת של עצמים, את תחילתם, חלק ממנו, ואז ממלאים בדבר אחר, אולי בזה שהפכנו להורים, מחליפים את מושג ההורות בזה שלנו. נדמה לי שבתרבות הנוכחית אם אשתמש במושג חלל תבינו את זה יותר, חלל שהוא ללא קול, וניתן לאבוד בו באמת, ואנחנו בכדור הכחול הזה נמצאים באותו חלל מרוחק שיכול גם לבלוע את הכל לדבר שהוא לא נתפס במוח האנושי, כן באופן מתמטי, אך לא במסגרת ההבנה של העצם שיש בו משמעות. זהב, למרות שאין לו בגדול שימוש פרקטי מלבד באלקטרוניקה שאנחנו בכלל לא רואים, בתוך קופסאות קטנות שיודעות גם לשחרר חום, השימוש שלנו הוא חזותי, הוא אומנותי בלבד, אומנותי גם כאשר הם מוצגים בצורה מאורכת בערוץ בלומברג, או CNBC. אנחנו מעניקים לו ערך רב, מעבר להיצע וביקוש. וגם פוליטי, את זה אתם כבר יודעים. התפתחות של ילד זה דבר מרתק, שזו בעצם התפתחותה של משמעות דרך עצמים. איך מלמדים ילד להבחין? להעניק לאחת את הזהב, לא כי הוא משמעותי בעיניי, כי הוא משמעותי בעינייה, וזה הכל. 

קרדיטים

  1. Photo: Back View of a Woman Holding a Flower by Pavel Danilyuk @Pexels.
  2. Originally | Video: Kelly Clarkson – Since U Been Gone (Official Video) @YouTube.

פגשתי אותה בלילה, ואז את היהדות שלנו

Amir Pri-gal

פגשתי אותה בלילה

ואז שאלתי אותה: ואיך גילת על ישראל?
היא: בבית הספר קראו לי יהודייה מסריחה
כך גילתה על היהדות שלה, שוחחה עם אימה וכך עלתה לישראל

ואז הבנתי, שהיהדות שהייתה כה מרוחקת מהעולם שלי, של אלה שהם סביי וסבותיי, מהמעטפת שלהם, זה שניתן לראותה במפות העתיקות של רומא העתיקה, נושאת עימה את השנאה ליהודים. את האנטישמיות. כאשר שרפו את המסכתות, תרומות, טהרות, בכורות, נזיקין, קרעו מעל פניהם וילדיהם את הכּתוּבּות כאילו אין אלוהים, סיפרו שערבבו את המצות בדם, בדם של ילדים, כפי שהשלטון הרומאי האשים את הדת החדשה שפרצה לה לעולם. לקחו להם את האדמות, את השורשים, באמצעות אותו חוק. אבל היהודים הללו לא נועדו להילחם, אז זה נשאר בחומר האפל במעבה הקירות שאני נכנסתי אליהם כאשר חלפתי על פני אותן קירות ברחוב אלנבי, באוניברסיטת תל-אביב, בקיבוצים אשר בדרום, באולם בית המשפט ברמלה כאשר ראיתי איך מוסדות כלכליים כפו דברים על אזרחים שהם אפילו לא ביקשו, החתימו אותם על מסמכים שהמוסדות לא מצאו דרך אחרת מאשר זאת כדי לצאת מהבְּרוֹךְ, הקירות נבנו על בסיס הרעיון הארכיטקטוני של מצבות אשר נותצו, הזיכרון פג, תרבות כמעט שאבדה לתוך דפי ההיסטוריה של ילדים בעולם מקביל שיִתְוַדְּעוּ לה כאשר ישיגו להם את מושג השלום הפנימי. הקירות של היישוב היהודי, ואז מדינת ישראל, מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של אלה שחוו את החומות שהקיפו את הבית היחיד שלנו. אולי זה מה שמחבר אותי אלכם, בית-האלוהים. אולי זאת הגאולה הנכונה, "לנתץ" את הסיפור שלא שייך לנו, זה של השנאה, כפי שאב-האומה עשה, כדי לראות כמה שהקירות חלולים הן, או במילים אחרות לראות את החלל שבנינו.

החומר הבלתי-נראה למכשירים שהמצאנו מרכיב 95% מהיקום, וזו התהייה שלי.

