כולנו כגויים, יש לזכור זאת, החיים שלנו הם רשות – קצת על להקרין אור, דרך נוספת

אם תביטו על האטלס ומישהם תצבע עליו גבולות מדיניים של אמונות, אז יהיה אחד קטן כזה שצבוע בטורקיז או בכחול בהיר עם מגן-דוד עליו. הוא זה שנמצא באמצע המזרח התיכון, צפונית לתות אנך אמון, דרומית לגלדיאטורים, מזרחית לאמריקות, לפלפלים ולעגבניות, ומערבית ליערות הבמבוק ושדות האורז, על דרך המשי. הפִּיצִקָלֶה שָׁם עם המגן דוד, זה אנחנו. ובאנחנו העכשווי יש בו קצת שיגעון. להיות ישראלי זה קצת שיגעון -מערכת ערכים מערבית או מודרנית (וטראומטית גם צריך לציין, הילדים מצליחים לשחרר אותה מעט אך הם גם נתקלים במערכת מוסדית מאוד סגורה, וזה בסדר גמור, הם צריכים ללמוד לשחרר) עם החריפות של המוזיקה הים תיכונית, של היאסו (Γειά σου), החומוס והצפיפות. את הצפיפות והמִדבר חייבים לציין, ועוד מנסים לייבא לפה את מישלן. האם יש כוכב מישלן במִדבר? זה ועוד זה ועוד זה, זה שווה שיגעון, לא חושבים כך? טוב, אז כדי להסביר אפתח עם האמריקאים. האמריקאים אוהבים להתחיל בתואר, לומר מזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר מייק פומפאו. מייק פומפאו הגיע לאחד הבסיסים שבקרבת עזה והתחיל לרקוד. את הריקוד שלנו, שכולנו אימצנו אותו. הכנסנו אותו לצפיפות שלנו. זה פשוט נהדר. אתם נהדרים. נדמה לי שזה שם נמצא תחת החזון של הרבי נחמן מברסלב, להעלות את השמחה לפני השטח. גם כך בחסידות כאשר רואים את הרבי ב-weejio-ים מניע את החסידים שלו לשיר ביחד, בלי קשר להפרדה, או פגיעה, אנרגיות שהתעבו, שנדחסו, לצפיפות בפוליטיקה שבין אדם לחברו, שמלא אנשים קיבלו על עצמם ליומיום, כמו בתפילה. חיוביות כזאת מקרבת אותך לשם יתברך, לרוח הקודש, לחיבור של הכל, ובכבישי ישראל. החסידים בשליחות שלהם בעולם, פתחו דלת, כך אני הכרתי אותם. באחד השבתות בשדרות הרב של בית חב"ד הבהיל את אשתו לבית החולים כדי להביא לעולם את הנשמה הטהורה הנוספת שהצטרפה לה. ואני שם עם הסבא והילדים ועוד מספר מצומצם של אורחים/אורחות, שרתי להם את שירי השבת שחלקכם מכירים. ובסגנון מאוד מסוים. ובקצב של ארץ הנופים המנוגדים. כשברקע חיי-הזמרה, הסיטאר, שמשמש מַצָע לתוף ולחליל שמתלווים אליו. אף פעם לא ניסיתי, תריצו weejio של סיטאר ביוטיוב, ותיכנסו עם גיטרה, או פסנתר אם אתם בקטע, מעניין מה ייצא? זה קצב מאוד שונה. ומאוד מיוחד. בנוגע למייק פומפאו, מה אומר לכם? מי שירצה למצוא הפרדות, ימצא. האחריות כלפי התמימות מבקשת להניח לתפיסות שלא נוגעות אליך. פשטות. ולעבוד על השקר העצמי, חשוב, חשוב, חשוב. אוקיי, עכשיו העיקר, החסידות והרבי נחמן מברסלב התמקדו במה שאני אתרגם ל- ”יישוב היהודי”. שזה גם אומר מה שקורה לנו, הוא התוצר של המעשים שלנו: זה דיון לפוסט אחר, לזמן אחר, דיון שיכול למתוח את בסיס האמונות שלך בנוגע לדת היהודית, וזה יקח אותך למערכת השורשים שבה האמונה היא בעלת אחיזה, או חוסר-אחיזה, אוניברסלית, אנשי קבלה יתארו זאת בטח הרבה יותר טוב ממני. אז אם הם קראו לחיות בשמחה, כגילוי והפצתו ביישוב היהודי. אז אני אקרא לכם, תרגיל, למי שמרגיש שזו היא הדרך הנכונה, להפיץ את השמחה מהפנים החוצה. יש אנשים שתרבויות זה העניין אצלם, בשונה מהאחיזה בקרקע, או אם אפרש את זה לשני העשורים המודרניים האחרונים – תפיסת הגבולות. כי אנחנו חיים בזמנים אחרים גם מבחינה היסטורית וגם בכושר להגיע לקצוות העולם בתוך כחצי יממה, ובזול. לצאת לעולם, למצוא את השירים, למצוא רחבות, ולשמש השראה של אחדות ומנהיגות, של מוזיקה, לעשות את הדברים לא כהתנגדות, כי המטרה להפיץ את האור הפנימי, לא לשנות, לא להיות חלק מפילוסופיה כזאת או אחרת. אנחנו הגוי הגדול בארץ, וישנם תרבויות נהדרות בעולם. פילוסופיות מסוימות, פוליטיקות שונות, מתחמות בדיוק כמו הדת שאליה חלקם התנגדו והפכו לפופולריות (בלינגוויסטיקה: המילה, כל מילה, או רובן, גם מציינות את ההפכים שלהן. בפילוסופיה המזרחית, ולא רק, הידיעה משחררת), המוזיקה משחררת. וזה לא אני אמרתי את שתי המילים האחרונות, נכון? הריקוד העלה בי שמחה שלא קשורה במלחמה, החיוביות היא מעלה בפני עצמה, שניתן ללמוד אותה, לאמץ אותה, לגלות אותה, וכשזו הופכת לבסיס, התחלת לגלות את החיים ומחדש. התחלת להתקרב למה שקרה לי ביום בהיר אחר, ללא ידיעה, ללא הכוונה, ובריקנות גדולה. יש עוד הרבה מה לומר ולדון וכוליי, עד בלי סוף, עד שנמצא את הסיבות למה לא.

