בישראל מאוד אוהבים לשאול ב-10 שאלות הראשונות, אם לא הראשונה, בן.ת כמה את.ה. הכלכלה באה קצת לפני או קצת אחרי. בואו רגע נניח להיכרות ונדמיין לנו שישנו בניין עם מספר קומות השווה לגיל הזה שאנחנו שקועים בו כתרבות. ואת/אתה בקומה העליונה, ובכל קומה שאתה יורד, הגוף מתעצב כפי שהייתה. הקמטים פוחתים, הלב מתעצם, כי המשקל התרבותי המקומי על הגב פוחת. אתה מגיע לקומה 18, ואז 17, 16, והגובה שלך נהייה נמוך יותר, האצבעות ללא הטעם המר של חיי-החוב, אולי המגע של ההורים שלך עוד משתקף על השיער כאשר ליטפוהו נגעו בראשך באותו יום של בוקר. ואז הגעתם לקומה 3 ואתם נעמדים במקומכם. מביטים למעלה, ולהמשך הדרך מטה. והחשיכה העמומה בחדר המדרגות שכבר משפיע עליכם, וכל מה שעליכם לעשות זה להקיש על הדלת שמימנכם שלוש פעמים כדי שאדם יצא ממנו ויוביל אתכם לשלב הבא. אתמול ראיתי ילדה שניסתה לחצות מַעֲבָר. גוש גיר חמוד כזה בטעם אפרסק שהתעקשה לה לא להמשיך, נעמדה במקום, ורצתה את הוריה. היא פחדה. אומרת ״לא״ בתקיפות. במקרה הייתי שם, באתי אליה ונתתי לה לבחור מדבקה בין מספר דמויות שאחת מאוד אהבה, נתתי לאבא שלה שנעמד מעברו השני. הפחד שלה נעלם. מי שלא הבין, לעצב תרבות ניתן כבר בדור הנוכחי. לא הנדסה חברתית שתבוא קצת בשלב מאוחר יותר. להושיט יד כדי לגבור על הפחדים. גם אם ההורים לא מסוגלים לזה, כי הם חלק מהחוויה שלה, או הדרמה, שזה לא דבר קל לצאת ממנו, אם אותם שני האלים שלה נמצאים בלחץ המיותר… זה בדיוק הבעיה כאן, אולי זה עניין של ארכיטקטורה/הנדסת-מבנים, אנחנו מנותקים מאותה תמיכה קהילתית: אפשר לדון על זה הרבה מאוד, ולשפר את זה מתוך המקום של להביא את הילדים שלנו למקום של מנהיגות. בכל אופן היא התרוצצה לה בהמשך, מניחה את הדמות הגיבורה שלה עם/על כל מיני משטחים שכמעט ואיבדו את המשמעות בעיניי, כאשר עברה הסתכלה לעברי בפליאה לאורך הזמן הזה.
הערה: דעה, נקודת מבט, לא ״אמת״, ישנן עוד אפשרויות שניתן לומר אותן במידה שווה. אני כן מנסה לברר מתוך תפיסה של… איך אקרא לזה? הדרמה הישראלית מתוך נקודה אחת מהעיר לוד. הלוואי וכפי שהתפילות מבקשות וכולם יזכו לחוות באושר.
