history 3.0 | Amir Pri-gal about mirrors
באמצעות נעלם קבוע, היכן שכדור הארץ מתפרק לגורמים, מִסִּבָּה הנעולה מפנינו התפייסו להשיק אלינו דווקא, לעורנו, נחלי מגמה, זכוכית געשית, קרחונים, שם הייתי, רגע לפני שפגשתי אותה… עכשיו השהות בלעדיה, פומרולים, שבועות לפני שהמלחמה החלה בדרכה, גלידת סניקרס. הזמן היקר איתךְ. לפעמים שמעתי ציוץ של ציפור, פה או שם, על הדרך פגשתי אחר, גרמני, גרמני ויהודי על הדרך, הסכמנו שרק דמיינתי, שהיה זה שגעון, זיכרון אבות.
קרדיטים
הלוואי והייתה מיטה זוגית בה שתיקה קודרת מפי אותו מסדר השתקניות, כוכבים נופלים בשמי הנגב, בגלל שלא למדתי לקרוא את המחשבות שלה. וכאשר אשוחח על כך עם קרוביי, יכול שיצביעו עליה, אלא שבסבלותיי למדתי להעריך את חוסר ההיגיון דווקא, ולימים את הקולות השקטים שלה. אמצא לי מקום למדיטציה ואדע שבכל מקרה תהייה חכמה ממני. להקדיש את חיי למען האחת, זה גדול כמו להקדיש חכמה, בינה, דעת לאנושות כולה, ויותר.
קרדיטים
ביופי יש אלכימיה, יש כישוף, הוא חוצה את גבולות הגוף, והוא בוקע את גבולות הלב, למעיין-הַהֶמְיָה הנובעת שם על הארץ-היְּבֵשה, אשר מיקומה ידוע קודם כל לה, לנושאת היופי. הידיעה שלךָ באה מתוך הקשבה פתאומית שהפכה לנוכחת. אולי כששומעים ציוצים זאת האהבה, ושגעון לעיוורון. אני אסביר: המציגה הכי ״פחות״ יפה בכל העונות של הסידרה הזאת, היא היפה ביותר בעיניי. אז אולי אחצה את ממדי הכישוף, את כל הצווים בבלילת ישראל-אירן, אסע למקום שבו היא קונה שוקולד, אקשיב. 20.06.25 | 13:28.
קרדיטים
10 אצבעות נישאות לפניי, התביטו על אלה שלכן? כל אחת מהן נושאת טראומה משמעותית אחרת. כל אחת נושאת זיכרון, נושאת-יגון בצבע-אפור אחר, ודי רק בעשירית מתוכן כדי לגרום לילד לחוש בפני-הים למשך כל חייו… חלקן ברשותי, חלקן מעבר להשגתי. אחת אחרי השנייה הובילה אותי אליה, לזאת שאני מבקש בקרבה.
קרדיטים
איך אוכל לאבד את הדרך אלייךְ? זו בקשה גדולה מידי.
במסורת של האם, בו היא חשה בתנועת הלבנה ומציירת לה חיים תחת מפת הכוכבים, מגלים לנו אנו עולמות, משוחחת איתי בשפה שרק היא מבינה, בנווה שבו גילית אותי, בו מצטייר לו המיתר הברור להן מכל, שאין הילד יכול למסור, מלבד לךְ, "מה שקושר אותי אליךָ". ומה ששלי שלךְ. אילו יכולתי לחוש במתיקות עורך, אילו רק המדבר הזה היה יפה בעיניי.
הלוואי ויכולת לאסוף אותי אל אותה מחרוזת צלילים שאפילו המרחקים לא מספיקים לגמוע, והימים רק לחזק.
דֶּלֶת, פלדה, ארבע צלעות, זוהי עונת המלחמה. בואי, כנסי נא ואראה לך מַלְכוּת. תאמרי שחוששת אני, ואני יודע שאמיצה את, אשקף לך אותו בזה שאחזיק בידך ואכניסך למשכן הזה שזו העת למסור ולחלוק בו. איתךְ.
