history 3.0 | Amir Pri-gal about mirrors
אין דבר כזה אהבה חד-צדדית, מלבד זו של אֵם לילדיה. איך יכולתי להחזיק במספר הדקות המועטות שהיו לי איתה בכל יום כדי לצייר עולם ומלואו? חמש בנות שמצאו חן בעיניי, פשוט… הנפתי לכל אחת מהן, לכל אחת בתורה, היא אשר חייכה לעברי, את ידי לשלום. כל אחת בתורה נושאת טיפות של אושר. מביט לעבר הקופאית ומחוצה לה. יצאתי לכיוון ביתי, חדרי… הלילה ירד על העיר לוד, גרילנדות תלויות בין עמודיה, יום העצמאות קָרֵב, מצביעות על דבר שיחודי לנו, לתושבי הערים. המלחמה ממשיכה.
קרדיטים
שֹמֵר אֲחוֹתִי אָנֹכי. מהרציונליות של המציאות הברורה כל-כך הזאת, מאחיי, שמנסים לנער אותי מעדויות ליבה, מהשהות שבקרבה. שהייתה. הקסם שנובע מקולה. הקופיפה הקטנה הזאת. על שהיא לא כמוני, ולא בנויה לקשר רציני. מצביעים לי על החסרונות שלה. על מה זה נשים בעולם מודרני ומה זה גברים. ראיתי בהם כבוגדים, והצבעתי על המציאות שלהם, זאת הישראלית, עם החובות והפירוקים המשפחתיים, על שהם עצמם אינם נלחמים על האושר. דנתי אותם, אך אין אני מבקש כלל לדון אותה, לאבד אותה. כעסתי, בשוגג, וידיו של מי שמצא את האמת, ובעולמות העליונים, פעולותיו מְשֻׁוים כעת לכך שהן מגואלות בדם. לא אבקש למצוא סליחה. לא אאחוז בקרנות המזבח. לא אנסה להשיג חסינות. אז לא אבנה את המקדש לבית-דוד. אף חייל לא יוכל, אצדיע לו על שבחר באהבה. ובאהבה אכן יש שיגעון, ויש עיוורון, בזכותה אני רואה היכן השמיים נוגעים בארץ. את הכתום הזה של השקיעה, איתה, בחיים. מי זה אשר מצליח לראות כך את החיים כאשר חי את היומיום, מייצר הכנסה, מייצר השוואות כדי לגדול, עקב הצפיפות זה נראה שאי-אפשר אחרת, ולא רק דוחה זאת כשנשב אנו כולנו, באים-בימים, מסביב למדורת השבט?! אם נשאר עוד בחיים. כבר טעמנו מעץ פרי הדעת, זה כבר קרה, העונש ניתן, וזוהי היא בחירת לי-בי. איפשהו בשנת 1700 לספירה, בקרבת ארמון פוטלה, עלמת הטברנה (ཆུ་ཁང་མོ), שאת שמה אין אנו יודעים, מלבד שגורשה לליתאנג, וצאנגיאנג גיאצו (ཚངས་ཡང་རྒྱ་མཚོ་), הוד קדושתו הדלאי לאמה השישי, מצאו מחסה זה בליבה של זו. וזו בלבו של זה.
קרדיטים
האובייקט הפיזי לקרוא לו "מתוקה שלי".
