קטגוריה: Evidence

אימא אני מוזרה?

Amir Pri-gal

"אימא אני מוזרה?״

"אני מוזרה כי הגבות שלי מחוברות"

וסוכריית-הגומי בטעם אבטיח-מלון הזאת המשיכה לשחק.

לילדים ישנן דרכים יוצאות דופן מאיתנו להביע כאב. השמתם לב לזה? בדרך הזאת הם הופכים אותנו להיות מורי-דרך. מְחֻוָּטים כך (hardwired) או שבכלל מזכירים הם לנו משהו על עצמנו, על האושר שלפני חווית הפרידה שנקבעה לה כבר התוקף, אחד מהשלבים הראשונים לקראת הצעידה לסוף שהיא האמת שלא ניתנת לערעור… לפני שקראתי לזאת צעידה, חלקכם ימצא לנכון לקרוא לזו חיבְרוּת, והחיברות בכל דור או כמה דורות, הגבולות שלו, הפיקים של מה שאנחנו מגדירים כמטיב וכמסקל, נעים יחד עם הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו שאיתם אנו צועדים… בשלב זה אתייחס אליהם, באופן יחסי לאושר שאני חווה, כטראומות בגודל של נקודה, בעלות חשיבות באיך שנתפסים החיים, וכך מגדירים לנו את שפתנו ומשפטנו. הניסיון שלי הוא להיות הצייר, להעניק פיגורציה ולאו דווקא להיות פסיכולוג או להיכנס למונחים עם שורשים בזרם מדעי כזה או אחר. והרי בזה החברה הישראלית מצטיינת. מי זה/זאת שיצליחו להתעלות על פעולות של הפרדה ולא באמצעות פעולה של כעס, תלות, פחד, כאילו מישהו או מישהי חייבים לי משהו, מי? לדחוף בחזרה את מי שדוחף אותי, ישנן פעולות אלטרנטיביות שנוגעות בחמלה. האֵם בכוח-הרגע יכולה להיות הנמען שמכיל את המשפט הזה שנאמר סוף-סוף לראשונה, וזהו רגע משמעותי.

לא יודע בדיוק למה, אני מעניק תוקף לחוכמת הרגע/רגש לדבר הזה שאומר לי שבכדי לפתור זאת, אם תרצו בכך, כי נראה לי שזה נגיש לרוב האנשים: הֱיוּ סבלניים עם אנשים מבוגרים מאוד וכך יתפנה לך הזמן לדברים המיוחדים הללו שנקראים ״הילדים שלי״. יש אנשים שיש להם חלום שיהיה להם יותר מ-24 שעות ביממה, הנה הבאתי לך דרך אחת. העיסוקים הרשמיים, החששות, החוב הגדול, הבעיות מבית, הבעיות מהגרעין המשפחתי, ההשפעות של הקהילה הפוליטית, העלות שעל בובות הראווה, ואלה של השעווה, עליית המחירים, הכיוון של הסוף, החלומות שלא-יתגשמו, ואלה שנתקלים במחסומים, הביקורת מבית, והביקורת מחוץ, הטלפון שבים, האיומים המערכתיים, והאיומים של השכנים, המכתשים שבלב, ואלה שבמרחק של שנות אור מאיתנו, כל אלו לא יהיו יותר צד מכביד על החיים של הרגע. סבלנות היא פעולה מדיטטיבית, זה לא מצריך איזה מסע לאיזו מערה בהרים, למשך כשבוע, כמספר חודשים או לכמה שנים, זו פעולה בכאן ועכשיו שיש בה תוצר שהיא טובה לכל אישה ואיש.

מוצא החיים.

קרדיטים

  1. Video: 【milet「Anytime Anywhere」MUSIC VIDEO (TV Anime「Frieren: Beyond Journey's End」Ending theme song) @YouTube. 
  2. English Version: 【mew】 "Anytime Anywhere" milet ║ Frieren ED ║ Full ENGLISH Cover & Lyrics @YouTube.