  • weejio – למי שאינן מכירות, מונח מפי הדמות דוד רוג׳ר לוידאו.

קרדיטים

  1. Video: שירת הניגון 'הושיעה את עמך' אצל הרבי מליובאוויטש @YouTube.

זו החבילה האנושית – על תרבות בזמנים שונים – וכל זה במהלך חודש פברואר 2025

כמה דקות לפני

כמה דקות לפני שנכנסתי לתור הייתי בשורה של השוקולדות, וראיתי אדם שמנסה לבחור בין השוקולדות של עלית, ומולי יש את השוקולד הזה מסקנדינביה שהתחילו לייבא, שהייתי מתענג עליו שם בסקנדינביה, אחרי טיול בהרים. אז יש לי תחושות מאוד טובות לגבי השוקולד הזה :), הוא אמר לי "מה אתה עובד בחברה שלהם" וגם אמר לי שאני לא צריך לפרסם אותם. הוא פשוט התגונן. אמרתי לו שאני פשוט נחמד.

האם יאמר זאת גם לנכדים שלו?

כמה שבועות לפני

המשך קריאת הפוסט "זו החבילה האנושית – על תרבות בזמנים שונים – וכל זה במהלך חודש פברואר 2025"

לטבוע במשמעויות – זולת עצמי, ניסיון להבין את המתנות

"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.

בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.

המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.

אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:

  • תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
  • וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.

אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.

נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.

כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".

מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.

אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.

לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":

לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.

אמרתי לה בסדר.

אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?

אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?

השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.

כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.

בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.

האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.

בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.

השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.

למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.

באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.

לזה אני קורא עולם משתנה :))

אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.

והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?

תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.

הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.

קרדיטים

  1. Photo: Hostages Square by Oren Rozen (CC BY-SA 4.0).