＿＿
🌸＞ フ
| _ _ l
／` ミ＿xノ
/ |
/ ヽ ﾉ
│ | | |
／￣| | | |
| (￣ヽ＿_ヽ_)__)
＼二つ
עושה רושם שהתגליתי, דבורים יוצאים לאור, מתוקה כתמר שתחתם היא גדלה, אליה געגועיי. אדם שחש בבהירותו של המוות, כמו שחי 1000 שנים, נמצא במדבר כאילו בראשיתה של הבריאה שבה הופרדו השמיים מן הארץ, חי החל לצוץ, ואיך יכל האדם הראשון לסבול תחת כיפת-השמיים-הראשונה כאשר יוֹצְרָהּ כֹּה מאוּפָּק? הרי לאלוהים אַיִן, כך התברר במסעי, להבת-הליל שבאמצעותה למד, על הסיפור שמתחקה אחר אפיק-החולות שהנחש השיל בעקבותיו, נע, נע עם תנועתם של גרמי השמיים, הביט ובאמצעות זה שנמצא בתיק הגב שליווה גם אותי, זה, בשושלת היוחסין. חלקת הפרחים הזאת… חדשה היא, הריח מתוק אף יותר, הִשְׁקֵית אותה ממי הבאר שאבותיי חתרו אליהם, מסתבר למענךְ. בבת-עיני… כשאת מצביעה כך לכוכבים, בשפתך הם גם נשמות אימותייך; כמה ששמח אני לפגוש בך שוב. וְלָקַחְתְּ מן הקרבן שנתתיך והכנת לנו קדרה, ומתוך היראה-השלמה שעתה אני נושא, גם אם לעתים אין אני מבין אותה, כהה היא, מנגן אני לךְ, בין גבעות החול היצוקות הללו, אלוהים שלי, אחותי, מתוך החליל הזה, שנאחזנו בקולו לפני שיצאנו לדרכנו, אני בשלי ואת בשלך. "ילדייך, נכדייך, נינייך, נושאים את יופייך, האסון של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש וארבע נשמר בין כתלינו"
"hush"
קרדיטים
כמו הסנאים האלה שמוצאים אגוזים על עצים, אז יש דבר כזה, עץ של אגוזים וגם סנאים… הם שובבים כאלה, מתרוצצים בין צמרות, בתופסת או במחבואים, וכשאין סיבה, בסִייֶּסְטָה, תחת נצנוצה של השמש המגיחה בקרבת אגם, יאה להם לשובבים הקטנים. חשבתי לגדל מינק שכזה שגם הוא שובב, החיים אִתָּם מחייבים מקור של מים בגודל של אוקיינוס וקור בגודל של קנדה, אוֹווו ינשוף… רק שהם שותים רק דם ואני לא יודע איך אוכל לספק להם דם מלבד לצוד להם עכברים, דם של עכברים שבכלל מפחדים מבני אדם או מחתולים או מאור-היום. וכאילו אבקש מהקצב בשוק שישמור לי ליטרים של דם תחת ההשגחה של הרב מחפוד, והוא ישקול לי שקיות ואשלם לו לפי משקל, וגם יעשה לי הנחה, וכולם יסתכלו, כיאה ללהקת בני-האדם. והם באים ברבים, ינשופים, אבא, אימא, ושלושה גוזלים …. משימה קשה ללב שלי, לצוד דם 🤭 אך הכרחית אם אקח לי ינשוף.
אה.. נכון.. רציתי לכתוב לכם על אגוזים , על עץ של אגוזים, אז יש דבר כזה: בארץ התפוזים שלנו והקטנטונת צריך לגדל אותם בחממות של כמעט קור ארקטי, בצורה של מגדלור, כמו זה בצפונה-של-סקנדינביה הרחוקה-רחוקה, שבה אפשר להבחין באבקה הירוקה, בגווניה הנאורות-בנות-הדעת, שרוקדות להן שם בשמיכת השמיים, ובקרבת אדם הוא מצריך גידול של מאות של שנים. שווה לדבר עם העצים הללו, ישנם עצים שהכירו את כל ציר ההיסטוריה של היהודים, ושל ההינדים, ושל אלה שקדמו, מעניין מאוד מה יש להם לומר על זה, לעצים.
אז אם נמשיך במרחבי הדמיון, נלך בשדה של עצי האגוזים שאנחנו מכירים, תראו איך שכל אגוז דומה למשנהו. אבל לא כולם דומים אחד לשני, זאת אתם מכירים מהכאוס של החיים. ובו-בזמן, פעמים רבות, נחים על דעתנו באמצעות נוסחאות פרקטליות של פיצוח אגוזים, נוסחאות אלגנטיות, על תיאורים של הכאוס, נחים, וגם נחים על ניצחונות… אז מצאתי אגוז שכזה מיוחד, ללא ניצחונות, שאפילו אבני חן אינן משובצות בו, או בנגיעות של זהב, חוּם, רגיל, כמו כולם, שנח לו שם ללא מטרה וללא כיוון, הוא פשוט כזה, כפי שהוא, הכי הוא, מיוחד, הכי מיוחד. כי אני מקיש עליו והוא מהדהד. אם חיפשתם פרקטלים אז הקליפה שלו מהדהדת כמו אדווה בים. הוא גם קשיח מבחוץ, הוא גם כהה, לא דומה לאף פרי אחר, ואף לא לסברס קוצני. אני יכול לנסות לבקע אותו כמו את כל שאר האגוזים הרגילים, … ואותו אני לא יכול, משהו מספר לי סיפור עליו, צליל בגודל של כפתור, שמייחד אותו מכל שאר האגוזים שפיצחו בשבילי ושאני פצחתי לכל אורך חיי…יְשֵׁנָה לה שם בפנים פֵיָה. ובעיניי, הַפֵיָה הזאת, מתוקה מִכָּל.
