אילו יכולתם למנות את מספר הנשמות אשר מבקשות לרדת לעולמכם, האם הייתם מוותרים על אהוב לבכם? אז איך אני אוכל לוותר: מעצם קיומה זה ארבע, ארבע בנות, ובן אחד, בן זקונים. מעמיד את ידיי מעלה, כדי שהשמיים לא יפלו עליי, וישברו, מטה, כמו אולי אטלס שבו הוא נושא את כל כובד משקלה של האנושות, לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, רק שבשונה ישנה מישהי, רק אחת, מכל האנושות, וחמש נשמות, יקרות לי כולן, שישה יהלומים בים העלום-שבו-נשמעים-דברם. ואולי עליי להניח, כפי ששמשון שלנו עשה בארץ הפלשתים, אך נראה שבמקום שהתקרה תיפול ותהרגני, קול הנפץ בשמיים בסתר מבקיע את ליבי, שמיים באפור יתכסו וארבעה עמודים, סביבי, חופת הנצח, גשם ימטיר. ותחתם אני קורס. לא מבקש אני חופת נצח עם האלוהים, חופה של סבב חיים אחד איתה… גשם. זה מקבל משמעות אחרת "זלעפות", גשם זלעפות מניח את ליבי. אותם חברים אמרו לי שאולי היא רק מעריצה אותי, אני לא רואה תוקף בדברם, כשאני זה שאמור להעריץ אותה, שמש חיי.
שיגעון? אולי, זה רק סיפור. האם מצאתם אתם את מילות האהבה שלכם? היכן היא נמצאת, מה הסביבה שלה, מה הסיבה שלה?
הנה רציונל – אין אף ישראלי אחד בעולם שמסוגל לוותר על ביטוח בריאות בלי להסתכן בעוני, מערכת הבריאות הסוציאלית מעמידה כל אזרח באותו קו זינוק. פוטנציאל "ההצלחה", או פוטנציאל המימוש, עם המתנה הזאת הייחודית שכל ילד-ה קיבלו, הוא שווה, מדינה של שיוויון. אז למה זה לא כך? בסוף אתן נקודת מבט נוספת. למה משנת 2009 אין לכם סרטים שבה ילדים נושאים ונותנים בביטקויינים? וזו רק דוגמה אחת. יש מעט מידי מרצים שיש להם את הכוח לשלוף ילדים יצירתיים "מהפריפריה" בתחרות שווה, באוניברסיטאות הסוציאליות שלנו, לא שצריך תחרות. במקום לבחור שופט כזה או אחר, תעשו את המהפכה במקומות הללו, בחינוך למשל, אם לא מקבלים אותם כאן, תממנו להם חינוך בחו"ל, כי כאן…. אוי ווי… אני לא אוהב את המשפט ברומא תהיה רומאי, אולי זה המצב שלנו כאן? אתם בטוחים שזה רק עניין של גישה? של לחשוב כמו? סיפרו לי שזה הכעיס הרבה מאוד אנשים ששרת החינוך הפנתה תקציב שיא למגזר הערבי. מישהו דיבר על זה? זה לא עניין של ימין-שמאל, זה עניין של פוליטיקת-תרבויות, לא של מזרחים-אשכנזים, שאין צורך להילחם עליה עם הרפורמה הזאת. אני אפילו לא יודע מה זו הרפורמה הזאת, מלבד הרעש.
לתת למישהו 30 במבחן אומנות, נכשל בפרשנות שירה, זה כל כך מופשט, איפה האמת היחסית כאן? זה ממש מצחיק אותי. אני אומר את זה כי צריך לרענן את המערכת, לרענן את הצדק זה פחות חשוב, ילדים יותר חשובים, להיות "אור לגויים" הרבה יותר חשוב, עזבו אתכם "מערכת" הצדק, מבחינתנו אין לרפורמה נגיעה אלינו, לתושבים שאינם נמצאים בפועל על אותו קו זינוק, ומבחינתנו היא בינתיים טובה מספיק, תחת ההגדרה של "דמוקרטיה פגומה". תכריחו יצירת HUB-ים בקצה השני של גוש-גן, בלוד, להכריח זה לא משא ומתן כמו עם המיסים החד-פעמיים של נמל התעופה, תביאו מנהיגים מהתעשייה שישמשו השראה לילדים, איזה כיף זה ללמד ילדים, נכון שזה נכון כל כך? אני כל כך בטוח שאותם מנהיגים ישתפו פעולה, כי אני פגשתי רבים, והם רוצים טוב, וזה יהיה תיקון היסטורי לאחד מהרעיונות הציוניים המובנים של בן גוריון, של ישוב הארץ ומהר.