עכשיו לנושא הבא:

ישנה בקשה יהודית אחת שכולם אומרים אותה, שהיא מאוד משמעותית באותה יהדות שלנו. שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוכל לקיים אותה, הוא יכול להגשים את כל משאלות ליבכם מלבד זאת: האם אתם יכולים להעלות בזיכרונכם איזו ברכה היא כזב? ״שלא תדעו עוד צער״. אני מניח שהברכה הזאת מדברת על האושר שיבוא, ועל אחדות קהילתית. אחדות קהילתית בין הקירות שנשברה לי מבחינתי, אך אני אוחז למענכם עוד ברסיסים שלה.

 

קרדיטים

  1. Video: Hans Zimmer – Time (Inception – Live in Prague) @YouTube.

שתי במות למשילות

Amir Pri-gal

מראש אומר: שוב, אני לא חושב שמה שאני מחבר או אומר הנה האמת. אני אפילו מסתכל אחורה בדברים שהגיתי בהם ורואה אותם ״שונים״, או עם "חורים", או רק משמשים פיסה מהמציאות.

למי שבוחר לנסוע ברכב לשממה הדרומית מבין שזו השממה היפה, ולמי שנוסע לרמת הגולן יכול להבין שזו הגרסה הישראלית לשממה הסקנדינבית, אילו מקומות יפים שאנחנו חופשיים לנוע בהן 🫠, אילו רק הייתי מרגיש את החופש גם לגור בהן. הבאתי את האזורים הללו כי הן משמשות רקע-הבמה לשני שׂיח-ים שונים בנושא המשילות: זה שלי אתכם, וזה של הקהל המיועד. הנושא הוא ברור -מי מכפיף את החוק, ו… החוק שווה לכולם. אבל למי שיש את כרטיס הכניסה לבמה המרכזית של השיח-הַמְקֻדָּד יודע שהכוונה במשילות היא מספרת על פחד גדול יותר. עכשיו, כרטיס הכניסה הזה מיועד למי שמכיר את השפה הישראלית על בורייה, ובתנאי שהוא יודע איך מתנהלים דיונים במערכת בתי-המשפט. בשני, האמת אינה התמה המרכזית, אלא אותה חובת ההוכחה באמצעות… אני פשוט לא זוכר את המילה המדויקת, באמצעות התפלפלות/תמרון בשפה. מה הכוונה: איך אתה מציג את העובדות, את האמת. עכשיו, זה דיון מאוד עמוק למי שמתעסק בזה, שלא ניתן להתחמק ממנו: גם אם זו מערכת משפט עברית, או ישראלית של ימנו, או כל אחת אחרת כאשר המשפט הוא ״אמת״, כלומר מתוך הבסיס להבין. אני לא באמת יודע מה קורה שם, כי אין לי מכרים מתוך מערכת בתי-המשפט (העליון) שירמזו לי לפחות מה קורה, אני כן יודע שכרטיס הכניסה הזה הוא ממשי, בעל ערך חברתי; אדם אחד באותה עיר יבין דבר אחד, אדם שני יבין את הרובד הנוסף של נושא המשילות. לאיזה משילות הם מתכוונים? של הסטטוס קוו שגם מכיל את הדבר הבא: איך שומרים על רמת מחירי הדיור: הדבר הזה הבאתי רק כדרך אגב. הסטטוס קוו שבו התקבלה העובדה שאנשים וויתרו על כל הקשרים החברתיים והכלכליים בארצות המוצא שלהם לטובת יישוב הארץ ואז שאלו אותם בצורה זו או אחרת את השאלה שאז הייתה מאוד הגיונית: האם הכיש אותך נחש. אני מזכיר לכם וזה גם מאוד חשוב לי להזכיר לכם שדרך-הטוב ניתן למצוא בכל מקום, ואנשים שהלבינו את פניי ברבים נמצאים דווקא בסביבה הפיזית הקרובה אלי וטובעים בשקרים של עצמם. ולכן יש כאן צורך במשנה זהירות בנושא שעולה כאן: הגזענות, שהיום היא בעיקר כלכלית-מעמדית. אבל כמו שאמרתי לכם, אני מכיר מעט את השפה העברית, וקצת על בורייה, וכמה שיפה היא העברית, ואומר את הדבר הבא: הנושא הוא לא גזענות, שהוא גם קצר מועד אם אחד למד לומר להתראות, אלא הפחד שלהם שיחדרו אליהם שוב. בגלל שרבים אינם עוסקים בשפה יותר מידי ״התמזל מזלם״ לא לרכוש את הטראומה היהודית השנייה: השואה, הכחדתה של תרבות. ועכשיו גם מלחמת התקומה שבעזרת רוח-הקודש, גם תבוא לסיומה. כאן למי שחסר לה.ו כרטיס הכניסה הזה, ולמי שמדליק נרות ומברך בהן, יש הכוח, או הגישה הבאה: החמלה. החומל יכול לעזור לאלה שנמצאים בטראומה שהחברה הישראלית עוד לא מוכנה להודות שירשה גם מתוך מודעות. כי זה נוגע אפילו ״בזכות של היהודים על הארץ״ בגלל ההתעסקות המיותרת בשפה על בורייה והפיתולים שלה כדי למנוע מאחרים חופש. כי מה לעשות, היהדות או הזיקה לארץ אינה באה בחינם, היא מתבססת על פעולות שנמסרו ביום היווסדה ולאורכה של האומה הקדושה, העתיקה, אומת האבות, איך שתרצו. כאשר מתעסקים יותר מידי בשפה ואפילו משתמשים במילה ״אנושיות״ כדי לגרום לביקורת כדי ״לנצח את האחר״, לאורך זמן ניתן לראות, ככה מגבוה יותר, איך עם כל האמת: קבוצות שלמות מפסידות עַל לא עָוֶול בכפם, כמובן שזה הרבה יותר מורכב מזה, האחדות ביהדות מופיעה משני הצדדים, משתי ממלכות שונות, משני צידי המתרס וכך הלאה. וכך ההזדמנויות של הילדים לפעול. אני מניח שאתם יודעים מה אני חושב שהדרך הנכונה היא: שקיפות. שקיפות כמאזנת את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת, וכתוספת: את זאת המבקרת, אני לא מכיר אנשים שרואים בעיתונות היום ״חופש ה-״. גוף רביעי. עם חוקה. ללא לפחות שתי אלה, אנשים מפסידים בתים גם אם עשו הכל לפי דרישה, ואלה שלא הפסידו חשים בזאת, ואת אלה אני יכול להוכיח לכם. אבל אז אצטרך להיכנס לשיטות מיותרות ואפילו היתולים מיותרים בשפה, כי כאמור אין אמת אחת, מלבד זאת האולטימטיבית, ואני חייב להתחשב בעניין שהפרשנות משתנה לא רק בין תרבות לתרבות, אלא ממש בין עיר לעיר, בין קהילה לקהילה, בין אנשים במקצוע אחד לאחר וכוליי. יש עשיית הטוב. להבין ולשחרר.