קרדיטים
הראיתם את כדי-החרס הללו ליין, שמצאו במימי הים התיכון, בבטן ספינה רומאית טרופה? היום דמיינתי את עצמי ככזה: כד-חרס שהמתין לו בים-התיכון, ממתין לו שם אלפיים שנה ולא. "ולא" הוא הקול העמום הזה שאתם שומעים שצף לו במימי חייכם, כמו שאתם שוקעים לרצפת הברֵיכה ביום קיץ נהדר ושומעים משם, את אהובכם. במקום אשר זה, מבטן הספינה הטרופה, ככד-חרס, אוכל להשוות זאת לסולם, כפי שהוא, סולם-בנוף, ותו-לא, עד אשר אתם מייחסים לו מטרה, וכיוון; אתם לא מודעים למים, עד אשר אתם כן. זו תופעה, כי הם פוגעים בכם, המים, יש להם צורה, ויש להם קול. אבל מים לא יודעים להכאיב כאשר רואים אותם כפי שהם; בתיאור לבי, תינוק הוא תינוק, רק נולד, בוכה בגלל העולם-החדש, או כאינסטינקט, בתחושותייך אתה אבא אז זה לא כואב, כי מגן-הדיאדה נושא עליו כבר את האות "ידיעה". אי-הידיעה היא הסבל, אבל לא באתי לדבר על הסבל, אלא על אהבה.
אני שומע קול עמום, כמו אותם תינוקות חרשים-למחצה שמרכיבים להם Device והם שומעים לראשונה, והם פוקחים עיניים, הראיתם את ההפתעה שלהם, ואת החיוך הנפלא שמוצג לעולם? התינוק/התינוקת מאושרת בזכות עצמה. ככד, הכל עמום יותר, הקול עמום יותר, כי אני שומע אותה שם מעבר למים, אך איני רואה, אין בכוחי לראות, אני רק כד-עתיק השרוי במימי הים התיכון. בבטן-האדמה.
היא מילאה אותי בשֵיכָר ונתנה לי חיים או משמעות כדי שאתפוס, ואז עיניים לפקוח, ביום-מן-הימים, ואוזניים לשמוע, את גופה היתום.
אז בניתי לי סולם. איך אפשר לבנות סולם מתוך המים, תשאלו. צריך תחילה להיות מודע למים, אף בצורה חלקית ולהתחיל לטפס.
זו לידה, לידה לאהבה, היא כל-כך חכמה רק מעצם דיבורה.
מתי איוולד, מתי אצא לאוויר העולם?
חיפשתי לי דרך להתחיל לכתוב על יצירתיות או תהליך היצירה של המשורר. זה יוצא בצורה פילוסופית אז אתם יכולים לסיים כאן. כי אני מרגיש שלפעמים הכתיבה יכולה להתפתל, להיות מורכבת מידי, חסרת בסיס ממשי. אולי לא מן הנמנע שנפעיל גם את המוכר שבדמיון כדי לְעַגֵן, ואהבת הזולת כדי לְהָבִין. אם בכל זאת תרצו להמשיך ולקרוא תפגשו את המשפט הנודע הבא:
וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:
אבחנה: הארץ, האדמה, החומר, היא פירוק שֶׁל, וזאת כאשר מניחים אותה לצד החוויה של הרוח שהיא אחדות, והיא מעבר להיגיון של טוב-ורע.
