לעוברי אורח יש סמלים כל כך שונים כדי להניח את הכאבים עליהם, אני מדבר על כאב. יש כאלה שימצאו תמונה של צדיק, יש כאלה שיפנו לפסל בדמותו של בודהה או קרישנה, הבודהה כאדם, וקרישנה כאל. יש כאלה בכרזות של ״אתה אשם״. יש כאלה שיחזרו למקום שבו הם חוו אושר עם החיים שחלפו מהעולם, אם בבטחה או אם בבלבול, הבית של אמא, הבית של אבא, עצי הזית שבגינה שעליהם טיפסו. מוזיאונים שגם הם, אם תחשבו על זה, סוג של תנ״ך קדוש, של ספר קדוש. הבודהה אמר שאין להישען על העבר, וביהדותנו שאין להישען על מצבות. כל אדם ״שוכח״ בדרכו את ההדרכה, ורוצה לשכוח. המלחמה הזאת שהסתיימה לעת עתה, לא ציפתי להסתכל על הטלויזיה, רציתי להיות רחוק, כי הדברים הנוראים שקרו לנו כעם, לא חשבתי שזה משהו שיכול להסתיים, להתפוגג לה בבת-אחת, זה רק להסתיר את מה שגם הוביל לכך… שמעתי שהנשיא טרמפ הגיע, ולא רציתי לייחס לזה חשיבות, כי כעסתי. לא עליו, עוד מעט אומר על מה. נכנסתי לביתי, מסך הטלויזיה דלק, המופע בכנסת התחיל, הנאום של ראש הממשלה שהפנה את צומת ליבי לאותו חייל שנפצע בקרב, הנאום של ראש האופוזיציה שדיבר גם על הבת שלו, והדרך של נשיא ארצות הברית להיות איתנו, בדרכו שלו, הבנתי פתאום כמה שהטקס הזה חשוב לאנשים פה. גם שזה לא יפתור את היחס של בן אדם לחברו בטווח הקצר. אני שמח שיש משהו אצל אנשים שמזכיר לי את הדרך הנכונה. להתמקד בחיובי, לחזור לדרך ארץ. אני רק עובר אורח בחיים שלך. אז על מה כעסתי? לכל אחד יש איזה סמל פרטי במלחמה הזאת, שהוא תופס אותו בצורה ייחודית ושונה מכל אדם אחר, כי אין נרו שלו דומה לנר חברו, כי אותו סמל נקשר לחיים אחרים, של בית. יש שיצאו להפגנות למען החיים. אצלי יש גיבורה, גיבורת סמל. שני לוק (סליחה). כאשר ראיתי איך מובילים אותה מחוץ להישג ידנו, אני כל כך כעסתי, ״זו אחותי שם!״ מאז לא רציתי לראות ולא ראיתי, אולי כמה פריימים בטעות, של הצילומים של אנשים מעזה שהשתתפו בטבח ותיעדו בגאווה את המתרחש. אני לא מאמין להם, הם מתכוונים לממש את החזון שלהם, ואני מקווה שאתם לא מאמינים, אני כן רוצה שתאמינו בתהליך השלום שמתרחש לו, ויותר מזה אני רוצה שתאמינו בעצמכם, כאנושות. בנוסף אנשים מוארים סיפרו לנו שהדרך לאושר הוא לסלוח, לראות בהשלכות של המעשים, לבחון את חופש הבחירה, שהדרך היא תוצר של הבחירות שלנו, הנה לכם חזון: הרעיון הזה של הארגון, דרך מה ״שהשיג״, יקח קצת זמן, הוא ייעלם לדפי ההסטוריה, או לאיזה מוזיאון, … שאלה לי אליכם: במידה וממשיכי דרכם ינסו למצוא סליחה אמיתית, (אני מניח שביהדות הסליחה קשה יותר, אין רב שיכול לתת לנו לקרוא מספר מזמורים של איזו אמא קדושה וזהו, אולי נדבר על זה בהמשך,) לא הם, אלא הילדים, תוכלו לעזור להם? אני לא ממתין, מצפה, או רוצה בתשובה, מה שאני מבקש רק שתתמקדו בטוב ו/או בעשיית הטוב.