העולם הוא כאוטי, ומי שמאמין שבראש הדברים הסדר שיוצרת המערכת הינו האמת המציאותית ביותר, שזו טביעת הרגל היחידה שיכולה להתקיים על האדמה, ישתמש בהנדסה חברתית, לא כי הוא שלם עם עצמו, אלא כי הנעלם מפחיד אותו. רגשות שמהם מנסים להתחמק. הנדסה חברתית אחת מתגשמת כך: למנוע אחדות שורות בין המחנות השונים ע״י הידוק ההגדרה של שני מחנות שונים. לפעמים אני מסתכל על פעולה מסוימת שהאדם בקרבי בוחר לעשות, הניסיון החברתי מלמד אותי שלא לסמוך על האדם הזה: כי מה לעשות הוא מדבר, מגשש, ומוציא לפועל כמו מהמר, רק הגבולות מונעים ממנו לממש את חזונו להפוך לנוכל המושלם, להביא את המכה, הוא מכור באמצעות השפה שהוא עיוור אליה: קצת קשה לומר זאת, גם כלפי אותו אדם, גם זה שאני סותר מעט מהאור שהתגלה לפניי. זה מצריך זמן, משמע סבלנות, משמע להבין, משמע לחנך. זמן שלאנשים במערכת כפי שהיא בנויה, באופן כאוטי, כתגובה לכאוטיות, לחיבורים או קשרים פנים-מערכתיים שאין בהן הרמוניה, שבישראל בסיסה בטראומות של מלחמה, ולאורך השנים, אין. המערכת לא יכולה להביא לאחדות השורות בעצמה, זו החברה שלנו, החברה הישראלית, יש לה אחריות לכך. האלימות בחברה הישראלית שמתגבשת למשהו יותר קונקרטי, שהמערכת לא יכולה להביא לשחרורה, כי היא בעצמה כבולה בשלשלות שהיא כבלה את עצמה בה: מי שצריך לממש את הזכויות הסוציאליות שלו שבישראל התברכנו בהן, יש להן עקב אכילס, והברכה מתגשמת כקללה: הבן אדם, וכל משפחתו נדרשים להצהיר על זה שהם מסכנים. בתקופת הקורונה לא בקשתי השלמת הכנסה גם כאשר היא לא הועברה לי כאשר העבירו אותם באופן אוטומטי לאזרחי ישראל, ומניסיון קודם: כאשר סיימתי את השירות, באתי לחתום בלשכה, האדם שהיה בתפקיד הפקיד נתן לי להרגיש שהם עושים לי טובה ושאני מבזבז להם את החשבונות. אף פעם לא חשבתי על אנשים בצורה כזאת, אבל הוא חלק מתהליך מאוד קצר שהשריש בי את הטראומה הישראלית שלא ידעתי באמת עליה, רגשית, בתחושות, שירשתי אותה לזמן מוגבל, לתקופה מסוימת, ולא מהאנשים שאותם אני אוהב. נכון שצריך להיות אגרסיבי רגשית כדי לממש זכויות? מי בחר בו? אילו תהליכים הביאו אותו לומר את זה? ויש פה גם את העניין של הגזענות, כי גם אם הוא פגש לא מעט אנשים שניסו לבזבז למערכת את הכסף, הוא החליט להכליל… גם אני חוזר בזמן ורואה את עצמי ושואל, איך פקיד הסתכל על בן אדם שבא מתפיסת עולם כל כך תמימה,… האם הם בחרו בעד כדי כך אדם ״טיפש״ לתפקיד הזה? האם בבסיסה המערכת סדיסטית, פסיבית-אגרסיבית… כפועל יוצא לתופעות של ההחלטות שלה? כי בסופו של יום אנחנו מדברים על אנשים שמחליטים החלטות. כי מה זה ״מערכת״ שאני מעלה כאן לדיון. שקיפות ברמה שנוכל לראות מי הם האנשים שמחליטים את ההחלטות. הם צריכים לתת את הדין וחשבון לבחירות שלהם ולא בפני איזו וועדה פנימית, שסוגר לעצמו את הפינות, אלא בפני מסגרת הרבה יותר גדולה, גוף רביעי שידרוש את השקיפות הזאת. למה גוף רביעי שכולו שקיפות חשוב לנו הישראלים? כדי