נק’ מבט נוספת: אלה שמספרים על כרטיס הכניסה בעצם זה לא כרטיס כניסה, הם בעצם לא מאמינים שישראלים הם חכמים. אני אוסיף ואומר: זה שהם לא מבינים, זה לא אומר שהם לא מרגישים, ולמרות הצער, הסבל ממשיך להתגלגל הלאה.

בעולם שקוף יותר מדברים כך:

קרדיטים

  1. Photo: The Fairy Queen Takes an Airy Drive in a Light Carriage, a Twelve-in-hand, drawn by Thoroughbred Butterflies @The Met.
  2. Photo: World Economic Forum Annual Meeting by World Economic Forum Annual Meeting (CC BY-NC-SA 4.0).

דיסאוטופיה ישראלית של אהבה

Amir Pri-gal

עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️. 

בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.

22:16

קרדיטים

  1. Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.

קטע של תרבות רוסית

Amir Pri-gal

ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.

קרדיטים

  1. Photo: Woman in Black Dress Dancing Outdoors (Cropped) by AG Z @Pexels.
  2. Photo: A Woman in White Tank Top Dancing on the Street in Grayscale Photography (Cropped) by Anna Tarazevich @Pexels.

בגובה – על איכות החיים שלא תמיד שמים לב אליה

Amir Pri-gal

ואם נתעמק בזה, הגובה שבו אנחנו דרים משנה את פני תפיסת החיים: מה רואים ואת מי פוגשים; על איכות חיים.

הגעתי לבריגן (Bryggen), נורבגיה למשך כמה ימים, כי מה כבר אפשר לעשות בעיר? בתפיסה שלי, כל קניון הוא אותו קניון, אותן חנויות, אותה עוצמה של מוזיקה ברקע… עיר, סגורה, נכון? הופתעתי. לעיר הזאת הייחודיות שלה. (ומאז כל עיר ייחודית בצורתה.)

אז מה כבר עשיתי? אלך לי למרכזי תרבות? התחלתי לדבר עם אנשים.