בדרכה של אמא

Amir Pri-gal

נעמד על המדרכה, הילדים עם ידם נופפו אלי לשלום בהתלהבות הזאת שנקשרת לילדים. ההמתנה הזאת מהרגע שהדלתות נסגרו, והמנוע התחיל לפעול, להשמיע את אותה תנועה של דלק שזורם בעורק הראשי, הצירים התחילו להתרחש בעקבות הבעירה שהחלה בהצתה הראשונית, שמסמלת גם את הדרכים שמתפצלות להן בחיים. אני זוכר איך הייתי אני זה שמניף את ידי לשלום לדודיי ודודותיי היקרים, והם היו מביטים במן הבעה שכזאת, שלא אמורה להיות חלק בעולמם של היצורים הקטנים האלו, עכשיו את ההבעה הזאת הם ראו עלי. זו ההבעה של הסבל שאנחנו עוברים, הרגשיים, הפרידות, חוסר הסיפוק מעבודות שלא הייתי צריך לבחור, האנשים שלא הייתי אמור להכיר, אנשים שנפטרו מן העולם, בגדול עם השנים אני נשאר יותר לבד, זו מעמסה שהרבים חווים אותה, אם מבינים זאת בגיל צעיר יותר או בזקנה. מה עושים כשהמלחמות של האגו מיום בהיר אחד הרבה פחות משמעותיים? זה אומר שהחיים זָחו, סטו, מה שנחשב לראש ההר הוא למעשה בגובה פני הים, ומה שנחשב כחיים רגילים הם עתה בגובה פני ים-המלח. ״החיים הנורמליים״ כבר לא נתפסים כדבר שכדאי לאחוז בו. זה כאילו לדעת את מה שהייתי צריך לדעת רק בזקנתי, זה אסון… שכזה. אולי זה הזמן להעביר את הידע הזה לנשמות הטהורות הבאות בתור. להעניק את הצעדים הנכונים של שלווה אנושית, שלא תכננתי לדעת אותה, למישהי המיוחדת.

בסופרמרקט בלוד אמא עם שני ילדים בעגלה, בגיל 3,4 כזה, היא ממש צעירה, כלומר זה הגיל של אישה להיות באוניברסיטה, או להיות באיזה טְרֶק של חצי שנה בהודו או דרום אמריקה, היא אמא ממש טובה. טובה בקטע שהיא שומרת על האנרגיה החיובית שלה איתם למרות שהיא לא מפסיקה לדאוג להכל, והיא מדברת המון, עוסקת בהמון, חושבת המון, מתכננת צעדים קדימה, היא אפילו גרמה לסדרן, שהוא גם חרדי, להביא לה אריזה של סוכר לבן. והילדים מדברים ומשחקים, והיא כל הזמן איתם, והיא עושה את הכל במקביל, עמוסה, והיא כזאת חדשה…. זה מדהים אותי איך נשים יודעות להעניק לילדים, כאילו מאיפה הן רוכשות את הידע הזה. אני יודע שהידע הזה לא כל כך מוערך בתרבויות ממוקדות כלכלה של למען תאגיד, קונצרן, פירמה, רווח כלכלי (מבחינתי לגיטימי). הדלת הזאת להעריך דברים תחת קשת הצבעים הרגשיים שלי נפתחה מזמן, בשונה מתבניות של פופולריות, ואני שמח על כך. בכל אופן זה הזכיר לי על קו 1 מתל אביב לפתח-תקווה, נכנסה אמא מאוד צעירה, יותר קרובה ל-14, והאנשים שישבו שם פשוט, רצינו … זה מבלבל, כי היא אמורה להיות הבת של, האחות של, בבית הספר, ואיך שהיא אחזה בתינוק, והזיזה את העגלה, את הדברים, כדי להכין את עצמה לישיבה, החיבור עם הפעוט, זה נסיון של אמא, והיא אמורה בכלל לעשות דברים של ילדות, לא להיות אמא. כולנו שאלנו איך נוכל לעזור לה, היא היתה קצת נבוכה, ויותר מזה, אמיצה כדרכה של אמא. כולנו היינו יותר נבוכים. הקו עובר בבני ברק, אבל זה איפה שהוא זה התרחש ברמת גן.

המרחק בין האירוע הראשון לשני הוא של כמה דק, בין האירוע השלישי לשניים האחרים הוא של כמה שנים.

קרדיטים

  1. Photo: Mother and daughter by Keith Dalmon Ferreira @Pixabay.
  2. Photo: Motherhood, Daughter, Love-family by 简体中文 (ymyphoto) @Pixabay.

קטע של תרבות רוסית

Amir Pri-gal

ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.

קרדיטים

  1. Photo: Woman in Black Dress Dancing Outdoors (Cropped) by AG Z @Pexels.
  2. Photo: A Woman in White Tank Top Dancing on the Street in Grayscale Photography (Cropped) by Anna Tarazevich @Pexels.