מים צחים, מי-באר.
קולךְ.
דרךְ. הדרךְ אינה קלה לי.
/את לי, ואת אל.
קרדיטים
"מיציתי. עוד כמה שעות בית כנסת". כבר סיפרתי לכם, וגם לאימי, שאין לי עם מי לדבר בעיר לוד; הקבוצות הסתגרו בתוך עצמן, השערים נסגרו. חיי החברה אינם מעורבים אחד בשני. ורבים צריכים לשרוד, ואלה שגדלו איתי, עזבו לראשון, מודיעין, שוהם, ניתקו לתושבים את המים, אז מה נשאר? החלטות שנעשו לפני שנים רבות השפיעו על מה שאני מתאר לכם עכשיו, בהווה. אתם יכולים לראות בכך רְאָיָה לכך שאם ישקיעו פה בחינוך על פי התנאים שלי, דברים בכוחם להשתנות בתוך ארבע עד עשר שנים. אז נסעתי לתל אביב, פעם ראשונה בחיי לתוך מועדון לילה, שהוא לא אירוע משפחתי. It's meant to be. תוהה בִּפְנִים אם זו נוסטלגיה, או שהיַלְדוּת של אלה שבאו אחריי ב-"בעיית אושר", ושלא יבלבלו לי את הביצים שאין אמת לאושר ועל מושג היחסיות לראיית האושר, שלא ניתן להבין את האושר של האחר. אולי התהייה נמצאת גם בחוגים של אלה ששרויים בהשפעת הטיפה המרה, לא רחוק ממני, מסביבי. זהו בוקר שבת, עליתי לתורה, לשני, אחרי שמורנו ורבנו עלה לפניי. העלו אותי בעל כורחי. קראו בשמי. לא בקשתי להזמין זאת. במושב, מימני, מיכאל, משמאלי, גבריאל, מלפני, אוריאל, ועל ראשי, שכינת אל, וגם זאת ציינתי בפניכם; שלא את שכינת האל אני מבקש, אלא את הידיעה שהיא, בקרבתי, פה בבית הכנסת, מאושרת עם האנשים שאני אוהב, אלה שגדלתי איתם, ואלה שהיא איתם, הוריה, אַחֶיהָ, אחיותיה, וחברותיה.
קרדיטים
אין דבר כזה אהבה חד-צדדית, מלבד זו של אֵם לילדיה. איך יכולתי להחזיק במספר הדקות המועטות שהיו לי איתה בכל יום כדי לצייר עולם ומלואו? חמש בנות שמצאו חן בעיניי, פשוט… הנפתי לכל אחת מהן, לכל אחת בתורה, היא אשר חייכה לעברי, את ידי לשלום. כל אחת בתורה נושאת טיפות של אושר. מביט לעבר הקופאית ומחוצה לה. יצאתי לכיוון ביתי, חדרי… הלילה ירד על העיר לוד, גרילנדות תלויות בין עמודיה, יום העצמאות קָרֵב, מצביעות על דבר שיחודי לנו, לתושבי הערים. המלחמה ממשיכה.