Blog-alef
ברכת הזמן
שֶׁהֶחֱיָנוּ
(22:30)
הרשמיות שמבקשת לעצמה אנושיות
להפסיק לרַצות אחרים, באנגלית אומרים להפסיק להיות nice. יש הבדלים של משמעויות בין המילים ובין השפות שאני מביא לדף הכתיבה הזה, אני ארצה לשאול אתכם מה כן דומה? רשמיות כתוצר היא אחת. (אז מה זה שנשאר?). מי יכול להקשיב כאשר מערכות היחסים הם רשמיות (אוסיף: יותר מידי, ומורגלת)? מרחבי ההקשבה הללו, שניתן למצוא אותן בקלות, יכולים להיות טובים, אפילו טובים מאוד, זה גם מערב מערכות יחסים רשמיות שנוגעות לכלכלה. אני לא ארחיב את הדיון החשוב הזה כרגע, אספר סיפור קצר: אני מוצא חברים בכל העולם ויש לי חבר במדינה במזרח אסיה, באיזה כפר מרוחק, ויצא לי לדבר איתו בשיחת וידאו, וזה בית של עץ, בלי חשמל, האוכל מחומם באמצעות חומר בעירה שהם מוצאים בסביבה הקרובה, ובתנור ממתכת. התחיל לרדת גשם. השכנים, שהבית שלו היה המקום הראשון למצוא בו מחסה, נכנסו פנימה למעגל חברתי. אין דלת, פשוט נכנסו. אתם חושבים שהחיוכים שלהם הסתירו דברים אחרים כמו שהרשמיות מבקשת לחשוף? מה נשאר ליותר מידי רשמיות מלבד לחשוף את ״השקר״? סיפור נוסף: לפני כשנתיים פגשתי לראשונה בחיי תלמידי חכמים של איזה רב גדול מניו-יורק, אחד מהם שאל אותי אם יש לי מגפיים במידה כזאת וכזאת, כמובן ששמחתי להשאיל לו. והם החזירו מה-nice אלי (ויש לי עוד הרבה סיפורים וממקומות שונים). אז מה, מערכות יחסים בישראל ומערכות יחסים בינלאומיות הן שני מושגים עם משמעויות שונות? יהודי יקר ופילוסופי (ולא רק) יספר לנו שהאחדות מופיעה בכל חג, אוסיף ואומר שיש מעגליות. לאן תקחו את זה מכאן, זה עניין שלכם עם עצמכם. (הערה: ישנן סיבות רגישות שבה אנשים נכנסים לסטטוס של רשמיות, אומר רק שיש להתחבר למקור האנושי של החיבור החיצוני כזה האינדבידואלי הפנימי למרות זאת, כי המשמעות של חיבור פנימי בלבד הוא גם נושא את המשקל של לבטל את האחר, להרחיק אותו מהמעגל החברתי, זה לא עניין של מה בכך. אני אמשיך לדון בזה עם עצמי. זו עבודה עצמית שהבלוג כאן הוא לא המקום שיכול להעניק, אני כן אשמח לשמוע אם שימש לך כשער).
בדרכה של אמא
נעמד על המדרכה, הילדים עם ידם נופפו אלי לשלום בהתלהבות הזאת שנקשרת לילדים. ההמתנה הזאת מהרגע שהדלתות נסגרו, והמנוע התחיל לפעול, להשמיע את אותה תנועה של דלק שזורם בעורק הראשי, הצירים התחילו להתרחש בעקבות הבעירה שהחלה בהצתה הראשונית, שמסמלת גם את הדרכים שמתפצלות להן בחיים. אני זוכר איך הייתי אני זה שמניף את ידי לשלום לדודיי ודודותיי היקרים, והם היו מביטים במן הבעה שכזאת, שלא אמורה להיות חלק בעולמם של היצורים הקטנים האלו, עכשיו את ההבעה הזאת הם ראו עלי. זו ההבעה של הסבל שאנחנו עוברים, הרגשיים, הפרידות, חוסר הסיפוק מעבודות שלא הייתי צריך לבחור, האנשים שלא הייתי אמור להכיר, אנשים שנפטרו מן העולם, בגדול עם השנים אני נשאר יותר לבד, זו מעמסה שהרבים חווים אותה, אם מבינים זאת בגיל צעיר יותר או בזקנה. מה עושים כשהמלחמות של האגו מיום בהיר אחד הרבה פחות משמעותיים? זה אומר שהחיים זָחו, סטו, מה שנחשב לראש ההר הוא למעשה בגובה פני הים, ומה שנחשב כחיים רגילים הם עתה בגובה פני ים-המלח. ״החיים הנורמליים״ כבר לא נתפסים כדבר שכדאי לאחוז בו. זה כאילו לדעת את מה שהייתי צריך לדעת רק בזקנתי, זה אסון… שכזה. אולי זה הזמן להעביר את הידע הזה לנשמות הטהורות הבאות בתור. להעניק את הצעדים הנכונים של שלווה אנושית, שלא תכננתי לדעת אותה, למישהי המיוחדת.