איך בכל זאת נעסוק באושר? יש לי פתרון אחד, לקבוצה אחת, תקראו עד הסוף

Amir Pri-gal

31.8.2025 | 18:32

לפני שנים לא רבות, מישהו חישב את המשמעות של ילדים לשיגדלו שלא יתחתנו. בגלל הבעיות שנגררו לאורך השנים, שנפלו שולל לדיכוי הכלכלי…

אני לא אוהב את המילה הזאת דיכוי, יש לך מילה אחרת אתם מוזמנים להציע.

בטח יש עוד אלף ואחד דרכים לתאר את זה. הדרך השנייה היא שאותו מישהו פשוט פחד: הוא מאמין שהאדם רע ביסודו. בבקשה ממך, לא לכעוס, חמלה, אני יוצר פה גם סיפור, אווירה, האם זה נוגע בך? ומה כבר יעשו אותם ילדים בודדים? הוא עשה את התפקיד שלו מתוך הפחדים שלו, כדי ליצור פחדים. עם הכלים שנגישים לו. בגלל שאנשים מבססים את ההחלטות שלהם על אמונות, דמוקרטיה חופשית היא נחוצה דווקא בישראל, גוף רביעי שיאזן את הפחדים שקיימים בתוך שלוש הגופים האחרים.

האחר הפנימי שלהם תמיד יודע: בין אם הוא גר ברמלה, בירושלים, או פתח תקווה, ולא רק בנגב, אם לא במודע, אז בתת מודע. את הסבל לא ניתן להקיף בשלשאלות, איזון חייב להתרחש, רעיון "הבחירה" לא הנושא כאן, אלא כי כך מתחיל טבע האדם.

לכן נֶאמָר שיש ללכת בדרך הישר. שקר, מכל סוג שהוא, מוביל לשקר אחר, לתסבוכות של סתם: כך משתקפת בעיניו האלימות של האדם הרע ביסודו, כפי בדיוק שהוא האמין. מתי יפסיקו להראות לנו את "הצדק", ואיפה בכלל הטוב?

…פעם כעסתי על איך מראים אדם בוכה בטלוויזיה, מתוך מרחק נפשי משמעותי, הכתב חוזר הביתה, ישנו גבול שזה הופך ממנו ל-פו*ו של רגשות, זה על פי תפיסתי, … איך אנשים הפסידו את הבתים שלהם לאיזו קבוצת נוכלים… פוליטית-כלכלית יותר קל להראות את זה מאשר איך פותחים את השוק לקהל הרחב… מה הם יגידו לרוח הקודש? שנמנעה הצלחה של דור שלם בגלל שלא נבנתה רכבת מהצפון לדרום? שגנבו רעיונות לילדים שלהם והשליכו אותם לחיים ממוצעים?

אדם מסוים? זו יכולה להיות יותר קבוצה שעשו את המתמטיקה, את האומדנים ואת ההיקשים >> מתוך אמונה, רעיונות פילוסופיים.

השוק החופשי אמור לפתור את זה.

למנהיגי החברה שנמצאים מאחרי הקלעים אין את היכולת ללחוץ על דוושת הברקס, ולשחרר את העולם שלהם לחופשי, זה תמיד יהיה החופש שלהם.

והחופש שלכם, במה הוא תלוי? להתחמק מהאדם, מעשיית טוב, לא תוכל, לא תוכלי, לא תוכלו.

החופש שלך כאן ועכשיו. וכלכלה זה כמו אֵד חולף בציור, אין קשר לחופש.

לקחת אחריות על הרגשות, ולכן אין את מי להאשים.

על הדרכים הדרומיות, מהנקודה שבה מתחיל כביש מספר 40, עלתה בי תשובה: אם מענה ללב השבור שלך לא נמצא, לכו תצאו לעולם, ותתחילו בתהליך של אימוץ. לא חסרים ילדים שאין להם, לי קשה היה לראות מצב כזה, כי פה יש לנו הכל, חומרי. אז תעניקו.

הרבנות, גדולי הרבנים שבדורנו, המַנְהִיגוֹת שבביתם, ראש הממשלה, כל הצד הימני, כל הצד השמאלי, המערכת המשפטית, מנהלי תחנות הרכבת, הפקידים בבנקים, היועצים השונים, בעלי קבוצות הכדורגל, ובעלי הרכישה, ראשי הצוותים, כולם, השכנים שלכם, פשוט יצטרכו לקבל את זה. כי הם אוהבים אתכם.