אני אסביר את ההיגיון כאן: במסגרת הזאת – בתור אומן, אחד שרוצה לכתוב שיר, אני יודע שיצירתיות מתחילה את דרכה כ-"אור", מחשבתי. זקיק חשמלי שהופיע בנקודה מסוימת במוח. בגלל שהוא במוח האנושי, הוא מוגדר, יש לוֹ שפה, יש לָהּ שם.
מאותו רגע שניתן השם, שם-כללי, אני לוקח את העט, או המקלדת ורושם, ולפתע נתקל במחסום – אני לא מצליח לכתוב, פשוט לא יוצא: ההגדרה במוח לא מצליחה לעבור לנייר, היא אינה תואמת.
שם-מופשט, שם-תופעה
המוח הוא כמו נייר שקוף – הרוח.
מלאכת הכתיבה היא הנייר הלבן שבפועל – החומר.
העט – שהיא אני, שמנסה להעביר בין הנייר השקוף לנייר הלבן, אני רואה שמדובר לכאורה בשתי שפות שונות.
פער
אתה מנסה להעביר את האמת – ולא מצליח, אתה חווה את האמת – ולא מצליח לומר אותה.
האות א' שבנייר השקוף, שונה מה-א' שבנייר הלבן.
אומן שתפוס על האמת 🙂 כמוני לפעמים, זה מתסכל. המטרה היא הקהל, ואיך אוכל לתקשר עם הפער הזה?
השאיפה לשלמות
להפוך את ה-א' שבנייר-השקוף ל-א' שבנייר-הלבן מצריך מעבר, לבנות גשר, דוחף אותי להיתקל במחסומים, בתוואי הטבע, בנהר שקיים שם, בתוואי שלו שגם נפרם (בלייה) מטבע היותו קיים: האם את מכירים את המשפט "החיים הם דינמיים"? אז ניתן להבחין בזה כבר בחוט המחשבה: אני נתקל בחומר הלכה למעשה, בקירות של הנהר, וגם צריך להרים את ראשי מעל אותו גבול שבו המים הופכים לשמיים, כדי לנשום, כי זהו טבעי כחי, כחולייתן נושם (terrestrial vertebrates) – כך נוצרתי.
מי שמתפלל לאלוהים, לרוח הקודש, לא חושב על קירות, ולא חווה קירות מלבד אולי אלה אשר בשיח הפנימי.
אני באמת מקווה שאני מצליח לתקשר אתך עד כאן בצורה ויזואלית דווקא.
אז אני כותב את ה-א'
חציתי את הגשר
ואז ל-א' שעל הנייר-הלבן ישנה מטרה, לחזור לנייר-השקוף, היא בעלת שאיפה. הסיבה לכך שהיא לפי שעה אינה תואמת, סימטרית למקור, הפער עדיין בנמצא. אבל אין היא יכולה, היא נקבעה מבחינתי –
סוף הסיפור.
ועל כן, כדי שזו תחוש את האחדות דרכי, אני מחבר לה מילים נוספות, מצרף אותה לשירה שנולדה מתוך המסע שלנו ביחד בנהר השוצף, שבו גם נחבטתי מאומץ לב. לא שהייתה לי ברירה: שילמת לאנשים שישימו אותך באמצע איסלנד, עם תיק גב במשקל של 18 קילו, שהרגיש ב- AirBNB שום דבר עם המשקל הידני. לחזור זה אומר לטפס להר בחזרה ולחצות שוב את חומת הסערה… חומה! אתה הולך קדימה.
סוף הסיפור הוא קדימה
השירה הזאת היא הצמצום של הרוח… סוג של משפך ושעון חול שבאֶמצָעו פריזמה, תבוא למוזאון ישראל ותתקל באחד הקירות באחד החדרים בציור מופשט ואולי תגיד "עד כאן" -"זה נראה כמו קשקוש"…
ועם זאת התוצר של חציית הגשר, החיבורים שלה עם מילים אחרות, השיר שנוצר, נוצרת דמות – היא פותחת דלתות, לא רק בנפשי שאולי ההבנה שהעולם אינו מושלם והביאה אותי עם השנים לנחת, אלא בנפשם של אחרים, החיבור, החיבה שנוצרה: החיבה מבחינתי, מרגשת, זו אמפתיה, היא אינה שלמה, כי לא ניתן להתאחד עם האחר.