ואז הכרתי קבוצה של עשרה, אחד איטלקי, אחר שהתנדב בעזה, סיפר לי שזרקו עליו אבנים בגלל צבע העור שלו, מצחיק. הגיע איזה מורה דרך מאוד ידוע. סיפרתי להם מאיפה אני, ומסיבה לא ברורה נתנו את הנתון הבא ועוד התעמקו בו: ישראל למשבצת שטח מסוימת, הם נתנו איזה מספר מקורב, היא מהצפופות בעולם… מבעד לעיניהם זה נראה כזה דרמטי. והם גם דיברו בצורה דרמטית. נורבגיה בהחלט מאוד רחבה ויש שם המון מים, והצבעים בקוי הרוחב הללו של צפון כדור הארץ… לנו יש חופים, חופים של חול וגם מגן-דוד משלנו :).

אוי, וההרים היפים שם… והם, התושבים שם, מאוד שקטים, שלווים, שם בין הבתים, אם או כאשר מצליחים למצוא אותם בזמן שוטטות ללא מטרה מיוחדת בשביל המרכזי באותו יישוב. מה הם עושים שם בישובים שם? דגים דגים, או מטיילים להם ברחבי המדינה או שרשרת המדינות עם רכב המשא שיש בכל חצר, ואפילו הרכבות שם בנויות כדי להניח תיקי טיולים גדולים של לפחות 60 ליטר בקרונות. החושך והקור בטח גם הם עצבו להם את הרכבות.

עכשיו לישראל, בימים האחרונים חשבתי לעצמי שיש לי בעיה בעיר כמו תל אביב, עד לאותם רגעים הייתי משתמש במילה "צפופה", מיקדתי את המילה "צפופה", ל-ש-מה שחסר לי באמת: וזה האופק.

האופק

בשבילי, לראות את האופק, זו איכות חיים.זה Must.

אז הנוסחה הזאת שמגדירים לנו איכות חיים, או לפחות לי, ולאלה עם תחומי עניין כמו שלי, זה של הטיולים, או הספורט בשטח, צריכה להכיל היום גם גובה: מאיזה גובה הדיירים יכולים לראות אופק, מהמקום הזה שאנחנו קוראים לו "בית", כמה ממנו, האם ניתן לחוות את נקודות הזריחה והשקיעה, או שזה סוג של עמעום שאנחנו משלימים? ומה אתם רואים, כמה קרובים הם העצים לאותם חלונות.

מעניין אותי באמת לדעת מה אתם רואים. 

תוסיפו בריזה, צל,

החלונות

החלונות ברחוב, בעיר, בין הרי ירושלים, בין אם בנגב ובין אם ברמת הגולן. בין אם מגובה של שתי קומות, או מזה של שלושים. בין אם מבית פשוט מבטון, בין אם מחלון האחוזה, בין אם מהחלון באוהל, בין אם במדבר, ובין אם בטבריה, בין אם במלחמה, בין אם היא רחוקה כל כך ממני, הכוכבים שמשתקפים מעייניה בהירים יותר מעבר לכל אותם חלונות שאני יכול לדמיין ואפילו זה שמחלון ביתי בלוד. איכות חיים בשבילי, זו היא.

בגובה רב ניתן לראות כמה שמפחיד הוא הים, יש את הציוויליזציה, את הסדר, הביטחון, את החום שבה, ויש את התחושה הזאת של חוסר הוודאות המושלמת, שם בים, מעבר לצפיפות, שם לה פרצופים של היצורים מהמיתוסים שסיפרנו לעצמנו, כעם-האנושות, החכמים, מורי הדרך, אלה שקיבלו את התפקיד: צדיקים, ואלה שהגיעו להארה: המוארים, לאורך הדורות, למה היא נמצאת איתי שם בלא מודע הזה?

 

קרדיטים

  1. Photo: Buildings Near Body Of Water by Avonne Stalling @Pexels.
  2. Photo: A Woman Doing Yoga by Екатерина Худорожкова @Pexels.

