אוקיינוס לבן, עורב בעל נוצה צחורה אחת, ויחידה, על קו-התפר אשר ביני לאלוהים. ״קח אותי אליה,״ כדי שאשוב, ואאחוז בה. אך את המתים לא ניתן להחזיר, לא לאחוז, ובטח לא אהובות שחלפו מן העולם, ״מבחירה, ומחוסר ברירה,״ אמר העורב, קירקר ופרס בכנף. הביט לעברו ואז לזה של אוקיינוס-הלבן. ובָּעֵת ההיא ראה שבתיבה הוא בגפו, שכיסה את עצמו בשקר אחד ויחיד בצבע לבן במשקל של עולם ומלואו. יצורים בגודל של בועות שמצאו את הסימן לדאות מן המעמקים אל הקומפוזיטורים שבשמיים. ״למה פתחת את השער״ אמרה, ועזבה. המרחק ביני לאדמה שעליה אניח אבן ואמצא בה נחמה, עתה במרחק של שנת-אור אחת. הרוח שמתגברת, הגעות שמגיעה, ״לקחת אותי אליה,״ הגדול שממרכז היקום,״ ובעזרתו של עורב הקסמים שלך, לקחת אותה ממני.״ על המפרשית שהגיעה לפתחה של יְרוּשָׁלֵם.
קרדיטים
Photo: A woman with white hair in a dark room by jiang hua @Pexels.
פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.
תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*.
קרדיטים
Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.
חיים מחוץ לאטמוספרה שלנו. מדען פלנטרי, מהנדסי חלל, אסטרונאוטים וקוסמונאוטים, אסטרופיזיקאים, מתכנני משימות, אנליסטים, של נתונים, ואנליסטים של מסלולים. מומחי חישה מרחוק, מתמטיקאים וגאופיזיקאים. אסטרוביולוגים, אסטרודינמיקאים, ועוד ועוד ועוד. מכל אותם אלה ומתוך אלה יש שעוסקים בצמצום, באיפה. טווח כל כך רחב של חיפוש כדי לגעת בנקודה שלשמה התכנסו. ולאותה נקודה, או תזה, יש עלות שמחושבת תחת ערכים של זמן, והזמן שלנו הוא אינו אינסופי. זו גם האמונה בכל אופן, זה שיש לנו סוף. האור הפך לדמות שיכולה לגאול אותנו מאותו הסוף אל הלא-כלום. האור שהוא כבר הפך לדמות בחיינו, הרי לוקח לו גם דורות רבים להגיע, ויש כאלה שיִשְּׁקוּ, שיִגְּעוּ, שיהפכו לחלק מהנינים של הנינים שלכם, ויש כאלה שאולי נושאים הם את התפילה לאחות המיוחדת שבחיי, שגם היא במרחק של שנת אור אחת ממני, יחי ההבדל הקטן. בצמצום שאותם אלה עוסקים ישנו נעלם אחד שיכול לשנות את הכל, ואולי חלק מאותם אלה שהוזכרו, לא מוכנים להעלות אותה לדיון כדי לא לשים את עצמם לצחוק. הפוליטיקה שנחשפה לאדם הרגיל במערומיה בעקבות המלחמה הזאת, ויהיו לכך גם השלכות, אצל האדם הפשוט, קדימה בזמן. הנחה: אולי חיים מבקשים זכר ונקבה ברמה של המבנה הפלנטרי, ואצלנו האנרגיה הנשית מבוטאת בירח. ללא האישה, אין את החיים שאנחנו מכירים. מחזוריות של שלושים יום על פני ה- Pale blue dot, זה שאנחנו עליו. אז הטבע אמור להיות לא רק של איזה כוכב מתאים לחיים, אלא לאיזה כוכב שמתאים לחיים יש גם מחזוריות של ירח, או ירחים. זהו.
קרדיטים
Video: Close up on Woman Dancing with Band by cottonbro studio @Pexels.
