קטגוריה: Evidence

הזמן שלה /// האנושי והחברתי

Amir Pri-gal

סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות. ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.

קרדיטים

  1. Video: A1 – Caught In The Middle @YouTube.

הפרקטיקה של הסערה (הדרמטית) של אתמול

Amir Pri-gal

רציתי לדבר אתכם היום על טעות, שעם הטעות ניתן לשוחח. בחרתי להתחיל דווקא עם הפרקטיקה: אתמול באמצע הלילה, בסופה הדרמטית של ישראל, ציפתי שימתינו לי כדי שאוכל לחזור למשכן ביתי, למקלחת החמה, למקום הבטוח שבו אני מניח את ראשי, על מיטתי, ונם. אך התעכבתי, הם לא רואים בי חבר קרוב, ואנחנו בהחלט שונים, אני כעסתי. בגלל השוני? אני מתחבר לאנשים, וציפתי שהם יקראו את המחשבות שלי מרחוק, לא באמת קריאת מחשבות חח, אני פשוט משליך עליהם את החיבור שלי, והתרחשה לה הסופה שכולם הפכו אותה לדרמטית, שמאותו הרגע שקבלתי שהם ״עזבו בלעדיי״, הפכה גם לדרמטית בחיי. שעה, שעה וחצי לפני, היה לי זמן חופשי. אז במשך כל הזמן החופשי הזה, יצאתי החוצה, מתחת לסוכך בגודל של משהו כמו 10×3 מטר, וכל כך נהניתי ממנה, מהצלילים, מטיפות הגשם שהגיעו עד אלי גם בצורה אופקית, הרוחות, הרוחות… זה שאתה מתחבר לאנשים זה לא אומר שהם מרגישים נאמנים אליך, גם אם הקשר הוא מקרי לכאורה, רופף משהו, הם פשוט מיהרו ושכחו. אנחנו צריכים לזכור שבמקרים מסוימים אנשים יכולים לשכוח את הערכים שעליהם הם מדברים יומיום, וזה כולל אותי. אין מה לעשות, אין קיצור דרך, זו עבודה עצמית, מתמשכת, מייגעת ולפעמים, עם אנשים, עם מתנות שאין לנו הסבר למה ניתנו דווקא להם, יכולה היא להיות אפילו כואבת, העבודה העצמית (ומספקת, בגלל התוצר של העבודה הזאת). פעם הכרתי מישהי מהמזרח, שסיפרה לי שאבא שלה נפטר מכאבי גב. כשהייתי באו"ם בג’נבה היה שם הקונסול של בריטניה בשווייץ, באותו פורום מישהי מאירלנד, מישהו מהודו או ממוצא הודי, ארבעה באותו מעמד. אמרתי להם שלפני שהם חושבים על איך לגרום לעסקים קטנים לפרוח, הם לפני הכל צריכים לדאוג … קראתי לזה… מערכת בריאות סוציאלית, שבו בעד סכום מאוד נמוך מצידם הם יכולים להימנע מ-״שטויות״ לדחוף אותם לעוני… חלקכם לא מודעים לכך, אנחנו התברכנו בזכות אנשים מסוימים, בעבר ובהווה, שגם גורמים לזה לפעול, במערכת בריאות מאוד טובה, חיים טובים, למרות הבעיות שצריך לפתור אותן ממש ברמה החברתית כדי לייעל את המערכת הזאת שכולנו נכנסנו לסחרור איתה ביחד. סחרור של סערה (דרמטית, יחסית). חשבתי להתלונן בפניהם, אבל הבנתי שהדברים לא ישתנו, לא כל עוד אני נמצא בסביבה איתם, לכן בחרתי להניח לזה, תוך כדי שיחה עם הטעות שלי. כי מן הצד השני פגשתי אנשים שהיו אכפתיים, ודווקא עזרו לי להגיע ליעד הנכסף. ללא אנשים טובים, לא אוכל להשיג את היעד הנכסף. במידה רבה הם משלימים אותי, ומלמדים אותי. אני רק ממתין שיהיו לי גם אותם תינוקות משלי שילמדו אותי להיות אבא. ילדים זה אושר, אתם יודעים את זה?