בחלל

Amir Pri-gal

אבן גולל, זה כל מה שיפריד בנינו, ביני לבין אהובתי. ואז אחרי עשרות אלפי שנים, אבן הגולל שהיא בכלל משטח מלט מיובש שֶׁסַפָּקֶיה מפעל המלט נשר ברמלה וחברת החשמל באשקלון… יתפורר ונתאחד, העפר שלה בעפר שלי. העפר שלי בעפר שלה. הנכון שזה רומנטי? רומנטי למי שקיבל את המוות, אני מניח. ולא רק את החיים של החיים-לנצח, שאנחנו תמיד מנצחים בו, שהאדמה תמיד תהיה שלנו, שתמיד נהיה יפים, שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים, אמא אדמה לא מרשה, בגלל זה ההרים כל כך קשים להשגה, זה א', ב' – אתאחד איתה, מושלם! שָׁם באדמה, אחרי שהתכריכים ייעלמו מגופינו, אחרי שכל מַצֵּבוֹת-הַשַּׁיִש יתאספו לאיזו פינה בעקבות איזה שטפון, או מלחמה מסוג אחר, לא יהיה מי שישמור עליהן… אחרי שהכתובות ייעלמו מעלינו, ונהיה אנחנו יום אחד מצבור של דשן לזַן של עץ שעוד לא נולד, שילדים עתידיים ישחקו בין צמרותיו, כפי שאני עשתי על עץ-הזית מאחורי ביתי, ויסתכלו על הכוכבים… עבדך הנאמן הביט כך על הכוכב הזוהר הזה שנקרא "אַתְּ" שהגיעה לפְּני-האדמה. נהפוך לפרחים, ואז לפירות, ננשור לאדמה, מֵי הפרי יתאדו, ומשם ליָם ובעידנים אחרים למקומות הרחוקים שָׁם שנקרא חלל, בחלל שלנו.

הקדמה: השבוע נתקלתי לראשונה בקבר זוגי ותהיתי, אז הזוג הזה שימש לי השראה לכתיבה שהבאתי לכם.

קרדיטים

  1. Video: אגם בוחבוט – אם זה זה זה זה (Prod. By Navi) @YouTube.

מה החיים יכולים לעשות כאשר היבשות נעות?

Amir Pri-gal

בארץ האש והקרח קורה משהו מוזר. פה, בעולמנו הרגיל, אתה רואה איך דרסנו רגל בטבע, הוא מתרחק מאיתנו, מתברר באמצעות עגורנים, לגובה, שכונות סגורות, Silo-ים, נקודת מפנה לאיך תראה ישראל בשנות החמישים של המאה ה-21. ילדים שההתמצאות שלהם בהם בשיפוצים מתמידים. אנחנו מרחיקים את הטבע. באיסלנד קורה דווקא ההפך, הטבע נכנס אליך. בגלל הקצב, בגלל התנודות הסיסמיות שאתה רואה ושומע בכל מקום. זה שם אותך קצת בפרופורציות, להיות מָנוּעַ-שכחה, שהמדבר נכנס אלינו, לאט יותר, בטוח יותר, באמצעות נעלם קבוע באותו זמן ומרחב שנמצאים אותם כלים הנדסיים. לתחושתי, ה-Silo-ים הללו יותר מידי סגורים, יותר מידי אפורים, צריך להכניס את היערות אלינו, וזה ייתן לאלה ב-2100 והלאה, צל, רוח, כמובן שאי אפשר שלא להתחשב גם בטרור, ושריפות. טכנולוגיה צריכה להצטרף לתכנון הזה, Lidar-ים, חומרי בניה עמידים? ליצור הבנה משותפת מה הוא הטבע בשבילנו. אנחנו אפקטיביים. וכאשר מדברים על תחליף לתאורת רחוב כדי למנוע פשיעה, חופש חייב להתבסס באמצעות חוקה ומגילת זכויות אזרח במקביל לתכנון שכזה. אף אחד לא שקוף איתנו במופע המשמעותי בנוף העירוני הזה שכמו העגורנים, נוֹכְחוֹת מצלמות האבטחה: בבקשה, שקיפות People. איך מתכננים ביחד.

קרדיטים

  1. Photo: City Night Lights @Stockcake.

אותנו חדורי בטחון

Amir Pri-gal

איזה כיף זה לדמיין אותנו נכנסים למקלט: אני למקלט שלי, והיא למקלט שלה. אני בלוד והיא, בת-ישראל, אי שם, בפנים גוש דן. יושבת במקום ההוא בטח על כיסא מפלסטיק ותוהה. אילו יכולתי לדמיין אותה תופסת בריזה תחת עצי התמר, ביום זה הקירות יצוקים בבטון. למה העולם נראה יפה יותר איתה? למה המקלט שלי הוא מקום בטוח יותר כאשר היא חוצה את מפתן המקלט שלה? למה עולם שהוא אפוף בעשן, בספקנות, בהמתנה, ברור כשמש כאשר היא פוקחת את העיניים שלה, מביטה, מוקפת באהובים שלה? האייתולה, או המשנה שלו לקולות האלוהים, מכין לנו הפתעות, ציוצים, מִקווה של שלום, אם בעולם הזה או בעולם הבא… ואני, עוד רגע עוצם את עיניי לקראת סבב הלחימה הבא. 18.06.25 | 02:04 AM.

קרדיטים

  1. Photo by *Unknown person @Pxhere.