בסופרמרקט בלוד אמא עם שני ילדים בעגלה, בגיל 3,4 כזה, היא ממש צעירה, כלומר זה הגיל של אישה להיות באוניברסיטה, או להיות באיזה טְרֶק של חצי שנה בהודו או דרום אמריקה, היא אמא ממש טובה. טובה בקטע שהיא שומרת על האנרגיה החיובית שלה איתם למרות שהיא לא מפסיקה לדאוג להכל, והיא מדברת המון, עוסקת בהמון, חושבת המון, מתכננת צעדים קדימה, היא אפילו גרמה לסדרן, שהוא גם חרדי, להביא לה אריזה של סוכר לבן. והילדים מדברים ומשחקים, והיא כל הזמן איתם, והיא עושה את הכל במקביל, עמוסה, והיא כזאת חדשה…. זה מדהים אותי איך נשים יודעות להעניק לילדים, כאילו מאיפה הן רוכשות את הידע הזה. אני יודע שהידע הזה לא כל כך מוערך בתרבויות ממוקדות כלכלה של למען תאגיד, קונצרן, פירמה, רווח כלכלי (מבחינתי לגיטימי). הדלת הזאת להעריך דברים תחת קשת הצבעים הרגשיים שלי נפתחה מזמן, בשונה מתבניות של פופולריות, ואני שמח על כך. בכל אופן זה הזכיר לי על קו 1 מתל אביב לפתח-תקווה, נכנסה אמא מאוד צעירה, יותר קרובה ל-14, והאנשים שישבו שם פשוט, רצינו … זה מבלבל, כי היא אמורה להיות הבת של, האחות של, בבית הספר, ואיך שהיא אחזה בתינוק, והזיזה את העגלה, את הדברים, כדי להכין את עצמה לישיבה, החיבור עם הפעוט, זה נסיון של אמא, והיא אמורה בכלל לעשות דברים של ילדות, לא להיות אמא. כולנו שאלנו איך נוכל לעזור לה, היא היתה קצת נבוכה, ויותר מזה, אמיצה כדרכה של אמא. כולנו היינו יותר נבוכים. הקו עובר בבני ברק, אבל זה איפה שהוא זה התרחש ברמת גן.
המרחק בין האירוע הראשון לשני הוא של כמה דק, בין האירוע השלישי לשניים האחרים הוא של כמה שנים.
קרדיטים
- Photo: Mother and daughter by Keith Dalmon Ferreira @Pixabay.
- Photo: Motherhood, Daughter, Love-family by 简体中文 (ymyphoto) @Pixabay.
דיסאוטופיה ישראלית של אהבה
עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️.
בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.
22:16
קרדיטים
- Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.