מספרים שגם אם האנושות תשרוד את סוף עידן השמש, ותמצא היא דרך להפוך כוכבים לפונדקאים עם עלווה ירוקה, עם עונות שנה, עם עננים שעליהם ניתן לספר על גיבורים כמו איקרוס, שפָּרַס לו כנפיים. ואולי ימצאו גם ירח לבן ובוהק שעליו ניתן להניח את מקורותינו, שם יתארו להם את הנסיכה קאגויה (かぐや姫) שנאלצה לבחור בין שני עולמות כה שונים. ואז הפונדקאים יהפכו לבית. גם אם המסע ההוראי שלנו בחלל יסתיים, ואנחנו נִשָּׁכַח, המלחמות ישכחו, אז, ולמרות כל המאמצים לחוות את החיים, הכוכבים אחד אחרי השני יכבו. האם יזנחו את הכתב? האם החלומות יפסקו? האם האהבה תִּשָּׁכַח? לאחרונה אני נתקל באנשים טהורים שמזכירים לי כמה ההווה שלהם חשוב… לחוות אותם, את הסלט הפרטי, זה כמו להביט בשמיים ולראות כוכב אחד אחרי השני כבה לו, ואני חושב שזה מערער לי את היסוד של זה של האישה שאותה אני אוהב. וזה לא מערער, כי בסופו של דבר לכל פעולה יש משמעות, משמעות בהווה זה אומר שאני לא רק מסיק מסקנות, אני גם פועל. כי להעניק לילדים את שמיכת הכוכבים שאני רואה, זו הברכה שאני מתפלל שאתם מעניקים לילדים שלכם. המציאות כפי שהיא, היא חסרת משמעות… מה שהופך אותה לעולם שלכם, אלה הם המון חלומות קטנים שנקשרים זה בזו. אפילו העץ חסר משמעות אצל בן האדם ללא ״החלום״ של העץ. לתאר את זה, זה להיכנס לשיח אקדמי בלי לגעת בדבר עצמו. לכן הכנסתי לכם את הסיפור של מה שמתארים לנו בסוף הזמן של היקום: יהיו נקודות אדומות בשמיים, שיעלמו, גרמי השמיים יתרחקו זה האחד, מזה השני. ״שורדי השבי״ יקבלו הרבה מאוד תמיכה, הם יצטרכו לחזור לחיים נורמליים, אני מניח שהחלק הגדול, יחזור לזה התעשייתי. הם יצטרכו לעמוד בתנאים מסוימים. אתם תעשו את הסטטיסטיקה העיונית, האם גם הם יצטרכו להתמודד עם מצב שבהם שוב, בעוצמות אחרות, מכבים להם את תאורת השמיים מתוך ידיעה של מה שעברו? תוך כמה זמן זה יקרה? שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לשני זוגות המבוגרים, עולים חדשים, עם החיוך הרחב והבאמת נוצץ, להישאר עם החיוך הזה? 4 חודשים. אני לא מביא את זה כדי לבאס אתכם, אני רוצה לספר לכם שיש עולם גדול יותר ששוכן בתוכנו, שאם לא נשאיר את תאורת השמיים בו דולקת, עם מוסר, עם להקל על אנשים מהלחצים הכלכליים, פחות ביקורת, פחות הנדסה חברתית, לפזר לאורך כל החברה הישראלית את זכויות מימוש הפוטנציאל… יהיה להם יותר קל לחלום. תראו אני לא רואה הבדלים חד משמעיים בין מעמדות, לפחות לא בישראל, וכשמעמד אחד סובל, זה אומר שבמקביל מעמד אחר נסגר. למטבע של האושר יש שני צדדים. אולי זה ייחודי לעם בישראל, אולי.
קרדיטים
Photo: Iga no Tsubone by Yoshitoshi Tsukioka @Rawpixel.
החיים פחות היא. זו מתמטיקה די פשוטה שהסיכום שלה זה חוסר. פחות מהכלום, מינוס. מינוס בלי מִסְפָּר. אני אדם בלי מספר. אין מֵעֵבֶר ללא-מספר הזה חיים נוספים, אין מספרים נוספים, לא גְּדָלִים שונים של אינסוף, גם אם ננסה לתאר את הבּוֹרְאִים שלנו באין-כלום כדי לנסות ולאחוז בסיבה. אדם ללא אהובה, האדם הזה מהפרק הראשון של הקובץ הראשון, של תקופת דרך-ארץ, בסוף המחצית הראשונה לבריאתו במקום ההוא שנקרא הגַּן, ידע לבטח להתבונן בסיבות של החיים, לכן איך זה שהצליח לחיות בְּגַפּוֹ ועוד לשאת את תחילתו של החטא? התבונן בחוקיות שלהם והבין שעל האדמה להגשים את עצמה: כדי שהטל לא יתנדף ללא סיבה. כדי שהדגה על פני המים תעלה ותשמיע רעש קל, תרשרש ממניע לא ברור. ללא אדמה שתגשים את עצמה, בין צמרות העצים הרוחות לא-ימצאו את רשת המיתרים הנכונה, כדי להפיק את אותו צליל קורא וייחודי בין צמרותם של אלה שגם הם יודעים: של רחבי העלים, של המחתניים, של בעלי הפרחים, של חשופי הזרע. עולם קמל בעולם של קסם לא ישמיע כל צליל, גם אם תחת השמיים החומר ברשותן. סיבת הסיבות, החוקיות הראשונה שידע עליה, בחן אותה, ואז הבין את זאת הנסתרת מפניו, את זה שהיה חסר לו בחיים עצמם. מתאווה אני לאהבה וכאביה שאותן הוא ידע, ולמענן חרש את האדמה, הזריע קריופסיס, המתין, טיפח, קָצַר, השתמש באבן גרנית כדי לטחון, ובאותם המים, התסיס, לש, המתין, כיסה באדמה חמה, והגיש. היום בקניון של רמלה מישהו שאל אותי מי יפה יותר, זאת שנפשי כמהה לה, או…. חשבתי לרגע. לא ידעתי מה לענות. אין כאן שאלה. אף פעם לא הייתה שאלה. זו התופעה של היא. אמרתי לו שאני לא רוצה לבחור. כי שק-תפוחי האדמה הזה, כוכב-החיים שנפל לחיי, הוא הסיבה למה הגלים קרירים על רגליי החשופות, למה העלים נושרים, למה הפירות מתוקים כל כך, למה כאשר אנחנו מאבדים ילדים, המלאכים בוכים, למה תובנת החיים שלה גדולה מכל הגיון שאני אמצא מעבר לסיבת הסיבות, היא מחברת את הכל בקולה שלה. החיים פלוס היא: המתמטיקה של התקווה. איזה מוזר זה שכמה פשוט זה לייצר נוסחאות של אובדן ותקווה שכל החלומות שלנו נשענים עליהן. מַטְבֵּעַ.
ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.
אבן גולל, זה כל מה שיפריד בנינו, ביני לבין אהובתי. ואז אחרי עשרות אלפי שנים, אבן הגולל שהיא בכלל משטח מלט מיובש שֶׁסַפָּקֶיה מפעל המלט נשר ברמלה וחברת החשמל באשקלון… יתפורר ונתאחד, העפר שלה בעפר שלי. העפר שלי בעפר שלה. הנכון שזה רומנטי? רומנטי למי שקיבל את המוות, אני מניח. ולא רק את החיים של החיים-לנצח, שאנחנו תמיד מנצחים בו, שהאדמה תמיד תהיה שלנו, שתמיד נהיה יפים, שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים, אמא אדמה לא מרשה, בגלל זה ההרים כל כך קשים להשגה, זה א', ב' – אתאחד איתה, מושלם! שָׁם באדמה, אחרי שהתכריכים ייעלמו מגופינו, אחרי שכל מַצֵּבוֹת-הַשַּׁיִש יתאספו לאיזו פינה בעקבות איזה שטפון, או מלחמה מסוג אחר, לא יהיה מי שישמור עליהן… אחרי שהכתובות ייעלמו מעלינו, ונהיה אנחנו יום אחד מצבור של דשן לזַן של עץ שעוד לא נולד, שילדים עתידיים ישחקו בין צמרותיו, כפי שאני עשתי על עץ-הזית מאחורי ביתי, ויסתכלו על הכוכבים… עבדך הנאמן הביט כך על הכוכב הזוהר הזה שנקרא "אַתְּ" שהגיעה לפְּני-האדמה. נהפוך לפרחים, ואז לפירות, ננשור לאדמה, מֵי הפרי יתאדו, ומשם ליָם ובעידנים אחרים למקומות הרחוקים שָׁם שנקרא חלל, בחלל שלנו.
הקדמה: השבוע נתקלתי לראשונה בקבר זוגי ותהיתי, אז הזוג הזה שימש לי השראה לכתיבה שהבאתי לכם.
בהדרכה היהודית נאמר שעלי לבקש אהבה ולא את אהבתו של פּלוני אדם ספציפי, ובימנו מוסיפים את רעיון ה-"אהבה-הוליוודית" שמתבטל אל מול כוחות-ההתנגדות בחיים. ואם היא הסיבה לכל אותם ממדים של אושר באותה תפילה? לתפילה באמת אין משמעות אם אין האנושות מגבה אותה, תחושת האובדן היא אמיתית זאת כבר תיארתי לכם, אצלי זו האישה. וזו תפילה, כי אין בכוחי לאחוז בה, לחוש את חמש אצבעות ידה הימנית בין כפות ידיי ואז את זאת השמאלית בין כפות ידיי; היא בכללותה כה שלמה וכה חכמה.
באמצעות נעלם קבוע, היכן שכדור הארץ מתפרק לגורמים, מִסִּבָּה הנעולה מפנינו התפייסו להשיק אלינו דווקא, לעורנו, נחלי מגמה, זכוכית געשית, קרחונים, שם הייתי, רגע לפני שפגשתי אותה… עכשיו השהות בלעדיה, פומרולים, שבועות לפני שהמלחמה החלה בדרכה, גלידת סניקרס. הזמן היקר איתךְ. לפעמים שמעתי ציוץ של ציפור, פה או שם, על הדרך פגשתי אחר, גרמני, גרמני ויהודי על הדרך, הסכמנו שרק דמיינתי, שהיה זה שגעון, זיכרון אבות.
הלוואי והייתה מיטה זוגית בה שתיקה קודרת מפי אותו מסדר השתקניות, כוכבים נופלים בשמי הנגב, בגלל שלא למדתי לקרוא את המחשבות שלה. וכאשר אשוחח על כך עם קרוביי, יכול שיצביעו עליה, אלא שבסבלותיי למדתי להעריך את חוסר ההיגיון דווקא, ולימים את הקולות השקטים שלה. אמצא לי מקום למדיטציה ואדע שבכל מקרה תהייה חכמה ממני. להקדיש את חיי למען האחת, זה גדול כמו להקדיש חכמה, בינה, דעת לאנושות כולה, ויותר.