אתם בדרך תשמעו בטח על הרעיון של הסכמי זוגיות רשמיים של אינדבידואלים חופשיים כדרך לחוש בגרעין משפחתי… אל תגררו אחרי זה, אל תעכבו את זה, תחשבו על זה טוב טוב, ,תתייעצו עם הגורמים המתאימים, לכן הם צריכים להכין גם את הקרקע, מתוך הבנה שאנשים חוששים, זו אחריות עצומה, ואושר בלתי נדלה, זה תמיד מה שרצית, הייתכן? אתם יכולים להציל ילדים עם הלב הגדול שלכם.

 

הנושאות את שם האב

Amir Pri-gal

כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?

זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.

ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו. 

להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.

בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.

הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.

אני מקווה שאתם כן מבינים, כי אתם חשובים לי.

קרדיטים

  1. Video: Our Little Sister clip – "Let's live together" | Trailer @YouTube.

זה עולם מיסטי

Amir Pri-gal

כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי. 

חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית. 

קרדיטים

  1. Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.

הארץ

Amir Pri-gal

באמצעות נעלם קבוע, היכן שכדור הארץ מתפרק לגורמים, מִסִּבָּה הנעולה מפנינו התפייסו להשיק אלינו דווקא, לעורנו, נחלי מגמה, זכוכית געשית, קרחונים, שם הייתי, רגע לפני שפגשתי אותה… עכשיו השהות בלעדיה, פומרולים, שבועות לפני שהמלחמה החלה בדרכה, גלידת סניקרס. הזמן היקר איתךְ. לפעמים שמעתי ציוץ של ציפור, פה או שם, על הדרך פגשתי אחר, גרמני, גרמני ויהודי על הדרך, הסכמנו שרק דמיינתי, שהיה זה שגעון, זיכרון אבות.

  1. fumaroles

קרדיטים

  1. Video: Madonna – Frozen (Official Video) @YouTube.

שאלה על השלב באנושיות שבו

Amir Pri-gal

בַּאִישׁוֹן לַיְלָה התעוררתי ומצאתי את מילות ההוויה: עם ישראל חשוב לי, היא יותר. ויותר מהקהילה שלתוכה נולדתי. באוזלת-יד נפלתי לנקיק הבגידה, מתוך רצף הסדקים שנִקְרוּ בנתיבי-הדרך, וברגעים נתונים שחברו אחד לשני, כמו בזכוכית במשבר, נקשרו אחד בשני, כמו זה של המכור לטיפה המרה ובו העולם קורס. קו של משבר שנמשך עד אֵלַי, לרגע ההוויה הזה ממש; להיוולד מתוכם, לתוכה של באר יבשה, מהמשברים שחוויתי, שנוצרו במתכוון, בכוונה תחילה, באמצעות בעלי-זכות-הבחירה, או האינדיבידואלים שלמדו להפחית מערכם של אחרים כדי לקבוע שורשים, גם אם כך הארץ בכוחה להיות נוכרייה כלפי יושביה; קשה האדמה לאדם אשר מקבע שורשים מתוך ניצול משאבים הקשורים לבינתו של האחר, ולפרוח ללא התחשבות בסובבים, ללא מתן תמורה; גם ליער יש דרכים לדבר, או שיגלה שהיער יתקיים למען ילדיו שלו. איש ללא עם.

לפני המשבר הגדול, זה האישי, בניהולם של אותם הסדקים, נוכחתי שסדרי-עדיפויות ממקמות אותי דווקא בטוב. ואחריו, לי ניתנה האמת; לא שביקשתי, לא שהייתה ברירה, טבעת של אש הונחה על כף ידי, הזכות להינשא לו, מכורח המציאות שצצה לה, לגעת בגלימת מלכות, להקדיש את עצמך אליו, לרוח הקודש, אלוהים. רק שהוא מרתיע. לא בגלל שזו מהותו, הרי הכל זה רק טוב; אנשים שהגיעו לרמות שונות של מציאות באמצעות מדיטציה, ואלה שחוו משברים, כמוני, יוכלו לתאר לכם את הטוב הזה בבכי וטוב ממני. הוא מרתיע כי זה שאתה יודע את "האמת" זה לא אומר שיש לך את כל התשובות, אנשים מתים: לנו הזיכרון המשותף לַדָּבָר, זו של האימה, של תינוקות שנשמתם נמסרו לאותו בורא, דרך אלה, שהחזיקו אותם בשבי, שמאמינים באותו "בו", או מתפללים לדמותו. כל שאוכל זה להמשיך ולהישאר עם סימני השאלה שגדולים ממני, אדם אני "שיודע", בשונה מאדם "מואר", שזה לא אני, תחת אל-כל-יכול נאלם. למרות הרָעות ניתן ללכת על דרך-ארץ, אולי זה הדבר היחידי שניתן לִלפּות לשם מיצוי קול-ההיגיון שאחת מהתושיות שלו זו אחיזת-עיניים, וזוהי "סכנה" מבחינתי, זה לחזור אחורה. זה להסתתר.