קבלה של חוסר-השלמות, של המפגעים
האם המטרה שלך להתאחד עם האחר? שיעשה את כל רצונך כפי שאת/ה יודעים?
ועם זאת לא ניתן להפחית מערכה של ה-א' שבנייר-הלבן, שהיא חלק בלתי נפרד של המצע שנקרא הנייר-השקוף —> זה אותו הדבר.
זה אותו הנייר, פשוט תופעות שונות שלו, זו אותה המטבע
התפיסה (או מבנה התפיסה) שלנו כתוצר של הרצון לא להיפגע מהקירות של הנהר, מציב לנו הוכחות חד משמעיות שההבדלים קיימים -זוכרים את המוּדָעוּת למים?, זה עצם היותנו כאן "אדם".
והאלוהות "יהוה"… שם, ברוח, בתפיסה -מהעבר השני של הפריזמה.
אם התורה ניתנה לנו, האדם יכול לראות רק את המשפט הבא –
האדם אמר — וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃
האלהים במימדי העשייה, עשה (כך) — וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם:
אנחנו לא יכולים לומר את אלוהים כפי שאמר האדם, לאומת האלוהים שמכיל את האדם, פועל עליו, עליהם.
התורה ניתנה לאדם, והדמות הזאת שניתנה לה שם (או מילת-יחס, מילה-כללית לראשון ממינו, כי בסיפור אנחנו עדיין בגן-העדן), אמורה להתממש. וזאת לא יכולה.
דמות בודדה.
דרך הפריזמה אנסה לראותו, של מה שנמצא שם בגן העדן ומעבר, להתאחד עמו, כי זה אותו המצע, אותו הנייר, אותה המטבע, אבנה לי סולם מתוך מודעות (ומתוך המודעות שהיא כאמור אינה שלמה ולכן לוקה בחסר).
הפרשנות המקובלת מדברת מתוך הזמן, עצם קיום הזמן הוא למעשה עצם הופעת האדמה, אם נייחס מרחב לזמן אז איעזר במילים: בזקיק-של-השנייה. יש לו אפילו צורה. כי לזקיק יש צורה, גם אם הוא נמצא כאן בהשאלה לצורך העברת רעיון.
מנקודת המבט של היקום, הפיזי, עצם הופעת הגבר, הוא עצם הופעת האישה, הנסתרת. בזקיק-השנייה. מיידית. וזאת אם אני משתמש בטקסט התנכ"י ואולי בתיבול של מסאלה-רומנטית, כדי להסביר על יצירתיות.
אך בגלל שהתורה ניתנה לאדם, רק לאדם, לשפה שלו, לאלוהות אין זמן, ולא מרחב, לכתוב על עצמו. כאשר מביטים מלמטה למעלה, מבטן האדמה, מבטן החיים, ממימיי הים-התיכון אל הרוח, האלוהים, ברבים, כולל/כוללת/כוללים את האישה או בשמה החוץ תנכ"י או הקדום: האשרה.
האלוהים משתקף, מנקודת המבט שלי ככד, מבטן הספינה הרומאית הטרופה, ב-רבים, כאחדות של שתי איכויות שמתוך תחושותיי בלבד, אחת חסרה, נסתרת, אהובה, שהאלוהים לא אמר אותה כי "אין זה מתפקידו".
או שהסתירו אותה, או שזו הסתתרה, על הדרך מעצם מהותה, או מעצם ההתגוששות בחיים, בנהר החיים.
פער
בבית המדרש אתה תמצא תלמידים שיש להם תשובות על אמיתות הקורונה, וכאלה שלא הולכים עיוור עם ההתייחסויות השונות במדיה, אלה תלמידים שנמצאים עם שאלות, ואני מאמין שגדולי התורה הגיעו למרחב הרוחני שלהם בגלל שאלות והשאלות ששאלו.
אולי תשובות זה דבר נדיר כמו מספר בעלי התבונה ביקום שבכוחם לדבר בשפתנו, שאני חושב שההערכה זה בין שלוש לחמש.