הדרך לאושר בדרך לפיצרייה
בתל-אביב אנשים אוכלים פיצות ממש דקות. דק בקטע של נייר. ונהננו ממנו אתמול. ה-Crust היה נחמד גם כן, עם כמות הבועות והארומה המוכרות והאהובות. שאלת היחסים ביניהם היא שאלה שנמצאת תחת דיון, יש פיצה סיציליאנית, יש פיצה מרגריטה, יש ניו יורק, שיקגו, זה עם האננס (איכס), לבנה (גם כן איכס, חחח סליחה, לא בקטע של גבינה כחולה), פיצה ישראלית שכולנו התרגלנו אליה ויש פיצה תל-אביב. אז נסענו אתמול לאכול פיצה בתל-אביב, ובהליכה בין הרחובות מהנקודה שבה חנינו לנקודה שאותה חיפשנו סיפרתי להם שאני מעלה אותה לפעמים בשיחות בנינו, שזה מתרחש באופן אוטומטי כאשר אני מתקרב למקום הזה שאני מפחד ממנו, המקום של חוסר המשמעות. כן… זו תחושה שהיא לא פשוטה לי, זה אפילו לא עצבות, זאת לא נגזרת של אף תחושה שהכרתי, זאת התחושה של היות אני בכלום. איזו דוגמה אוכל לתת לכם כדי שנוכל ליישר קו? כן… יש איזה סרט מ-2014 של כריסטופר נולאן שאולי מצליח לתאר את זאת, הוא נקרא "בין כוכבים" (Interstellar). אני חושב שזו תחושה שנמצאת בתוכנו בבני האנוש, זאת שמצאה לה ביטוי רחב יותר בעשר – חמש עשרה השנים האחרונות. מהיכן הוא נובע ב-DNA ההיסטורי שלנו, אני לא יודע בדיוק: המתח שבין האנושות שמתמודדת עם איזה סוף ידוע מראש מול מה שמייצג יו מאן (מאט דיימון) כדובר המרכזי של הבדידות. הגבול בין בדידות לתחושה הזאת הוא דק ברוחב של נויטרון, זה שהעולם המודרני או התרבות הישראלית לא מוכנה להודות בתופעות הללו, במידת התפשטותה, בנְפִיצוּת ובשכיחות, זה כבר נושא שיחה אחר. בכל אופן כתשובה, אחד אמר לי שזה טוב שאני עושה כך, כל עוד שאני מזכיר לעצמי שהיא אף פעם לא הייתה שם בשבילי. זה הזכיר לי כמה דברים שאחרים אמרו לי בעברי, ובעברי כעסתי על כך, כי את התוצרים השליליים של כך כן חוויתי, וזה לא פייר. אמרתי לו שהיא אינה כלי שאני משתמש בו מתי שצריך, היא אינה אֵלה שאני פונה אליה מתי שזה מתאים לי. יש בי נאמנות ואחריות כלפי כל סך הרגשות שלה. היא אדם, היא אישה שאני חולם באמת לאהוב אותה. אף אחד מאיתנו כמובן לא "צודק", יש איזה אמצע, ביחסים בין בני אדם. בכל אופן באהבה לאישה, בנאמנות לסיפור החיים שלה, יש איזה עיוורון שאני מקבל אותו על עצמי. ובתחום העיוורון הזה השמיים מכוסים בכוכבים במערך כזה וכזה, בעוצמת נצנוץ כזאת וכזאת. מי אמר שבעל הידיעה הקרה של איך העולם עובד עם נתונים כאלה וכאלה יודע מה זה לחלום?
בעבר אמרו לי דבר דומה: (אני בכוונה לא מספק דוגמאות) זה האינטרס שמצד אחד אתה לא נשאר לבד, לכאורה, ומצד שני אותה החפצה ומתוך מודעות והחלטיות, מונעת מהמוחפץ להיות חלק שווה מהעולם של המחפיץ. ישנה "עליונות" מסוג מסוים, גם כאן אומר לכאורה. ואני לא מייחס את זה למגדר מסוים, ממש לא, זה אפילו חוצה מגדרים וזה מסתכם במי שאתה בתור אדם. וזה הסבר שמצא היגיון לסיבה של למה אותן נשמות טהורות שהשיגו הרבה יותר ממני, ברמה הכלכלית וברמה החברתית, האשימו אותי בדברים בלי שהוצאתי אפילו מילה אחת. ההזדמנות מבחינתם נמצאה. אני לא קרוב משפחה שלהם, עושים לפחות פי שתיים אם לא שלוש או ארבע הכנסה יותר מההורים שלי יחד, יש להם עם מי לדבר, או לפחות לשלם שיקשיבו להם, אני מאמין שזו הייתה בחירה מודעת. והסיבה למה אני נכנס איתכם לתחושה הזאת, שמופיעה עתה לעיתים רחוקות יותר… אל תיפלו לבור הזה של להחפיץ כמטרה לפתור את הבדידות, את הבעיות שאתם מתמודדים איתן, יהיו אשר יהיו, זה לא שווה את זה. העבודה הקשה שווה את זה. תעבדו על המודעות העצמית שלכם, תשלבו את זה עם מוסר. ללא מוסר, או מורה דרך אין מה שיתעל אותך מעבר לזה, מעבר לעצמך, זה הרבה יותר קל עם מדריכי דרך. גם אני עושה הכללות, מצמצם אנשים בצורה לא מודעת… הרעיון זה לעבוד על זה, זה לפעמים לעצור, לפעמים לשאול את השאלות הנכונות. בתל-אביב אפשר להבחין בצד השני של אותו גבול דק משמיים, בבדידות. האם זו ההשתקפות שלי או האמת החיצונית, את זה רק את/ה יכול/ה לתת לעצמך. הדרך אל האושר.