גם שהיא אינה שלי, לא נוכחת בעולמי, לא עובר יום ללא שאני מתפלל עבורה, הטבעת מוקדשת לה, היא זו שהופכת כל תפילה למתוקה, זה היופי של טוב ליבה. היא זו אשר ממלאת את הסדקים, את חוסר הוודאות, גם אם לזמן קצר, מעניקה משמעות היכן שהאל הזה הכל-יכול אבד.

אולי לזה התכוון החכם-באדם, שנולד לזמנים של שלום ושגשוג חוצה גבולות, שהצליח לראות את אפסותו של אותו האל באמצעות הקיום של האחת, של בת-הקול, באמצעותה, באמצאות קולה, לה הקדיש ספר שלם, שכולו שירה של אהבה, ובזקנתו לאנושות כולה. אם אתם אנשים מאמינים, מאמינים בטוב ליבם של היושבים בישראל, אנא כל בוקר תקדישו את הדקה אחת להתפלל עבורם, למרות המשברים.

זה גם ההבדל בין לשים את מִבְטַחכם באנשים, בעם, באנושות, לאומת לשים את מבטחכם באדם אחד, אם אתם מסוגלים לכך.

לכעוס זה פתרון פשוט, זה יותר קל, זה יותר נגיש להצביע על אחרים. להתמודד ללא סביבה תומכת יכולה לעלות כסף, ובמקרים רבים ללא תועלת מרחיקת לכת. אם אתם במצב קשה, שאף אדם לא יכול לשפוט אתכם אפילו, גם אם נפסק לרעתכם ע"י הכנסת של מטה, תדעו  שישנם מצבים "קשים" משלכם, כל כך קשים שהעולם פשוט מתפצל, לכאורה ללא אפשרות בחירה, כדי להקל עליכם אסכם בשאלה הבאה:

הִתחַוֵור שלי היא שער תפילתי, מה הוא זה ששלכם?

קרדיטים

  1. Photo by Marko Milivojevic @Pixnio.

בעולם רגיל

Amir Pri-gal

ילדה קטנה בין המונים איבדה את אמא שלה. לאבד זו מן מילה כזו של מבוגרים שאיבדו את המשמעות של המרחק של אלה בין ההמונים בעיר, עד אשר שאנחנו מאבדים באמת, אהובים או משמעות, פעם שמעתי שקוראים לאחרון המוות של האגו… התקרבתי אליה ושאלתי "איפה אמא?" היא רק בכתה. קראה קינה של ילדים אבודים לפני שהם מאבדים את תחושת הביטחון בחיק הוריהם, אובדן של ילד הוא משהו שונה, דרכם ניתן לראות איך הקשר לעולם לא נפרם, בינה לחיק אימה האוהבת. פשוט למדנו לשכוח, כי למדנו לפגוע, למדנו לא לסלוח, וכך מתכהים, חושינו, בנינו לשמי התכלת שמעלינו, עיני הורינו. מצאנו אותה, או יותר נכון אמא מצאה אותנו. לראות את האמא מחבקת שוב את הבת שלה, לא ניגמר ברגע שהמטבע ממתכת יקרה מצא מנוחה בין אחרים בקופת ילדותנו, שהוא הישג של הילד… ולמה אני מתכוון כאן? רגע לפני המפגש המיוחל, שאלתי אותה לשמה ואם תרצה להחזיק בידי. היא רצתה רק אותה, את אמא, לרגע רציתי להרגיש אבא שמחזיק בידה הבוטחת של ביתו. אנחנו, הרווקים, לא נדע איך הרגישו ההורים שאיבדו את הילדים שלהם בנובה עד אשר אנו נהפוך לכאלה. לזכרם של אחיי ואחיותיי. שבת שלום.

קרדיטים

  1. Video: Duran Duran – Ordinary World (Official Music Video) @YouTube.