המשך קריאת הפוסט "שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית"
בימיהם הקיפו את הילד וזה אינו שם-לב לקיומם, אולי תמיד ראה בהם יְשָׁנִים, בני-ברית ישנים. האידָנָא כעת מחזיקים בֶּעָלֶה-הנידף, שזה צץ ושמח, וההוא שָׂשׂ להחזיק בו ביום מן הַיָּמִים, לומר "חיי היו מלאים כחייהם, ושל זה שיבוא". אז אוסיף פנינים לדמותם, מן היַמים הרבים שהיא סיפרה לי עליהם, כך נאמר.
קרדיטים
קרדיטים
גופי יגע, ובליבי תֹּקֶף לשאת קופה שבה אעסוף ממון-אנוש, סדקים בלב-החברה הישראלית, מבן הרסיסים החרוכים שתחת כנפי הרעם שבהם תמונות של אח-אחות שנלקחים לנגד עיננו מאיתנו, מחסותנו, האם כלי של כפרה ימצא עבורם. לא כצדיק אלך, אלא ככרוניקן, רומנטיקן חסר-תקנה. אזדקק-לךְ, אדלה מילה טובה, היכן שאמצא תחת כְּנָפֵךְ, חסותך, תחת סִבְלוֹת עיוות המבט שגם עבדך השוקד-בך לא חף ממנה, אבקש זאת מהם, ובערוב ימיי אמסור את קופת הצדקה לאלוה אשר נגלה בלהבה בערב שישי אחד ואומר לו בגובה העיניים, ״הנה טוֹב האדם אשר בראת״.
הכאב הוא עריץ, על מיטת החולים. האם הוא יציר כפיו של הבורא הנסתר? האם לזה מאיכויותיו של האלוה, שכן בעולמו אנחנו שוהים, כך אומרים, ישנו קשר רופף לתקווה? נשמע יותר רופס מול החלון המשקיף לאיזה שדה לא רחוק שתחת השמש. מיטה ממונעת, מקלחות צמודות, שלושה זרים בקרבי, אל תטעו, במצב זה גמור שזר אני לאנוכי. יופיין של נשים הן מושא למאס, ובביקורים אין אני רוצה. אמי, כדרך סיפור לילדה האהוב, הפצירה שאסתכל ואראה בצוות הפנימית כמלאכים. ובערב שישי, קמתי ממיטתי. זהו אינו בוקר ולכן צלילי מכונות-החיים נשמעים בין אותן תמונות ממוסגרות של אלה שחזרו לחיק משפחתם, או לידיעת בדידותם, על הראשון מאמין אני שכך הדבר. חדרים באור חלקי, עליהם אני חולף, מביט אל צוות האחיות, קמעה. אתה בחלום שאיתו העריץ תמים דעים שהכבלים שנמשכו בלבן, וירוק הם השושלת הנוכחת ביותר. זה לחיות לצד אבק והוא דגש מודגש, דבר קטן ביותר האהוב ביותר, ללא שתינתן לו שלווה מלבד אולי בקיום; בכל אחד מקצוות המסדרון חלון עם פתח מילוט לאוויר שמזכיר צח, משמעות חדשה לשהות של בין הכתלים שכן כלוא אני בהם, ואכן דבר קיומו רופס. אני זוכה למעטה הגנה, בגלימה שאתאר אותה במשפט הסיכום. באמצע המסדרון, מעט אחרי דסק הקבלה מטבח, שני חסידים נוכחים סביב שולחן ביקורים, האחד אלם, והשני גדול כאיש מאנשי החדרים, בצליל תחינה במר הגורל בקשתי להצטרף למשמע הדברים, מנגינה ללא-מילים, ניסיתי שלא, התחלתי לעצור את בכיי. ואז התחוור לי שאין הייתה דרך לתחילת גאולתי ביום מכובד זה מלבד דרך הכאב. אתם יכולים לקרוא לזה התגלות קטנה, אני יודע שהדרך עוד לחיים של משמעות היא מאבק בעולם שכולו טוב. ואל לי לחטוא שחיי בעולם זה הם נצח. את כובד גלימת השבת יש להעניק בעזרה לזולת שכן זו עבודה עצמית. בעוני אין אני רואה חסד מופלג – בראש ההר הלא גבוה במיוחד, אשר מביט לים הנורווגי הבנתי שציוויליזציה, עם כל המשמעויות שבה זה לא דבר של מה בכך, ישנה בה להבת-אנוש גלויה.