קרדיטים
- Video: Mariah Carey – Hero (from Fantasy: Live at Madison Square Garden) @YouTube.
…של הפרק.
ואולי שכבר מתתי באוקטובר של השנה שעברה. המגע שמגדיר לי את העור, התחושה על משטח הזכוכית שבאחת מהן מופיעה היא, ואני על פניה הזוהרות, היות-הגשמי לא קיים עוד. מעשה התעתועים של נפשי מכיוון שאני אוחז ונישא על חוטים של מפעיל אשר שנינו נתונים לו. זה הופך אותי למריונטה עם השם שלי ככותרת, עם הפנים שלי, עם מה שמאחסן לו שם הלב. מה זה שאני עושה כאן מלבד זה של ללכת על גשרים עתיקים? חש שכל זה נועד כדי לסגור קשרים ישנים שמחפשים להם מנוח. כמו רוח-רודפת? האם זה אומר שהחיים שלי רדופים? ברוחות רפאים? רוחות שהתמקמו להם שם בזיכרוני, בין פרקי זיכרון שנמתחים עד לאינסוף, שאינם ניתנים להתרה, עד שאמצא את המנוח, כדי לסגור את הדף האחרון שבחיי. ואולי זו אותה זעקה שלא מאפשרת לי אותה, קבלה של אותם החיים שנותרו כתהליך של גסיסה תחת קבוע מתמטי שבו המודע אינו יכול לקבל על עצמו, כי למודע אין מקום במה שמגיע אחרי. והוא נלחם. נלחם בסוף המושלם שלי. הסוף שאין אני רוצה בו. הסוף שבו אני מתיר את כל הקשרים שנותרו בי. ואולי נועדתי לכישלון, כי זכות הבחירה פגה לה ואני ממציא מאז אותו יום ערור את אותן חזיונות ובכל יום מטפס בעזרת אותן המדרגות שאליהן רגילים הן במגעי, בסמטאות שאותן אני חוצה, במסדרונות שבהן אני אמור להיות בתמונה משפחתית אידאלית, אמור. לאן בדיוק, לאן? האם עלי למצוא אותה, לספר לה שאהבתיה? האם כך נגמרים להם חיי האדם? אילו רק, אילו רק, אילו רק, אילו רק, ככה עשרות פעמים ביום, כפול כמות האנשים, ואנחנו מגיעים למיליארדים של בקשות ריקות של "אילו רק"… והאילו רק שלי, אילו רק יכולתי לאחוז בידיה ולראות אותה מאושרת, הייתי חוזר לביתי, לחדרי ובוכה. אני מאוד אוהב לטייל, לגלות ארצות, בשלב זה במסגרת של סיכון מחושב, זה מה שמאפשר לי מנוח, אם אפשר לקרוא לזה כך. והחטופים שלנו ב"ה חוזרים למקומם מסביב למדורת השבט שלנו, או מעט מעל לסלע האֵם (bedrock), לצידנו, החיים. ואני מקווה שנוכל לרפא אותם למרות שהתשתית החברתית, זאת הפסיכולוגית, קרובה לסף של פרידה אמיתית, של פירוק חברתי, כי באמת לא למדנו, סליחה על האמת. אנשים לא יכולים להצביע איך העולם שם בחוץ התהפך ורואה בטוב רע, וברע טוב, כאשר כאן ביניכם פנימה, למרות קדושת הימים, לא עושים אתם את חשבון הנפש הזה עם עצמכם ופועלים לתקן. הלכתם לפני שלושה ימים לבית-הכנסת, צמתם, זה לא עובד ככה. הלוואי ונוכל איתם יחד לפתוח דלת חדשה בעולם קבוע מראש שבו אנחנו יודעים שיש לפחות אמת אחת יחידה שלא ניתנת לערעור, הסוף…
(זה תיאור פילוסופי-ספרותי בלבד, יש אנשים שלא יכולים ולא יכולות לדבר כמו כולם. לדבר כמו כולם זה קל, ובממדים של נפשם לדבר כמו כולם זה לתעתע את מה שבאמת חשוב שזה החיים עצמם).
