Blog-alef

מספר הסיפורים

Amir Pri-gal

זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.

בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.

קרדיטים

  1. Video: Seal – Kiss From A Rose [Seal Version] (Official Video) [HD] @YouTube.

כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו?

Amir Pri-gal

כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו? והם אפילו לא יידעו. כי בעולם החופשי אנשים יכולים לנוע, גם בדמוקרטיות פגומות, אבל אני לא מדבר כאן על עניינים פוליטיים רק, אלא על היחס שיש לאנשים עם האחר, לא כי הוא כזה, לא כי היא כזאת, אלא כי אלה לבד, הם צריכים להתמודד עם הבעיות שמותחים עליהם מטבע היותנו חברה כלואה בחושך משלה, ללא שנמצאה שלווה כמסה קריטית…

ראיתי מה הם עשו, לא כאשר נוח, אלא כאשר כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבחור בטוב, ואנשים חופשיים הם לא חיילים של אף אחד מלבד לקולות הנושבים בטבע החיים.

האם נכון לתת לאותה "כבשה שחורה" להכיל את הסביבה שלה עד שזאת תתעייף, עד אין-קץ?

זה מאמץ מעל לכוחותיו של אדם שיכול לחוות נסיגה. הכבשה שנבחרה להיות השחורה לעולם לא יכולה להיות כמוהם. ואני לא מדבר על האינדיבידואליזם, ועל כינוס סוציולוגי, תאימות-חברתית, שכולנו מדברים באותה השפה בדיוק.

האדם שהכי צריכים, שמים אותו ללעג. ולאותם אלה ששמים אותם ללעג, יש להם יכולות משלהם. חלקם צריכים רק הכוונה. מושג "ההורה", וקבוצת הווטסאפ "הילדים שלי" הצטמצם למשהו שסותר את תחושת האחדות של הקבוצה, בהקשר שלנו, של ישראל. אם אתם רוצים לסתור את המשפט האחרון עם כל מיני פילוסופיות ודוגמאות מהשטח, וסטטיסטיקות פופולריות, תרבותיות, של "האם הכיש אותך נחש," אני מבין את החששות שלכם. במקום לראות בעולם ג'ונגל, להיתקע במסגרות שאין ממנו כרטיס יציאה כמו בשיר "מלון קליפורניה", יש מוצא, להתמקד בדרך שבה "אני עושה טוב", זה דבר שמועיל. להסתכל על האחר, בלי להסתכל פנימה, עמוק, ולאחר מכן בלי היכולת להסתכל פנימה, כי היא הפכה למציאות, זה לא שונה מרכילות, ואלה שמרכלים, יתקשו לסמוך אחד על השני ברגעי משבר.

hush… שקט.

המסה עוד לא בנמצא, עדיין. סבלנות, זה יגיע. מדיטציה היא דרך אחת שעוזרת לראות איפה הגבול נמצא. לדבר, אתם צריכים לדבר; ברמה של השטח, חייבים לשחרר את המוסדות "מעריצות עיוורת", כי אנחנו צריכים פה אנשים שיכולים לסייע לרפא את החברה, וצריך לעזור לאנשים לעשות כסף. 

אני לפעמים מציג נקודות מבט מסוימות, הן תמיד יהיו מצומצמות, הן לא האמת, אני מתייחס אליהן ככתיבה חופשית בלבד משהו שהעתיד יכול לשוב אליו ולחוות משהו אחר. 

קרדיטים

  1. Photo: Bolivian girl with baby Llama in Isla del sol by Alex Azabache @Unsplash.

בגובה – על איכות החיים שלא תמיד שמים לב אליה

Amir Pri-gal

ואם נתעמק בזה, הגובה שבו אנחנו דרים משנה את פני תפיסת החיים: מה רואים ואת מי פוגשים; על איכות חיים.

הגעתי לבריגן (Bryggen), נורבגיה למשך כמה ימים, כי מה כבר אפשר לעשות בעיר? בתפיסה שלי, כל קניון הוא אותו קניון, אותן חנויות, אותה עוצמה של מוזיקה ברקע… עיר, סגורה, נכון? הופתעתי. לעיר הזאת הייחודיות שלה. (ומאז כל עיר ייחודית בצורתה.)

