אם תביטו על האטלס ומישהם תצבע עליו גבולות מדיניים של אמונות, אז יהיה אחד קטן כזה שצבוע בטורקיז או בכחול בהיר עם מגן-דוד עליו. הוא זה שנמצא באמצע המזרח התיכון, צפונית לתות אנך אמון, דרומית לגלדיאטורים, מזרחית לאמריקות, לפלפלים ולעגבניות, ומערבית ליערות הבמבוק ושדות האורז, על דרך המשי. הפִּיצִקָלֶה שָׁם עם המגן דוד, זה אנחנו. ובאנחנו העכשווי יש בו קצת שיגעון. להיות ישראלי זה קצת שיגעון -מערכת ערכים מערבית או מודרנית (וטראומטית גם צריך לציין, הילדים מצליחים לשחרר אותה מעט אך הם גם נתקלים במערכת מוסדית מאוד סגורה, וזה בסדר גמור, הם צריכים ללמוד לשחרר) עם החריפות של המוזיקה הים תיכונית, של היאסו (Γειά σου), החומוס והצפיפות. את הצפיפות והמִדבר חייבים לציין, ועוד מנסים לייבא לפה את מישלן. האם יש כוכב מישלן במִדבר? זה ועוד זה ועוד זה, זה שווה שיגעון, לא חושבים כך? טוב, אז כדי להסביר אפתח עם האמריקאים. האמריקאים אוהבים להתחיל בתואר, לומר מזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר מייק פומפאו. מייק פומפאו הגיע לאחד הבסיסים שבקרבת עזה והתחיל לרקוד. את הריקוד שלנו, שכולנו אימצנו אותו. הכנסנו אותו לצפיפות שלנו. זה פשוט נהדר. אתם נהדרים. נדמה לי שזה שם נמצא תחת החזון של הרבי נחמן מברסלב, להעלות את השמחה לפני השטח. גם כך בחסידות כאשר רואים את הרבי ב-weejio-ים מניע את החסידים שלו לשיר ביחד, בלי קשר להפרדה, או פגיעה, אנרגיות שהתעבו, שנדחסו, לצפיפות בפוליטיקה שבין אדם לחברו, שמלא אנשים קיבלו על עצמם ליומיום, כמו בתפילה. חיוביות כזאת מקרבת אותך לשם יתברך, לרוח הקודש, לחיבור של הכל, ובכבישי ישראל. החסידים בשליחות שלהם בעולם, פתחו דלת, כך אני הכרתי אותם. באחד השבתות בשדרות הרב של בית חב"ד הבהיל את אשתו לבית החולים כדי להביא לעולם את הנשמה הטהורה הנוספת שהצטרפה לה. ואני שם עם הסבא והילדים ועוד מספר מצומצם של אורחים/אורחות, שרתי להם את שירי השבת שחלקכם מכירים. ובסגנון מאוד מסוים. ובקצב של ארץ הנופים המנוגדים. כשברקע חיי-הזמרה, הסיטאר, שמשמש מַצָע לתוף ולחליל שמתלווים אליו. אף פעם לא ניסיתי, תריצו weejio של סיטאר ביוטיוב, ותיכנסו עם גיטרה, או פסנתר אם אתם בקטע, מעניין מה ייצא? זה קצב מאוד שונה. ומאוד מיוחד. בנוגע למייק פומפאו, מה אומר לכם? מי שירצה למצוא הפרדות, ימצא. האחריות כלפי התמימות מבקשת להניח לתפיסות שלא נוגעות אליך. פשטות. ולעבוד על השקר העצמי, חשוב, חשוב, חשוב. אוקיי, עכשיו העיקר, החסידות והרבי נחמן מברסלב התמקדו במה שאני אתרגם ל- ”יישוב היהודי”. שזה גם אומר מה שקורה לנו, הוא התוצר של המעשים שלנו: זה דיון לפוסט אחר, לזמן אחר, דיון שיכול למתוח את בסיס האמונות שלך בנוגע לדת היהודית, וזה יקח אותך למערכת השורשים שבה האמונה היא בעלת אחיזה, או חוסר-אחיזה, אוניברסלית, אנשי קבלה יתארו זאת בטח הרבה יותר טוב ממני. אז אם הם קראו לחיות בשמחה, כגילוי והפצתו ביישוב היהודי. אז אני אקרא לכם, תרגיל, למי שמרגיש שזו היא הדרך הנכונה, להפיץ את השמחה מהפנים החוצה. יש אנשים שתרבויות זה העניין אצלם, בשונה מהאחיזה בקרקע, או אם אפרש את זה לשני העשורים המודרניים האחרונים – תפיסת הגבולות. כי אנחנו חיים בזמנים אחרים גם מבחינה היסטורית וגם בכושר להגיע לקצוות העולם בתוך כחצי יממה, ובזול. לצאת לעולם, למצוא את השירים, למצוא רחבות, ולשמש השראה של אחדות ומנהיגות, של מוזיקה, לעשות את הדברים לא כהתנגדות, כי המטרה להפיץ את האור הפנימי, לא לשנות, לא להיות חלק מפילוסופיה כזאת או אחרת. אנחנו הגוי הגדול בארץ, וישנם תרבויות נהדרות בעולם. פילוסופיות מסוימות, פוליטיקות שונות, מתחמות בדיוק כמו הדת שאליה חלקם התנגדו והפכו לפופולריות (בלינגוויסטיקה: המילה, כל מילה, או רובן, גם מציינות את ההפכים שלהן. בפילוסופיה המזרחית, ולא רק, הידיעה משחררת), המוזיקה משחררת. וזה לא אני אמרתי את שתי המילים האחרונות, נכון? הריקוד העלה בי שמחה שלא קשורה במלחמה, החיוביות היא מעלה בפני עצמה, שניתן ללמוד אותה, לאמץ אותה, לגלות אותה, וכשזו הופכת לבסיס, התחלת לגלות את החיים ומחדש. התחלת להתקרב למה שקרה לי ביום בהיר אחר, ללא ידיעה, ללא הכוונה, ובריקנות גדולה. יש עוד הרבה מה לומר ולדון וכוליי, עד בלי סוף, עד שנמצא את הסיבות למה לא.
- weejio – למי שאינן מכירות, מונח מפי הדמות דוד רוג׳ר לוידאו.
קרדיטים
- Video: שירת הניגון 'הושיעה את עמך' אצל הרבי מליובאוויטש @YouTube.