קרדיטים
- Video: Lamb – Wise Enough @YouTube.
הגבול של הבדידות – סיפור רביעי שנכנס לו
פרק ד'– על הסיפור שלה
בת לקהילה ה– וגם היא מחפשת משמעות, בית. כל אחת מגדירה בית בדרך אחרת. כשנוכחתי לדעת שהילדים של בת-דודה'שלי אוכלים שניצל ופירה על בסיס יומיומי, שאלתי את המשפחה "מה זה האוכל הזה?" עד שהבנתי: זה האוכל-של-בית שלהם, וזה האוכל הכי טעים בעולם, בבית הכי טוב בעולם, וגם לכולנו יש שניצל בתפריט הילדות שלנו, ואני חושב שהדור של בן-גוריון הביאו את מעדן גרמני-אוסטרי הבית-הזה-שלהם אלינו. אבל מה קורה כשהבית לא מושלם, והילד, הילדה קשורה למקום המושלם הזה שנקרא בית? אותה בת-קהילה משכה לחיים שלה גברים תלותיים עד שזה מביא אותם לקנאה לא יציבה, בטח לא בית נורמלי, בטח לא על פי התפיסה היהודית שאני מכיר. בשיחה הבאה הבנתי… רציתי להגיד שצריכה היא להפסיק עם מעגלי החברה של הבירה והסיגריות אם היא רוצה לבנות משהו יציב… בתפיסה הקהילתית שלי, זה נתפס כגורם שלילי בחיים… להפסיק, גבול. אולי זה בדיוק מה שעובר על ילדים בבית לא מושלם, אולי לבדם/בגפם העולם לא יציב… לא יודע, הקהילה כולה עלתה באומץ לארץ האבות, ואני כל כך נהנה מהסיפורים שלהם, אבל הם עשו את הטעות שהקהילה שלי עשתה, הם לא נשאו ונתנו עם מוסדות הארץ כדי שהדלתות יפתחו, כדי שהפוטנציאל להתפתחות יתממש למרות החסמים שעולים מההבדלים התרבותיים ומהשפה "הלא נכונה"… פעם חשבתי שהם היו צריכים להקים מחדש קיבוצים… האדם שנמצא בחייה קרא לי הומו, והיא בהריון. (אנא אל תכעסו על אף אחד מהם, ולא על מה שהוביל לכך, סבל שמוליד סבל שמוליד סבל יכול להיפסק באמצעות החמלה, גם אם לא בהצלחה, הזרע נטמן). אז… האם זהו הגבול של הבדידות? האם בכך מסתכמים החיים? ממש ממש לא, סיפורים מתחמים דמויות, תמיד יש המשך, תמיד יש היסטוריה שהפסיכולוגיה שלנו נתונה לה, ושני הדברים אינם דטרמיניסטיים, גם כלפי זה שנושא עם עצמו שוב ושוב שמות גנאי, וגם כלפי האישה שניסיתי ללא הצלחה לומר לה… הלוואי והיא תצליח לכתוב את הסיפור שלה. מי ייתן וכל היצורים החיים יחוו שלווה. גמר חתימה טובה.
קרדיטים
- Video: Cupid (OT4/Twin Ver.) – LIVE IN STUDIO | FIFTY FIFTY (피프티피프티) @YouTube.