קרדיטים
שֹמֵר אֲחוֹתִי אָנֹכי. מהרציונליות של המציאות הברורה כל-כך הזאת, מאחיי, שמנסים לנער אותי מעדויות ליבה, מהשהות שבקרבה. שהייתה. הקסם שנובע מקולה. הקופיפה הקטנה הזאת. על שהיא לא כמוני, ולא בנויה לקשר רציני. מצביעים לי על החסרונות שלה. על מה זה נשים בעולם מודרני ומה זה גברים. ראיתי בהם כבוגדים, והצבעתי על המציאות שלהם, זאת הישראלית, עם החובות והפירוקים המשפחתיים, על שהם עצמם אינם נלחמים על האושר. דנתי אותם, אך אין אני מבקש כלל לדון אותה, לאבד אותה. כעסתי, בשוגג, וידיו של מי שמצא את האמת, ובעולמות העליונים, פעולותיו מְשֻׁוים כעת לכך שהן מגואלות בדם. לא אבקש למצוא סליחה. לא אאחוז בקרנות המזבח. לא אנסה להשיג חסינות. אז לא אבנה את המקדש לבית-דוד. אף חייל לא יוכל, אצדיע לו על שבחר באהבה. ובאהבה אכן יש שיגעון, ויש עיוורון, בזכותה אני רואה היכן השמיים נוגעים בארץ. את הכתום הזה של השקיעה, איתה, בחיים. מי זה אשר מצליח לראות כך את החיים כאשר חי את היומיום, מייצר הכנסה, מייצר השוואות כדי לגדול, עקב הצפיפות זה נראה שאי-אפשר אחרת, ולא רק דוחה זאת כשנשב אנו כולנו, באים-בימים, מסביב למדורת השבט?! אם נשאר עוד בחיים. כבר טעמנו מעץ פרי הדעת, זה כבר קרה, העונש ניתן, וזוהי היא בחירת לי-בי. איפשהו בשנת 1700 לספירה, בקרבת ארמון פוטלה, עלמת הטברנה (ཆུ་ཁང་མོ), שאת שמה אין אנו יודעים, מלבד שגורשה לליתאנג, וצאנגיאנג גיאצו (ཚངས་ཡང་རྒྱ་མཚོ་), הוד קדושתו הדלאי לאמה השישי, מצאו מחסה זה בליבה של זו. וזו בלבו של זה.
קרדיטים
האובייקט הפיזי לקרוא לו "מתוקה שלי".
＿＿
🌸＞ フ
| _ _ l
／` ミ＿xノ
/ |
/ ヽ ﾉ
│ | | |
／￣| | | |
| (￣ヽ＿_ヽ_)__)
＼二つ
עושה רושם שהתגליתי, דבורים יוצאים לאור, מתוקה כתמר שתחתם היא גדלה, אליה געגועיי. אדם שחש בבהירותו של המוות, כמו שחי 1000 שנים, נמצא במדבר כאילו בראשיתה של הבריאה שבה הופרדו השמיים מן הארץ, חי החל לצוץ, ואיך יכל האדם הראשון לסבול תחת כיפת-השמיים-הראשונה כאשר יוֹצְרָהּ כֹּה מאוּפָּק? הרי לאלוהים אַיִן, כך התברר במסעי, להבת-הליל שבאמצעותה למד, על הסיפור שמתחקה אחר אפיק-החולות שהנחש השיל בעקבותיו, נע, נע עם תנועתם של גרמי השמיים, הביט ובאמצעות זה שנמצא בתיק הגב שליווה גם אותי, זה, בשושלת היוחסין. חלקת הפרחים הזאת… חדשה היא, הריח מתוק אף יותר, הִשְׁקֵית אותה ממי הבאר שאבותיי חתרו אליהם, מסתבר למענךְ. בבת-עיני… כשאת מצביעה כך לכוכבים, בשפתך הם גם נשמות אימותייך; כמה ששמח אני לפגוש בך שוב. וְלָקַחְתְּ מן הקרבן שנתתיך והכנת לנו קדרה, ומתוך היראה-השלמה שעתה אני נושא, גם אם לעתים אין אני מבין אותה, כהה היא, מנגן אני לךְ, בין גבעות החול היצוקות הללו, אלוהים שלי, אחותי, מתוך החליל הזה, שנאחזנו בקולו לפני שיצאנו לדרכנו, אני בשלי ואת בשלך. "ילדייך, נכדייך, נינייך, נושאים את יופייך, האסון של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש וארבע נשמר בין כתלינו"
"hush"
קרדיטים