כשלמדתי אומנות… הרגשתי שמלבד מעטים, אלה שיכולתי לדבר אתם, כקבוצה הכי מקבלים אותי הם דווקא הערבים, איך תרגישו אם הבן שלכם נדחה בצורות שגורמות לו לספקות בנוגע ליכולות שלו כאומן וכאדם? נכון שלא תרצו בכך? יכולתי לשוחח אתם בלי ביקורת, על אומנות, פילוסופיות, וכשיוצאים לעולם שם מנמל התעופה בלוד, אתה מבין שזה אפילו נורמלי שידברו אלי כך, זה רגיל. מה הם יפנו לבית המשפט העליון למנוע הנעת תקציבים כאלו?
זה לא פייר, אלה אוניברסיטאות סוציאליות, לכולם. זכות שווה לכולן-ם לפלורליזם תרבותי, אומנותי, משפטי ועוד ועוד. זה צריך להיות מושרש בקרקע באמצעות כלכלה.
בישראל אנחנו צריכים דמוקרטיה חופשית כפיקוח. אי אפשר למנוע מאנשים להקים עסקים קטנים, וזה מובנה במערכת, לפתוח עסק בישראל זה כל כך מפחיד. זה לא שיוויוני. הפחד "מלמעלה" יורד "למטה". אני רוצה שתבינו את הפחד אחד של השני.
זו מדינה דמוקרטית-סוציאליסטית (עם שוק שאמור להיות חופשי), זו חוקה גם אם עדיין לא הוגשה לציבור הרחב.
אוקיי… עכשיו כשאני אומר "הם", זה נופל להפרדות, זאת לא הכוונה, זה כרגע מאוד מאתגר אותי לתקשר בצורה שיוויונית בלי להיכנס למופשטות או למושגים כמו "קארמה", ואני גם לא רואה את עצמי "מוסמך" לדבר בוודאות על "קארמה", אז חס וחלילה ואנחנו אוהבי אדם, אם תסתובבו בקרבנו תראו שאין בנינו הרבה הבדל, אפילו אותם החלומות, אנחנו נושאים את אותה ההיסטוריה, פשוט איפשהו אני עייף לראות איך הורים בלוד מונעים מילדים את הפוטנציאל שלהם בגלל שהם חיים על הקצה, אני לא מבין אפילו בשביל מה הם מתפללים. אולי שייפול לילדים שלהם שק של זהב מהשמיים, אולי לזה. סליחה על ההומור השחור, צריך קצת גם לצחוק על עצמנו גם לפעמים, ולרקוד. אולי זה מה שחסר בלוד, מוזיקה.
שֹמֵר אֲחוֹתִי אָנֹכי. מהרציונליות של המציאות הברורה כל-כך הזאת, מאחיי, שמנסים לנער אותי מעדויות ליבה, מהשהות שבקרבה. שהייתה. הקסם שנובע מקולה. הקופיפה הקטנה הזאת. על שהיא לא כמוני, ולא בנויה לקשר רציני. מצביעים לי על החסרונות שלה. על מה זה נשים בעולם מודרני ומה זה גברים. ראיתי בהם כבוגדים, והצבעתי על המציאות שלהם, זאת הישראלית, עם החובות והפירוקים המשפחתיים, על שהם עצמם אינם נלחמים על האושר. דנתי אותם, אך אין אני מבקש כלל לדון אותה, לאבד אותה. כעסתי, בשוגג, וידיו של מי שמצא את האמת, ובעולמות העליונים, פעולותיו מְשֻׁוים כעת לכך שהן מגואלות בדם. לא אבקש למצוא סליחה. לא אאחוז בקרנות המזבח. לא אנסה להשיג חסינות. אז לא אבנה את המקדש לבית-דוד. אף חייל לא יוכל, אצדיע לו על שבחר באהבה. ובאהבה אכן יש שיגעון, ויש עיוורון, בזכותה אני רואה היכן השמיים נוגעים בארץ. את הכתום הזה של השקיעה, איתה, בחיים. מי זה אשר מצליח לראות כך את החיים כאשר חי את היומיום, מייצר הכנסה, מייצר השוואות כדי לגדול, עקב הצפיפות זה נראה שאי-אפשר אחרת, ולא רק דוחה זאת כשנשב אנו כולנו, באים-בימים, מסביב למדורת השבט?! אם נשאר עוד בחיים. כבר טעמנו מעץ פרי הדעת, זה כבר קרה, העונש ניתן, וזוהי היא בחירת לי-בי. איפשהו בשנת 1700 לספירה, בקרבת ארמון פוטלה, עלמת הטברנה (ཆུ་ཁང་མོ), שאת שמה אין אנו יודעים, מלבד שגורשה לליתאנג, וצאנגיאנג גיאצו (ཚངས་ཡང་རྒྱ་མཚོ་), הוד קדושתו הדלאי לאמה השישי, מצאו מחסה זה בליבה של זו. וזו בלבו של זה.