הגבול של הבדידות – סיפור שלישי
פרק ג' ועוד חצי שיגיע – פח של צבע
"ני-האו". הסינים מתגוררים בקומה החמישית, וביום שישי מותירים את הדלת שלהם פתוחה, כאילו הדיירים בבניין והם שוכנים באותו המרחב, כמו שהרוח-הסינית נעה לה מבין העצים ונוגעת בכל אחד מהמתיישבים וכולם מודעים אליה, מכירה בדרכים עם סקרנות של חתול וחיבה של האסקי, לא ניתן להבריחה, היא נמצאת בבעיות ונמצאת באהבות, היא גם יודעת לירוק אש, בזה עוד לא נתקלתי, אבל אני יודע שזה קיים כי אני מכיר קצת את תוואי השטח של המקום… לתאר תרבות מצריכה פעולת חיבור בין ההיגיון להפתעה, בין התיעודי לאגדה, ואת האגדה שלהם כעַם אני מכיר מהקולנוע, ואולי אני/כולנו נושאים אותה גם בגופנו עוד מיום היוולדנו. אף על פי כן, פערי השפה והאופן שבו אנחנו מגיבים זה לזה משאירים רושם של פגישה עראית, וכל פעם מחדש, בכל אופן בשלב זה. אולי הם פשוט ביישנים, ואנחנו עַם שמדבר. אז מִבַּעַד לדלת נמצא מקרר בגודל משפחתי של זוג ועוד כמה זאטוטים, את הביצים והירקות הם קונים מרמי לוי שיווק השקמה, ואת נתחי החזיר, אם יכולים הם להרשות לעצמם, בטח במעדנייה האוקראינית בעיר שהשם שלה תמיד מופיע ברוסית. מעניין אם גם הם נושאים פנקס-אדום עם בולים, לאבא שלי היה כזה. אוּלָם, היה יום אחד, בוקר אחד, שבת אחת, בתוך השנה הזאת, שאחד מהם ניסה לפנות לאחד הילדים במגרש המשחקים המקומי, וראיתי את שאר החברים שלו גם כן מחייכים, זה משונה לראות "סינים" מחייכם כך, זה הרגיש כאילו … ילדים תמיד גורמים לנו לחוש איזה טוהר, או טוב לב, או השתובבות של משחק, ולא משנה מהיכן הם, וההם בטח מתגעגעים לילדים שלהם, או לילדים של השכנים, לאהובות, או כמהים לכך מתוך אותה רוח, לזקנים שלהם, לחכמות השבט שלהם. מיותר לומר שניתן היה לראות בתחושה מוזרה בפנים של ההורים, זה יום שבת, אחרי בית הכנסת…. אני מבין אותם, אני מבין את כולם, את הבעיות שנוצרו כאן שפועלות על האָמִיגְדָּלָה וממנה, אמיגדלה שהפכה לשלב הדתי הבא בתרבות היהודית/ישראלית, אני מקווה שזה רק עידן זמני, קצר, כי זה כל כך נורמלי לשתף עם זרים, תנסו לתאר את עצמכם באותו מקום ואם עדיין לא תבינו, וגם זה בהחלט מובן, אז אני מניח שכסף יהיה הפתרון שלכם. כשיהיו לי ילדים ב"ה, הם יוכלו לקשקש בכל הקירות בבית שלי, הנשמות הטהורות שירדו לעולם שלי, כמובן שיהיה לי שם גם פח של צבע זמין. הגבול השלישי של הבדידות.
קרדיטים
- Photo: In the mood for love (Cropped) by Gauthier Delecroix – 郭天 (CC BY 2.0).
- Photo: Dancing Woman in Green Kimono (Cropped) by Yaroslav Shuraev @Pexels.