לוודא ששלושת הגופים במשולש שהתמכרו לדרמה של בלאגן כמו מערכת יחסים שלא ניתן לצאת ממנה, שלא יראו בעצמם קדושים, שתתברר שהיא לא שווה כל כך הרבה כאשר אסונות פתאומיים או תהליכים הרבה יותר ארוכים יתרחשו, כמו כניסת המדבר למרכז הארץ. אוקיי, בואו נחזור מהתחזיות הכלליות, לעכשיו, לימים אלו של מדינת ישראל, לנושא שאליו התכנסנו בבלוג הזה, בפוסט הספציפי שמופיע על המסך שלעיניכם: איך מונעים אחדות שורות? זה קורה בזה הרגע, אנשים, חשבונות משתמשים, מפיקים בתחומים שונים, וכדומה, איש.ה נלחמים על נתח השוק של אותן הקבוצות, שהן לא מייצגים אותן, ולא כי הם מאמינים בהן, אלא לשם המטרה שאותה תיארתי. הפרדה. באמצעות דוגמאות מהיומיום, דרך נקודת מבט מאוד מסוימת, שאתם.ן אם הייתם פוגשים באותן דוגמאות שמעלות את כרטיס הקולנוע לסרט שנקרא: מוּסָר, באותם מקרים, בוודאי הייתם מתארים אותן אחרת. אני רוצה להזכיר לכם שאני לא מדבר על הסכסוך של הפלסטינים עם העם בישראל, אלא העם בישראל עם עצמו, זה שאנחנו פוגשים ביומיום, זה שמושפע מהחלטות כמו אי-בנייה של מערכת תחבורה מהירה לצפון הרחוק. את זה אני אומר מתוך ההנחה שהקוראים בבלוג הזה עובדים על המודעות העצמית שלהם, ועל הקשר שלכם למציאות. הם מאמינים שאתם המוצרים שלהם, כי גם הם סוחבים משקל על הגב, שמה שמבדיל אותם ממני, זה פשוט… התפקיד. התפקיד שבקלות יכולים הם לאבד אותו ועוד, כאשר כל המערכת תתעצב סביב הרעיון של השקיפות. אני רוצה לאזן את זה במשפט הבא: זה לא קשור לאנשים עשירים דווקא, דווקא אינדיבידואלים ״עשירים״ מנסים להראות לכם את זה, שרעשים יש לסנן, להיות ממוקד במטרה, חלום, המשפחה, וכדומה. אנחנו רק צריכים את האנשים הטובים במערכת, ובזכות אחת כזאת שפגשתי לאחרונה, זכיתי. לא בגלל שהיא יודעת להמר, אלא כי יודעת להקשיב למי שרוצה ללכת בדרך הטוב. אבל היא לא יכולה לעשות את זה לכולם, היא כן תוכל לעצב מדיניות שלמה. המנהיגים הנכונים, ומתוך המקרה שלי: המנהיגה הנכונה.
סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות.ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.
רציתי לדבר אתכם היום על טעות, שעם הטעות ניתן לשוחח. בחרתי להתחיל דווקא עם הפרקטיקה: אתמול באמצע הלילה, בסופה הדרמטית של ישראל, ציפתי שימתינו לי כדי שאוכל לחזור למשכן ביתי, למקלחת החמה, למקום הבטוח שבו אני מניח את ראשי, על מיטתי, ונם. אך התעכבתי, הם לא רואים בי חבר קרוב, ואנחנו בהחלט שונים, אני כעסתי. בגלל השוני? אני מתחבר לאנשים, וציפתי שהם יקראו את המחשבות שלי מרחוק, לא באמת קריאת מחשבות חח, אני פשוט משליך עליהם את החיבור שלי, והתרחשה לה הסופה שכולם הפכו אותה לדרמטית, שמאותו הרגע שקבלתי שהם ״עזבו בלעדיי״, הפכה גם לדרמטית בחיי. שעה, שעה וחצי לפני, היה לי זמן חופשי. אז במשך כל הזמן החופשי הזה, יצאתי החוצה, מתחת לסוכך בגודל של משהו כמו 10×3 מטר, וכל כך נהניתי ממנה, מהצלילים, מטיפות הגשם