כשההורים שלי התווכחו, התערבתי, התערבבתי במיקס הרגשי הזה שהתרחש בניהם, הם איחדו כוחות ויצאו נגדי, וכך זה הסתיים. דינמיקה זוגית זה דבר משונה, היא מעבר לקיומם של הילדים, גם אם הם "הגורם", לכאורה, שהביא להיווצרות המתח הראשוני הזה. זוגיות היא אי מוקף באוקיינוס, בין אם הבית הוא חמים או קריר, או שאולי אף שרוי תחת גזים רעילים מהר וזוב הקרוב. זה אמור להיות כך, אבל אם זה לא כך וזה עניין תרבותי, הבית? כשלמדתי אומנות האמנתי בכל לבי שֶׁאֵלֶּה שמלמדים אותי הם באים מעולם של טוב שאותו הם רוצים לשנות, למען הטוב הכללי של כולם, למען "החמימות" הביתית. התבדיתי. כי בטעות "התערבתי" ועם מעט מאוד מילים. חס וחלילה, אני לא כועס, קצת אולי מאוכזב שלא ידעתי זאת מראש, שלא פקחתי עיניים לזמן היקר שלי, ושלהם. לומר "תודה", "ולהתראות" זו מעלה, במיוחד כשבאת לעולם של הורים שלא יודעים לשלם מסים בקצב הנכון, גם אם ההורים שלהם כן ידעו לעשות זאת בארץ מוצאם. "להניח" זו מעלה, גם אם זה לא "ישראלי" לעשות זאת. להניח "לבלגן" להתרחש, מתוך אהבה. במיוחד לאחר "שזכית" לראות את האור באותו יום שישי, שלא היה יכול להופיע אחרת אצלי מלבד בשבר. {אני נאנח}. יש כאלה שינסו למצוא חולשות במה שכתבתי, חסרונות, חבל על הזמן שלהם, הם ימצאו רק את שלהם ויעמיקו אותן בדרך שאין בה הגיון מלבד ברגש. עדיף לכם שתתרכזו במסלול של הטוב, שאין אחר ממנו, כל השאר זה מיסוך. אין לי את "הידע" להדריך אתכם איך לגלות את האמת החבויה באנושות, פשוט תצטרכו להאמין לי, ולהקשיב, אולי זה משהו שתצטרכו לעשות זאת כל חייכם. נ.ב. ישנן התגלויות שונות של האמת הזאת, רבדים, קומות אולי אפשר לקרוא לזה כך, נדבר על זה אולי בפעם אחרת. הלוואי ונראה אותם מסביב לשולחן החג, חג שמח.