אז מה כבר עשיתי? אלך לי למרכזי תרבות? התחלתי לדבר עם אנשים.

ואז הכרתי קבוצה של עשרה, אחד איטלקי, אחר שהתנדב בעזה, סיפר לי שזרקו עליו אבנים בגלל צבע העור שלו, מצחיק. הגיע איזה מורה דרך מאוד ידוע. סיפרתי להם מאיפה אני, ומסיבה לא ברורה נתנו את הנתון הבא ועוד התעמקו בו: ישראל למשבצת שטח מסוימת, הם נתנו איזה מספר מקורב, היא מהצפופות בעולם… מבעד לעיניהם זה נראה כזה דרמטי. והם גם דיברו בצורה דרמטית. נורבגיה בהחלט מאוד רחבה ויש שם המון מים, והצבעים בקוי הרוחב הללו של צפון כדור הארץ… לנו יש חופים, חופים של חול וגם מגן-דוד משלנו :).

אוי, וההרים היפים שם… והם, התושבים שם, מאוד שקטים, שלווים, שם בין הבתים, אם או כאשר מצליחים למצוא אותם בזמן שוטטות ללא מטרה מיוחדת בשביל המרכזי באותו יישוב. מה הם עושים שם בישובים שם? דגים דגים, או מטיילים להם ברחבי המדינה או שרשרת המדינות עם רכב המשא שיש בכל חצר, ואפילו הרכבות שם בנויות כדי להניח תיקי טיולים גדולים של לפחות 60 ליטר בקרונות. החושך והקור בטח גם הם עצבו להם את הרכבות.

עכשיו לישראל, בימים האחרונים חשבתי לעצמי שיש לי בעיה בעיר כמו תל אביב, עד לאותם רגעים הייתי משתמש במילה "צפופה", מיקדתי את המילה "צפופה", ל-ש-מה שחסר לי באמת: וזה האופק.

האופק

בשבילי, לראות את האופק, זו איכות חיים.זה Must.

אז הנוסחה הזאת שמגדירים לנו איכות חיים, או לפחות לי, ולאלה עם תחומי עניין כמו שלי, זה של הטיולים, או הספורט בשטח, צריכה להכיל היום גם גובה: מאיזה גובה הדיירים יכולים לראות אופק, מהמקום הזה שאנחנו קוראים לו "בית", כמה ממנו, האם ניתן לחוות את נקודות הזריחה והשקיעה, או שזה סוג של עמעום שאנחנו משלימים? ומה אתם רואים, כמה קרובים הם העצים לאותם חלונות.

מעניין אותי באמת לדעת מה אתם רואים. 

תוסיפו בריזה, צל,

החלונות

החלונות ברחוב, בעיר, בין הרי ירושלים, בין אם בנגב ובין אם ברמת הגולן. בין אם מגובה של שתי קומות, או מזה של שלושים. בין אם מבית פשוט מבטון, בין אם מחלון האחוזה, בין אם מהחלון באוהל, בין אם במדבר, ובין אם בטבריה, בין אם במלחמה, בין אם היא רחוקה כל כך ממני, הכוכבים שמשתקפים מעייניה בהירים יותר מעבר לכל אותם חלונות שאני יכול לדמיין ואפילו זה שמחלון ביתי בלוד. איכות חיים בשבילי, זו היא.

בגובה רב ניתן לראות כמה שמפחיד הוא הים, יש את הציוויליזציה, את הסדר, הביטחון, את החום שבה, ויש את התחושה הזאת של חוסר הוודאות המושלמת, שם בים, מעבר לצפיפות, שם לה פרצופים של היצורים מהמיתוסים שסיפרנו לעצמנו, כעם-האנושות, החכמים, מורי הדרך, אלה שקיבלו את התפקיד: צדיקים, ואלה שהגיעו להארה: המוארים, לאורך הדורות, למה היא נמצאת איתי שם בלא מודע הזה?

 

קרדיטים

  1. Photo: Buildings Near Body Of Water by Avonne Stalling @Pexels.
  2. Photo: A Woman Doing Yoga by Екатерина Худорожкова @Pexels.