שהגיעו עד אלי גם בצורה אופקית, הרוחות, הרוחות… זה שאתה מתחבר לאנשים זה לא אומר שהם מרגישים נאמנים אליך, גם אם הקשר הוא מקרי לכאורה, רופף משהו, הם פשוט מיהרו ושכחו. אנחנו צריכים לזכור שבמקרים מסוימים אנשים יכולים לשכוח את הערכים שעליהם הם מדברים יומיום, וזה כולל אותי. אין מה לעשות, אין קיצור דרך, זו עבודה עצמית, מתמשכת, מייגעת ולפעמים, עם אנשים, עם מתנות שאין לנו הסבר למה ניתנו דווקא להם, יכולה היא להיות אפילו כואבת, העבודה העצמית (ומספקת, בגלל התוצר של העבודה הזאת). פעם הכרתי מישהי מהמזרח, שסיפרה לי שאבא שלה נפטר מכאבי גב. כשהייתי באו"ם בג’נבה היה שם הקונסול של בריטניה בשווייץ, באותו פורום מישהי מאירלנד, מישהו מהודו או ממוצא הודי, ארבעה באותו מעמד. אמרתי להם שלפני שהם חושבים על איך לגרום לעסקים קטנים לפרוח, הם לפני הכל צריכים לדאוג … קראתי לזה… מערכת בריאות סוציאלית, שבו בעד סכום מאוד נמוך מצידם הם יכולים להימנע מ-״שטויות״ לדחוף אותם לעוני… חלקכם לא מודעים לכך, אנחנו התברכנו בזכות אנשים מסוימים, בעבר ובהווה, שגם גורמים לזה לפעול, במערכת בריאות מאוד טובה, חיים טובים, למרות הבעיות שצריך לפתור אותן ממש ברמה החברתית כדי לייעל את המערכת הזאת שכולנו נכנסנו לסחרור איתה ביחד. סחרור של סערה (דרמטית, יחסית). חשבתי להתלונן בפניהם, אבל הבנתי שהדברים לא ישתנו, לא כל עוד אני נמצא בסביבה איתם, לכן בחרתי להניח לזה, תוך כדי שיחה עם הטעות שלי. כי מן הצד השני פגשתי אנשים שהיו אכפתיים, ודווקא עזרו לי להגיע ליעד הנכסף. ללא אנשים טובים, לא אוכל להשיג את היעד הנכסף. במידה רבה הם משלימים אותי, ומלמדים אותי. אני רק ממתין שיהיו לי גם אותם תינוקות משלי שילמדו אותי להיות אבא. ילדים זה אושר, אתם יודעים את זה?
קרדיטים
Photo: Poseidon and Amphitrite. Ancient Roman fresco (50-79 d.C.), Pompeii, Italy. by Stefano Bolognini (License inside) @Wikimedia.
לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.
ניסיתי לומר לה מספר פעמים ש- ״תשמעי… זו עבודה״, שהיא לא יכולה להתנהג ככה. אתמול היא אמרה לי ״זה הדם המרוקאי שלי״, שאין לה שליטה על זה וכדומה. ההודים והמרוקאים, לפחות בסיפור שלי, זה הנוכחי, בסיפור התרבותי, כל כך שונים… ואז התבהר לי: אמרתי לה שהיא ״סערה״, ודקה אחרי קראתי לה ״ילדה סערה״. כאשר סיימה, ממרחק של עשרה מטרים בערך, קראה בשמי ונופפה לעברי, ואז קראתי לעברה ״ביי ילדה סערה״. אז מעכשיו אפנה אליה כך. כולנו הרי חיים בסוג של דרמה, או סיפור מיתי כזה או אחר, לא שאנחנו באמת, לפחות לא רוב רובנו, מסוגלים לתפוס את אמת-המציאות, חווית האלוהים, חווית הכל, ובטח לא בכל רגע, אז בתור ישראלים שאנחנו חיים בדרמה אחת גדולה, בואו נחייה באיזה סיפור אחד ויפה משלנו. לא בריחה, לא אסקפיזם, אלא דרך שלנו נחמדה להיות שלמים אחד עם השני. מתוך הסערה שלה אני מברך שתממש את הפוטנציאל האמתי שלה להיות שפית.