לאדם אין היכולת לתפוס את האינסוף, תנסו לתפוס כמותית את המספר מיליון, אני יכול לתפוס אחד, עשר, עשרים, אני יודע מה אני יכול לקנות אם אני מחלק את המשכורת שלי לשקלים, אבל לא מיליון, ויחד עם זאת, הוא סופי, המוות, הוא חי בפרק. תת סעיף בפרק של החיים. וזה יכול להיות פרק נהדר, רק אם יראה בכך. ואם אני לא רוצה לראות זאת כך, ולקחת את הפרק הזה לפרק שבו דודה שלי חיה, לנוע במרחב של הזמן, לספר לה על אותו היום שבו חייה הסתיימו איתנו? האם אוכל לתת לה תאריך? אני מניח שרוחות כמוני חיות מחוץ לזמן ולכן לא יודעות לתת תאריך-חיים. היא בטח תספר לי על שמלת הערב שקנתה לקראת יום החתונה שלי שהיא לא תזכה לראות, או שפשוט אזמן אותה באמצעות כפתור-הפרק, אציג לה את אהובת-חיי, ואהיה מאושר. אני זוכר את השעה שבה בן-דוד שלי התקשר וסיפר לי שאימא שלו נפטרה, הנחתי את ראשי לרגליה של אישה.
שָׁם, היכן שההוא תקף את השפה, את המוסדות העבריים, את הַסֵפֶר שלהם. הוא ידע, שההם לא נותנים לקרוא את הספר שלהם, בעברית משובשת. ישנן דלתות. זה פרדוקס להאמין באמת של הספר ובו בזמן לשבש את השפה של אלה שרוצים לקרוא. את ההיסטוריה שלהם. נמל התעופה הבינלאומי, לוד. מומביי – בומביי – ואז חזרו למומביי. למה שמישהו יתקוף את מי שהוביל את הילדים שלו לבית החולים. למה? למה שמישהו ימנע מילדים תמימים להיות מעורבים, זו גנבה לקחת להם את הרעיונות ולא להכניס את השם שלהם, לספר. להיות מעורבים בחוק. באמצעות שיבוש. באמצעות שומרי הסף, באמצעות הידרדרות. דלת-דמיונית. זו גנבה עם פגיעה ברוחו של הילד. מתוך מודעות. "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" או שמסתכלים על המגדל הגבוה ביותר בלוד, או שמוצאים מוסדות אלטרנטיביים. כי בנינו, העם-העברי בנוי על אחדות, וההוא מצא את החיסרון הזה. הילדים שלנו צריכים לחזור הביתה. ומהר. רוֹעֶה צאן.
שִׁכחה מופיעה בכל מיני צורות ואולי זאת הכואבת מכל היא השִׁכחה של זה שאיבדנו, של אדם קרוב. מהיכרות אישית דבר אחד אני יודע ששִׁכחה מאפשרת גם את החיים וזו השִׁכחה החברתית, בטח יש לה הגדרה מקצועית. אני יודע מה זה כאשר אתה פוגש באדם שאיבד את בנו … התמונות בבית והתמונות התיאוּרִיות שלו, מולך, מקיימות את האובדן, או את הרגע המדויק שבין החיים לסוף שלא מוכן להתקבל, אולי זאת האשמה שאינה מצאה נחלה. נרות הנשמה אכן עוזרות, החברים שמגיעים בכל שנה… בעבר שאלתי את עצמי אם זה נכון להתאהב במישהי מאותה החבורה, להישאר במסגרת האובדן, או לאותת אותה, להימצא בקהילה שנוצרה, להינשא לקהילה. ואז אנחנו יוצאים, איש איש לדרכו, "ושוכחים", מניעים את גלגלי השיניים של החיים, מחפשים את "האושר", איש איש כהגדרתו. יש כאלה שיגדירו זאת כאסקפיזם, אבל זאת רק שִׁכחה שניתנה במתנה ואם כך, אז אולי יש להפנות אצבע מאשימה לזה שיושב במרומים שדן עם זה שבגן העדן לפני מיליוני שנים? אם אקביל זאת למלחמה הנוכחית, אני יודע למה אני נמנע מלראות טלוויזיה בעברית, כי אני חוויתי זאת במשך עשרות שנים להגיע לבית שיש בו תמונות — כאילו איך אתה משלב פה, בפסקה הזאת, את פעימות הלב להתפתחות, עם הפחד שבו אחיותיי/אחיי נמצאים אצל אויב "צמא דם", ובין הדבר הבא – אני מאמין לאמירה של החמאס והקהילה שאותה צילמו, שהם מתכוונים לחזור ולפעול באותה הדרך. איך אפשר לשלב? ושיש להם הרבה מאוד תומכים שלא קשורים כחוט השיערה לעשייה המקומית, תמיכה באמירה של המוֹצָא האינדיבידואליסטי הזה של הארגון? איך? תגידו לי? מה חוזרים עכשיו לתרבות עם חיי הצבא שאני זוכר שהיו קוראים לאבא שלי פעם ברבעון לאימונים? ואיך אתה כאחדות-אזרחית עושה היי-טק, יוצר אומנות, מפתח קשרים בינלאומיים עם אנשים שכן מאמינים בך, מאמינים באותה תרבות שהיא כאן. מבחינת הישגים שלא קשורים לצבא, אנחנו גדולים יותר, למרות הסכסוכים הפנימיים, ממה שהיינו נגיד מהתקופה של המוכנות הצבאית, עם האצבע על הדופק. שכולם צועדים יחד באותה הצורה ובאותה השורה? רק לא מזמן ביטלו את החוק שלא איפשר לאנשים "לשוטט". אולי יהיו לנו מפסקים של שִׁכחה.