תקומתי, ברחבת הריקודים

Amir Pri-gal

אני כולי תרבות של צבעים ומוזיקה, בישראל אנחנו מאופקים לסוף ההצגה, שזה יפה בפני עצמו, בתרבות השנייה שלי אני רוקד לאורך כל אורכה. מגיב, לנושא המרכזי שלה – זה של האהבה, והדמעות כלולות בקבלה. בישראל כדי להגיע לכך אני צריך לצאת למועדון, כל כך רחוק הייתי, לבסוף הגעתי, שם פוגש את האישה בנפשי, מצטרף לכל אשר לה, תחת כדור הקסמים שנכנס כך לחיי, לה הצורה שלה, לה הקול שלה, אֶת הדעה שלה, מצפן, היא כרוכה בי לעולמים. הצטרפה אלי בלידתי, מספרים שבשלב מסוים שקשור למראָה גם התפצלה, אני יכול לראות את זה… מופיעה, נעלמת, מתרחקת תחת כל קרן אור שנושקת בנינו לסובבים ברחבת הריקודים, חוזרת, ואם נבזוק בו גם את תבליני האושר והצער, אז גם אראה את פניה, זוהי פרח גוש-דן המתוק שלי. אני כל כך שונה ממנה, אני כל כך רוצה להיות דומה לה, אני כל כך רוצה לחלוק איתה בשמי התכלת ולראות ביופי ישראל, משחרית לערבית, היא תפילתי. היא המענה שלי למלחמה הקשה הזאת.

 

קרדיטים

  1. Video: Axwell Λ Ingrosso – Sun Is Shining (Official Music Video) @YouTube.

הנושאות את שם האב

Amir Pri-gal

כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?

זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.

ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו. 

להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.

בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.

הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.

אני מקווה שאתם כן מבינים, כי אתם חשובים לי.

קרדיטים

  1. Video: Our Little Sister clip – "Let's live together" | Trailer @YouTube.

ילד ההר

Amir Pri-gal

עשרה קבין של יופי, ותשעה של חוכמה ניתנו לה, זה מה שרציתי להגיד לה. באחד הנותר שניתן לי, מה עשיתי? אמרתי לה את זה, באותן מילים בדיוק. אוויל שכמוני. על אותו משקל, זה כאילו שהייתי מנגן לה בחליל. לא הגיוני, אני צריך לדבר בשפה שלה. הלוואי והיה לי את הזמן להיות איתה. אם היה לנו מלך שמבין בחלילים, ובטח בסיטאר, טאבלה ואולי אפילו בצ'לו עם אותו צליל עמוק שכזה, ובאולם רחב שכזה, אור השמש הייתה חוצה את כיפת השיש שמעלינו, צעדים נמהרים של רגליים יחפות, והצלילים היו משתנים, כי אפילו נגניו ומטוביו הם ממספרי הסיפורים שלנו, קוראי סוד הם. הייתי משוחח אתו על הזמן איתה. הוא בטח היה מוציא לי איזה משפט תזכורת שכזה שהזמן אינו אמיתי, שהחיים עם בחירת ליבי הם של נצח, ועם זאת שהזמן שלנו נתון לקלייה. אשליה. ואולי בכל זאת הייתי מבקש להיות אותו ילד שם בהרים, איתה ביחד, ובחוכמתו היה קורא לי להתנזר, לצאת למסע שכל מטרתו למצוא לי מערה, לקרוא כל חיי מחרוזת של תפילות, ואז לאחר השלבים הנסתרים מעיניו של האדם, הייתי אז נקרא ילד ההר.

קרדיטים

  1. Photo: Two children playing flutes on a mountain by chiến bá @Pexels.

זה עולם מיסטי

Amir Pri-gal

כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי. 

חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית. 

קרדיטים

  1. Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.

הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה

Amir Pri-gal

כשראיתי את הילדים מאנגליה, ממוצא הודי-יהודי, מדברים בשפה האנגלית, חשבתי על היַלדות שאיבדתי. על איך שהם נראים נורמליים. סקרניים, Playful, כמו הילדים בתל-אביב. איזה כיף לראות את הילדים האלו שלא חווים הגדרות חברתיות וממשלתיות נוקשות מידי, שההורים שלהם מרימים למענם את המטרייה בתקופות של קיץ לוהט. הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה.