כמה דקות לפני שנכנסתי לתור הייתי בשורה של השוקולדות, וראיתי אדם שמנסה לבחור בין השוקולדות של עלית, ומולי יש את השוקולד הזה מסקנדינביה שהתחילו לייבא, שהייתי מתענג עליו שם בסקנדינביה, אחרי טיול בהרים. אז יש לי תחושות מאוד טובות לגבי השוקולד הזה :), הוא אמר לי "מה אתה עובד בחברה שלהם" וגם אמר לי שאני לא צריך לפרסם אותם. הוא פשוט התגונן. אמרתי לו שאני פשוט נחמד.
"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.
בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.
המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.
אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:
תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.
אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.
נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.
כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".
מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.
אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.
לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":
לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.
אמרתי לה בסדר.
אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?
אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?
השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.
כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.
בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.
האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.
בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.
השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.
למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.
באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.
לזה אני קורא עולם משתנה :))
אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.
והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?
תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.
הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.