קרדיטים

  1. Photo: Poseidon and Amphitrite. Ancient Roman fresco (50-79 d.C.), Pompeii, Italy. by Stefano Bolognini (License inside) @Wikimedia.

גברים ללא נשים, כמו הספר

Amir Pri-gal

לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.

הספר Men Without Women (Murakami).

קרדיטים

  1. Video: Bryan Adams – When You're Gone ft. Melanie C @YouTube.

חזקה כאש, לתומי הנחתי את חלוקי הנחל מסביב כדי לשמור על הסביבה היקרה שלה שזו תתפתח ותשרה את חומה המרפא; התערבות.

Amir Pri-gal

גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.

קרדיטים

  1. Photo: Woman Holding Eagle on Arm by Los Muertos Crew @Pexels.

״תשמעי… זו עבודה״

Amir Pri-gal

ניסיתי לומר לה מספר פעמים ש- ״תשמעי… זו עבודה״, שהיא לא יכולה להתנהג ככה. אתמול היא אמרה לי ״זה הדם המרוקאי שלי״, שאין לה שליטה על זה וכדומה. ההודים והמרוקאים, לפחות בסיפור שלי, זה הנוכחי, בסיפור התרבותי, כל כך שונים… ואז התבהר לי: אמרתי לה שהיא ״סערה״, ודקה אחרי קראתי לה ״ילדה סערה״. כאשר סיימה, ממרחק של עשרה מטרים בערך, קראה בשמי ונופפה לעברי, ואז קראתי לעברה ״ביי ילדה סערה״. אז מעכשיו אפנה אליה כך. כולנו הרי חיים בסוג של דרמה, או סיפור מיתי כזה או אחר, לא שאנחנו באמת, לפחות לא רוב רובנו, מסוגלים לתפוס את אמת-המציאות, חווית האלוהים, חווית הכל, ובטח לא בכל רגע, אז בתור ישראלים שאנחנו חיים בדרמה אחת גדולה, בואו נחייה באיזה סיפור אחד ויפה משלנו. לא בריחה, לא אסקפיזם, אלא דרך שלנו נחמדה להיות שלמים אחד עם השני. מתוך הסערה שלה אני מברך שתממש את הפוטנציאל האמתי שלה להיות שפית.

קרדיטים

  1. Photo: Man Writing on Woman's Back by cottonbro studio @Pexels.

אימא אני מוזרה?

Amir Pri-gal

"אימא אני מוזרה?״

"אני מוזרה כי הגבות שלי מחוברות"

וסוכריית-הגומי בטעם אבטיח-מלון הזאת המשיכה לשחק.

לילדים ישנן דרכים יוצאות דופן מאיתנו להביע כאב. השמתם לב לזה? בדרך הזאת הם הופכים אותנו להיות מורי-דרך. מְחֻוָּטים כך (hardwired) או שבכלל מזכירים הם לנו משהו על עצמנו, על האושר שלפני חווית הפרידה שנקבעה לה כבר התוקף, אחד מהשלבים הראשונים לקראת הצעידה לסוף שהיא האמת שלא ניתנת לערעור… לפני שקראתי לזאת צעידה, חלקכם ימצא לנכון לקרוא לזו חיבְרוּת, והחיברות בכל דור או כמה דורות, הגבולות שלו, הפיקים של מה שאנחנו מגדירים כמטיב וכמסקל, נעים יחד עם הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו שאיתם אנו צועדים… בשלב זה אתייחס אליהם, באופן יחסי לאושר שאני חווה, כטראומות בגודל של נקודה, בעלות חשיבות באיך שנתפסים החיים, וכך מגדירים לנו את שפתנו ומשפטנו. הניסיון שלי הוא להיות הצייר, להעניק פיגורציה ולאו דווקא להיות פסיכולוג או להיכנס למונחים עם שורשים בזרם מדעי כזה או אחר. והרי בזה החברה הישראלית מצטיינת. מי זה/זאת שיצליחו להתעלות על פעולות של הפרדה ולא באמצעות פעולה של כעס, תלות, פחד, כאילו מישהו או מישהי חייבים לי משהו, מי? לדחוף בחזרה את מי שדוחף אותי, ישנן פעולות אלטרנטיביות שנוגעות בחמלה. האֵם בכוח-הרגע יכולה להיות הנמען שמכיל את המשפט הזה שנאמר סוף-סוף לראשונה, וזהו רגע משמעותי.

לא יודע בדיוק למה, אני מעניק תוקף לחוכמת הרגע/רגש לדבר הזה שאומר לי שבכדי לפתור זאת, אם תרצו בכך, כי נראה לי שזה נגיש לרוב האנשים: הֱיוּ סבלניים עם אנשים מבוגרים מאוד וכך יתפנה לך הזמן לדברים המיוחדים הללו שנקראים ״הילדים שלי״. יש אנשים שיש להם חלום שיהיה להם יותר מ-24 שעות ביממה, הנה הבאתי לך דרך אחת. העיסוקים הרשמיים, החששות, החוב הגדול, הבעיות מבית, הבעיות מהגרעין המשפחתי, ההשפעות של הקהילה הפוליטית, העלות שעל בובות הראווה, ואלה של השעווה, עליית המחירים, הכיוון של הסוף, החלומות שלא-יתגשמו, ואלה שנתקלים במחסומים, הביקורת מבית, והביקורת מחוץ, הטלפון שבים, האיומים המערכתיים, והאיומים של השכנים, המכתשים שבלב, ואלה שבמרחק של שנות אור מאיתנו, כל אלו לא יהיו יותר צד מכביד על החיים של הרגע. סבלנות היא פעולה מדיטטיבית, זה לא מצריך איזה מסע לאיזו מערה בהרים, למשך כשבוע, כמספר חודשים או לכמה שנים, זו פעולה בכאן ועכשיו שיש בה תוצר שהיא טובה לכל אישה ואיש.

מוצא החיים.

קרדיטים

  1. Video: 【milet「Anytime Anywhere」MUSIC VIDEO (TV Anime「Frieren: Beyond Journey's End」Ending theme song) @YouTube. 
  2. English Version: 【mew】 "Anytime Anywhere" milet ║ Frieren ED ║ Full ENGLISH Cover & Lyrics @YouTube.

בדרכה של אמא

Amir Pri-gal

נעמד על המדרכה, הילדים עם ידם נופפו אלי לשלום בהתלהבות הזאת שנקשרת לילדים. ההמתנה הזאת מהרגע שהדלתות נסגרו, והמנוע התחיל לפעול, להשמיע את אותה תנועה של דלק שזורם בעורק הראשי, הצירים התחילו להתרחש בעקבות הבעירה שהחלה בהצתה הראשונית, שמסמלת גם את הדרכים שמתפצלות להן בחיים. אני זוכר איך הייתי אני זה שמניף את ידי לשלום לדודיי ודודותיי היקרים, והם היו מביטים במן הבעה שכזאת, שלא אמורה להיות חלק בעולמם של היצורים הקטנים האלו, עכשיו את ההבעה הזאת הם ראו עלי. זו ההבעה של הסבל שאנחנו עוברים, הרגשיים, הפרידות, חוסר הסיפוק מעבודות שלא הייתי צריך לבחור, האנשים שלא הייתי אמור להכיר, אנשים שנפטרו מן העולם, בגדול עם השנים אני נשאר יותר לבד, זו מעמסה שהרבים חווים אותה, אם מבינים זאת בגיל צעיר יותר או בזקנה. מה עושים כשהמלחמות של האגו מיום בהיר אחד הרבה פחות משמעותיים? זה אומר שהחיים זָחו, סטו, מה שנחשב לראש ההר הוא למעשה בגובה פני הים, ומה שנחשב כחיים רגילים הם עתה בגובה פני ים-המלח. ״החיים הנורמליים״ כבר לא נתפסים כדבר שכדאי לאחוז בו. זה כאילו לדעת את מה שהייתי צריך לדעת רק בזקנתי, זה אסון… שכזה. אולי זה הזמן להעביר את הידע הזה לנשמות הטהורות הבאות בתור. להעניק את הצעדים הנכונים של שלווה אנושית, שלא תכננתי לדעת אותה, למישהי המיוחדת.