לילדים ישנן דרכים יוצאות דופן מאיתנו להביע כאב. השמתם לב לזה? בדרך הזאת הם הופכים אותנו להיות מורי-דרך. מְחֻוָּטים כך (hardwired) או שבכלל מזכירים הם לנו משהו על עצמנו, על האושר שלפני חווית הפרידה שנקבעה לה כבר התוקף, אחד מהשלבים הראשונים לקראת הצעידה לסוף שהיא האמת שלא ניתנת לערעור… לפני שקראתי לזאת צעידה, חלקכם ימצא לנכון לקרוא לזו חיבְרוּת, והחיברות בכל דור או כמה דורות, הגבולות שלו, הפיקים של מה שאנחנו מגדירים כמטיב וכמסקל, נעים יחד עם הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו שאיתם אנו צועדים… בשלב זה אתייחס אליהם, באופן יחסי לאושר שאני חווה, כטראומות בגודל של נקודה, בעלות חשיבות באיך שנתפסים החיים, וכך מגדירים לנו את שפתנו ומשפטנו. הניסיון שלי הוא להיות הצייר, להעניק פיגורציה ולאו דווקא להיות פסיכולוג או להיכנס למונחים עם שורשים בזרם מדעי כזה או אחר. והרי בזה החברה הישראלית מצטיינת. מי זה/זאת שיצליחו להתעלות על פעולות של הפרדה ולא באמצעות פעולה של כעס, תלות, פחד, כאילו מישהו או מישהי חייבים לי משהו, מי? לדחוף בחזרה את מי שדוחף אותי, ישנן פעולות אלטרנטיביות שנוגעות בחמלה. האֵם בכוח-הרגע יכולה להיות הנמען שמכיל את המשפט הזה שנאמר סוף-סוף לראשונה, וזהו רגע משמעותי.
לא יודע בדיוק למה, אני מעניק תוקף לחוכמת הרגע/רגש לדבר הזה שאומר לי שבכדי לפתור זאת, אם תרצו בכך, כי נראה לי שזה נגיש לרוב האנשים: הֱיוּ סבלניים עם אנשים מבוגרים מאוד וכך יתפנה לך הזמן לדברים המיוחדים הללו שנקראים ״הילדים שלי״. יש אנשים שיש להם חלום שיהיה להם יותר מ-24 שעות ביממה, הנה הבאתי לך דרך אחת. העיסוקים הרשמיים, החששות, החוב הגדול, הבעיות מבית, הבעיות מהגרעין המשפחתי, ההשפעות של הקהילה הפוליטית, העלות שעל בובות הראווה, ואלה של השעווה, עליית המחירים, הכיוון של הסוף, החלומות שלא-יתגשמו, ואלה שנתקלים במחסומים, הביקורת מבית, והביקורת מחוץ, הטלפון שבים, האיומים המערכתיים, והאיומים של השכנים, המכתשים שבלב, ואלה שבמרחק של שנות אור מאיתנו, כל אלו לא יהיו יותר צד מכביד על החיים של הרגע. סבלנות היא פעולה מדיטטיבית, זה לא מצריך איזה מסע לאיזו מערה בהרים, למשך כשבוע, כמספר חודשים או לכמה שנים, זו פעולה בכאן ועכשיו שיש בה תוצר שהיא טובה לכל אישה ואיש.