הגבול של הבדידות – סיפור שני
פרק ב' ואחרון לעת עתה – בַּיִת לאֵשׁ
"תמיד ידעתי לאן פניך מועדות, איש יקר." בעולם השני לו, ביקום של עולמות מקבילים, בדומה לו הוא אדם מן המניין, עם שאיפות די נורמטיביות של הכנסה חודשית בגובה שמעת-לעת מעט משתנה, לפעמים כך ולפעמים כך. לפני כחודש התחיל במשרת סידור סחורה באחת מרשתות המזון הגדולות בישראל. שניהם חוצים את אותו נוף עירוני, ה-GDP מתקיים באותו חוב, הבריזה ברובה נעצרת על קו-הבתים הראשון או השני, תחת צללים של מלחמות בעלות אותו שם, מלחמות-התקומה. האח שנהרג במילוי תפקידו כאן, הוא אותו אח שנהרג במילוי תפקידו שם; הקשרים בין עולמות מקבילים גדולים מהבנתי, מה הסיבה לכך, ואם בכלל יש סיבה לכך, זו השאלה שאין "המודעים" שואלים. שניהם צופים באותו מסך טלוויזיה באותה פנורמה שנקראת Never Ever Ending Wars Middle East. ערוצי הטלוויזיה שנושאים את אותם שמות, את אותן תגיות פרסום, גם אלה איבדו את גבול האמת עם אותם שניים ולכן אין באפשרותם "לשוחח" איתם, ולמרות הנורמטיביות. במציאות הזאת שאותה אנו דנים, מקווה אני שמתוך בירור ולא שפיטה, מתוך התעוררות ולא שינה, בכל אופן תמיד תצא היא זכה. לרבים, ואנחנו כעם, אין בשלב זה את הכלים לעגון תחת אותה פליטת קרני גאמא… "היכן אתה אדם?" בתקופת השנתיים האחרונות, בלילות-שישי, נפגשים הם: איש העסקים הממולח, מסדר-הסחורות, ואותה אחת דיילת שירות. זוהי מערכת סדורה של בקשות ורֵאַקצְיות תחת הסערה הגדולה מבינתנו. האחד מדליק נרות-שבת לפני שיוצא הוא לדרכו, והשני נוהג באותו מהלך. האחד מאס בעולם של "החארות", והשני לא מוצא משמעות, והלכו על דרך "הניתוק", ולכל אחד מאיתנו הקוראים, הסובבים, הלא-מודעים, חיות המשק, הדולפינים אשר בים, המערכת האקולוגית שמרכיבה את האדמה, נדידת הפרפרים ביבשת אחת, בקבוקי הפלסטיק במכונות הייצור בעיר אחרת, הצורות שהכוכב-הכחול צייר לו על בד הקנווס של השוכנים בו, לכולם יש מקום בהחלטה, שבו שניהם אינם מצאו בית לעגון בו. לשניהם אין מי שיקשיב, דירה, מנורה, מיטה, חלון, ומכיוון שזכות הדלקת הנרות ניתנה לאישה, בעולמות של מסכי ניאון, היא מצאה אותם. קיבלה אותם כצרכנים. זוהי דרך שבא ציוץ הציפור נפקד הוא, הפיח ששרוי על פָסָדָת המבנים קצת שונה פה, בעולם האחד, וקצת שונה שם, בעולם הנוסף, מראים הם סימן של דעיכה תחת הגשם-הראשון לעונה. אני רוצה להזכיר שמדובר בעולמות מקבילים. כשהראשון מפנה את מבטו לכיוונה, מבחירה חופשית, בעולם הנתון צועד על שמאלה של השְׂדרה, והשני צועד מימינה. בנקודת המפגש, היא נקודת הייחוס, היא מופיעה. כמה מופלא זה שדווקא אנחנו שצועדים לאופק כדי להגיע לאלוהים, נידונו לכישלון, ואיתם הדלת נפתחת. הם הגיעו לנקודה של האפס, אפס. אם עוד לא הבנתם את הייצוג המתמטי אומר שהם הצליחו להגיע למקום שבו הקשת מתחילה. שלושה עולמות שונים שבה איתם מאחדת כוחות. אנא, אם עלתה בכם ביקורת תשכחו אותה כאילו הייתה התינוקת בזרועותיכם, מטפחים nurturing אותה. איתה ביחד חווים את הזוגיות שלעולם לא תוכל להעניק להם מלבד הדבר הבא: את הזיכרון לאנושיותם. גוררת אותם לאזור הקדמון שבו היינו מבעירים מדורת-אש וחווים אחדות כאשר השכנים שלנו באוהל הקדום היו נוכחים איתנו שם, צופים בכוחה לחמם את לילותינו, את ילדנו, ביחד עם זקנינו, ולהעלות את תפילותינו אל-על לתקופות אחרות, באמצעות חוטי-זיכרון שדקים הם מהנשמה, אם נגדיר אותם כך לצרכי הסיפור. עוזרים ללב לצלוח את המערכות הבאות, נלחמים יחד במפלצות פנימיות לפני שהופכות הן את הנושא אותן לקורבן, או מקבלים אותה. ההחלטה שווה בין שווים. גם אם פערי ההכנסה מאוד גבוהים זוהי חמלה עם אנשים ללא זכויות יתר. כדי למצוא את אש-הקודש עליהם…. עליהם מה? את המשך כתיבת התשובה אני יעביר אליכם. הגבול של הבדידות.
קרדיטים
- Video: Sheryl Crow – My Favorite Mistake @YouTube.