בסופרמרקט בלוד אמא עם שני ילדים בעגלה, בגיל 3,4 כזה, היא ממש צעירה, כלומר זה הגיל של אישה להיות באוניברסיטה, או להיות באיזה טְרֶק של חצי שנה בהודו או דרום אמריקה, היא אמא ממש טובה. טובה בקטע שהיא שומרת על האנרגיה החיובית שלה איתם למרות שהיא לא מפסיקה לדאוג להכל, והיא מדברת המון, עוסקת בהמון, חושבת המון, מתכננת צעדים קדימה, היא אפילו גרמה לסדרן, שהוא גם חרדי, להביא לה אריזה של סוכר לבן. והילדים מדברים ומשחקים, והיא כל הזמן איתם, והיא עושה את הכל במקביל, עמוסה, והיא כזאת חדשה…. זה מדהים אותי איך נשים יודעות להעניק לילדים, כאילו מאיפה הן רוכשות את הידע הזה. אני יודע שהידע הזה לא כל כך מוערך בתרבויות ממוקדות כלכלה של למען תאגיד, קונצרן, פירמה, רווח כלכלי (מבחינתי לגיטימי). הדלת הזאת להעריך דברים תחת קשת הצבעים הרגשיים שלי נפתחה מזמן, בשונה מתבניות של פופולריות, ואני שמח על כך. בכל אופן זה הזכיר לי על קו 1 מתל אביב לפתח-תקווה, נכנסה אמא מאוד צעירה, יותר קרובה ל-14, והאנשים שישבו שם פשוט, רצינו … זה מבלבל, כי היא אמורה להיות הבת של, האחות של, בבית הספר, ואיך שהיא אחזה בתינוק, והזיזה את העגלה, את הדברים, כדי להכין את עצמה לישיבה, החיבור עם הפעוט, זה נסיון של אמא, והיא אמורה בכלל לעשות דברים של ילדות, לא להיות אמא. כולנו שאלנו איך נוכל לעזור לה, היא היתה קצת נבוכה, ויותר מזה, אמיצה כדרכה של אמא. כולנו היינו יותר נבוכים. הקו עובר בבני ברק, אבל זה איפה שהוא זה התרחש ברמת גן.

המרחק בין האירוע הראשון לשני הוא של כמה דק, בין האירוע השלישי לשניים האחרים הוא של כמה שנים.

קרדיטים

  1. Photo: Mother and daughter by Keith Dalmon Ferreira @Pixabay.
  2. Photo: Motherhood, Daughter, Love-family by 简体中文 (ymyphoto) @Pixabay.

קטע של תרבות רוסית

Amir Pri-gal

ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.

קרדיטים

  1. Photo: Woman in Black Dress Dancing Outdoors (Cropped) by AG Z @Pexels.
  2. Photo: A Woman in White Tank Top Dancing on the Street in Grayscale Photography (Cropped) by Anna Tarazevich @Pexels.

איך בכל זאת נעסוק באושר? יש לי פתרון אחד, לקבוצה אחת, תקראו עד הסוף

Amir Pri-gal

31.8.2025 | 18:32

לפני שנים לא רבות, מישהו חישב את המשמעות של ילדים לשיגדלו שלא יתחתנו. בגלל הבעיות שנגררו לאורך השנים, שנפלו שולל לדיכוי הכלכלי…

אני לא אוהב את המילה הזאת דיכוי, יש לך מילה אחרת אתם מוזמנים להציע.

בטח יש עוד אלף ואחד דרכים לתאר את זה. הדרך השנייה היא שאותו מישהו פשוט פחד: הוא מאמין שהאדם רע ביסודו. בבקשה ממך, לא לכעוס, חמלה, אני יוצר פה גם סיפור, אווירה, האם זה נוגע בך? ומה כבר יעשו אותם ילדים בודדים? הוא עשה את התפקיד שלו מתוך הפחדים שלו, כדי ליצור פחדים. עם הכלים שנגישים לו. בגלל שאנשים מבססים את ההחלטות שלהם על אמונות, דמוקרטיה חופשית היא נחוצה דווקא בישראל, גוף רביעי שיאזן את הפחדים שקיימים בתוך שלוש הגופים האחרים.