אני רוצה להבהיר שוב שאין כאן אמירה פוליטית, ולא תשובות, אלא רק ניסיון לדבר על "שִׁכחה" בהקשר תרבותי, נוכח המציאות הקשה. הלוואי שאף אדם לא יחווה סבל.
חשבתי אולי להתאהב באחת ממפקחות המכס Tullinspektör בנמל התעופה ארלנדה ARN. אזמין כרטיס טיסה, עם קונקשיין של 24 שעות, או פשוט אתהלך לי לשערי היציאה, ואז אמצא אותה ואספר לה איזו בדיחה מהארצות החמות על יהודי, פלסטיני ורוסי שהלכו להם יום אחד ודיברו על שלום ותוך כדי ניסו להחליף מנורה, מקווה שאצליח לראות חיוך שם בארץ הקרה, ואז אזמין אותה לאיזו ארוחה במסעדה נחמדה בסטוקהולם, מהארוחות הללו שנראים כמו יער בצלחת, ולא זה לא סלט, ואז היא תציג לי בפניי את ההומור שלה ותשאל אותי אם אי פעם אכלתי כריש, ואז אולי נברח ללאס ווגאס, או להורים שלה, אני בטוח שהרבנות תבין.
ענני נוצה, שמיים תכלת, מטוס הלביא בגרסה הניסויית 1שלו, החמקנית שלו, מְלֻוֵּה במטוס חיל האוויר שלנו, שט לעברי, יָשֵׁן לצידי. כשהייתי ילד, אדם מבוגר שאהב נשים, עם פּוֹזִיטוּרָה של לטיני יפה תואר, עם אחד הזַ'קֶטים הללו עם הכיס הזה שבלילות היה בנמצא איזה פרח שכולו שָׁנִי, וביד השנייה בטח מרטיני זוהר, מיותר לומר שגם הוא היה צריך להתמודד עם אנשים מאוד "פרקטיים" שלא ידעו לבקש עזרה ולכן כינו אותו בשמות גנאי -לפעמים, לקח אותי ואת חבר שלי למתקן סודי שכזה, לא רחוק מהעיר לוד, והציג לנו את מטוס הלביא, הרצפה הייתה כל כך מצוחצחת. ביקש שנשמור זאת בסוד כי האמריקאים דרשו לגרוס אותו. איך אפשר בכלל לגרוס מטוס? זה בטח מצריך מתקנים מיוחדים כאלה של מקס הזועם או איזו דיסטופיה עתידנית דומה שכזאת; מתקנים שמגיעים לבטן האדמה, עם שיניים בגודל של לפחות יד שְׁלֵמָה, מראש הכתף לקצה האצבע המורה. ואז מכסים את הכל באפר. ואולי אז שומרי הסוד, שהם המהנדסים, הטכנאים, מדפיסי ספרי הספרים, מנהלי המתקן ושני ילדים נוספים קוראים לו קדיש, כי הוא יהודי, או ישראלי, ואוטמים וסופנים וסוגרים בדלת סגסוגת-מתכות כבדה בעובי של מטר וחצי. עליה מושיבים שני כְּרֻבִים מסגסוגת כמוסה אחרת, פולי מימטית 2, שמצאו בארץ הנגב. זה הסוד שלנו, לאהוב. בדרך שלנו.