נעמד על המדרכה, הילדים עם ידם נופפו אלי לשלום בהתלהבות הזאת שנקשרת לילדים. ההמתנה הזאת מהרגע שהדלתות נסגרו, והמנוע התחיל לפעול, להשמיע את אותה תנועה של דלק שזורם בעורק הראשי, הצירים התחילו להתרחש בעקבות הבעירה שהחלה בהצתה הראשונית, שמסמלת גם את הדרכים שמתפצלות להן בחיים. אני זוכר איך הייתי אני זה שמניף את ידי לשלום לדודיי ודודותיי היקרים, והם היו מביטים במן הבעה שכזאת, שלא אמורה להיות חלק בעולמם של היצורים הקטנים האלו, עכשיו את ההבעה הזאת הם ראו עלי. זו ההבעה של הסבל שאנחנו עוברים, הרגשיים, הפרידות, חוסר הסיפוק מעבודות שלא הייתי צריך לבחור, האנשים שלא הייתי אמור להכיר, אנשים שנפטרו מן העולם, בגדול עם השנים אני נשאר יותר לבד, זו מעמסה שהרבים חווים אותה, אם מבינים זאת בגיל צעיר יותר או בזקנה. מה עושים כשהמלחמות של האגו מיום בהיר אחד הרבה פחות משמעותיים? זה אומר שהחיים זָחו, סטו, מה שנחשב לראש ההר הוא למעשה בגובה פני הים, ומה שנחשב כחיים רגילים הם עתה בגובה פני ים-המלח. ״החיים הנורמליים״ כבר לא נתפסים כדבר שכדאי לאחוז בו. זה כאילו לדעת את מה שהייתי צריך לדעת רק בזקנתי, זה אסון… שכזה. אולי זה הזמן להעביר את הידע הזה לנשמות הטהורות הבאות בתור. להעניק את הצעדים הנכונים של שלווה אנושית, שלא תכננתי לדעת אותה, למישהי המיוחדת.
בסופרמרקט בלוד אמא עם שני ילדים בעגלה, בגיל 3,4 כזה, היא ממש צעירה, כלומר זה הגיל של אישה להיות באוניברסיטה, או להיות באיזה טְרֶק של חצי שנה בהודו או דרום אמריקה, היא אמא ממש טובה. טובה בקטע שהיא שומרת על האנרגיה החיובית שלה איתם למרות שהיא לא מפסיקה לדאוג להכל, והיא מדברת המון, עוסקת בהמון, חושבת המון, מתכננת צעדים קדימה, היא אפילו גרמה לסדרן, שהוא גם חרדי, להביא לה אריזה של סוכר לבן. והילדים מדברים ומשחקים, והיא כל הזמן איתם, והיא עושה את הכל במקביל, עמוסה, והיא כזאת חדשה…. זה מדהים אותי איך נשים יודעות להעניק לילדים, כאילו מאיפה הן רוכשות את הידע הזה. אני יודע שהידע הזה לא כל כך מוערך בתרבויות ממוקדות כלכלה של למען תאגיד, קונצרן, פירמה, רווח כלכלי (מבחינתי לגיטימי). הדלת הזאת להעריך דברים תחת קשת הצבעים הרגשיים שלי נפתחה מזמן, בשונה מתבניות של פופולריות, ואני שמח על כך. בכל אופן זה הזכיר לי על קו 1 מתל אביב לפתח-תקווה, נכנסה אמא מאוד צעירה, יותר קרובה ל-14, והאנשים שישבו שם פשוט, רצינו … זה מבלבל, כי היא אמורה להיות הבת של, האחות של, בבית הספר, ואיך שהיא אחזה בתינוק, והזיזה את העגלה, את הדברים, כדי להכין את עצמה לישיבה, החיבור עם הפעוט, זה נסיון של אמא, והיא אמורה בכלל לעשות דברים של ילדות, לא להיות אמא. כולנו שאלנו איך נוכל לעזור לה, היא היתה קצת נבוכה, ויותר מזה, אמיצה כדרכה של אמא. כולנו היינו יותר נבוכים. הקו עובר בבני ברק, אבל זה איפה שהוא זה התרחש ברמת גן.
המרחק בין האירוע הראשון לשני הוא של כמה דק, בין האירוע השלישי לשניים האחרים הוא של כמה שנים.