האחר הפנימי שלהם תמיד יודע: בין אם הוא גר ברמלה, בירושלים, או פתח תקווה, ולא רק בנגב, אם לא במודע, אז בתת מודע. את הסבל לא ניתן להקיף בשלשאלות, איזון חייב להתרחש, רעיון "הבחירה" לא הנושא כאן, אלא כי כך מתחיל טבע האדם.

לכן נֶאמָר שיש ללכת בדרך הישר. שקר, מכל סוג שהוא, מוביל לשקר אחר, לתסבוכות של סתם: כך משתקפת בעיניו האלימות של האדם הרע ביסודו, כפי בדיוק שהוא האמין. מתי יפסיקו להראות לנו את "הצדק", ואיפה בכלל הטוב?

…פעם כעסתי על איך מראים אדם בוכה בטלוויזיה, מתוך מרחק נפשי משמעותי, הכתב חוזר הביתה, ישנו גבול שזה הופך ממנו ל-פו*ו של רגשות, זה על פי תפיסתי, … איך אנשים הפסידו את הבתים שלהם לאיזו קבוצת נוכלים… פוליטית-כלכלית יותר קל להראות את זה מאשר איך פותחים את השוק לקהל הרחב… מה הם יגידו לרוח הקודש? שנמנעה הצלחה של דור שלם בגלל שלא נבנתה רכבת מהצפון לדרום? שגנבו רעיונות לילדים שלהם והשליכו אותם לחיים ממוצעים?

אדם מסוים? זו יכולה להיות יותר קבוצה שעשו את המתמטיקה, את האומדנים ואת ההיקשים >> מתוך אמונה, רעיונות פילוסופיים.

השוק החופשי אמור לפתור את זה.

למנהיגי החברה שנמצאים מאחרי הקלעים אין את היכולת ללחוץ על דוושת הברקס, ולשחרר את העולם שלהם לחופשי, זה תמיד יהיה החופש שלהם.

והחופש שלכם, במה הוא תלוי? להתחמק מהאדם, מעשיית טוב, לא תוכל, לא תוכלי, לא תוכלו.

החופש שלך כאן ועכשיו. וכלכלה זה כמו אֵד חולף בציור, אין קשר לחופש.

לקחת אחריות על הרגשות, ולכן אין את מי להאשים.

על הדרכים הדרומיות, מהנקודה שבה מתחיל כביש מספר 40, עלתה בי תשובה: אם מענה ללב השבור שלך לא נמצא, לכו תצאו לעולם, ותתחילו בתהליך של אימוץ. לא חסרים ילדים שאין להם, לי קשה היה לראות מצב כזה, כי פה יש לנו הכל, חומרי. אז תעניקו.

הרבנות, גדולי הרבנים שבדורנו, המַנְהִיגוֹת שבביתם, ראש הממשלה, כל הצד הימני, כל הצד השמאלי, המערכת המשפטית, מנהלי תחנות הרכבת, הפקידים בבנקים, היועצים השונים, בעלי קבוצות הכדורגל, ובעלי הרכישה, ראשי הצוותים, כולם, השכנים שלכם, פשוט יצטרכו לקבל את זה. כי הם אוהבים אתכם.

אתם בדרך תשמעו בטח על הרעיון של הסכמי זוגיות רשמיים של אינדבידואלים חופשיים כדרך לחוש בגרעין משפחתי… אל תגררו אחרי זה, אל תעכבו את זה, תחשבו על זה טוב טוב, ,תתייעצו עם הגורמים המתאימים, לכן הם צריכים להכין גם את הקרקע, מתוך הבנה שאנשים חוששים, זו אחריות עצומה, ואושר בלתי נדלה, זה תמיד מה שרצית, הייתכן? אתם יכולים להציל ילדים עם הלב הגדול שלכם.