לאחר שמסרתי את הטלפון לקריאה נוספת אמרתי לתושב הארץ: אני לא מאמין בשדים.
ממושב אחר, הדוד מאתיופיה שמביט לעבר המסך: שטן.
פאוזה
תושב הארץ: אתה בטח לא הולך לבית הכנסת.
(אני לא יודע איך זה אצלכם… בלוד, זה לא דבר כזה נפוץ לקבוע זמנים לבית-הכנסת, למרות ועם ההצהרות על מסורתיות. וגם ככה הייצוג הנשי הוא איזור נידַח: אם בגלל לחץ חברתי, לחץ משפחתי או לחץ פנימי. אם מסיבות אחרות של חוסר אמונה, של משברים, או של היהדות עצמה בישראל שהשתנתה. ושנים אלה איזורים הנידחים, וגם בונים כך בתי כנסת היום, אז מה הטעם? בשביל מה להתפלל בקוביה, בשביל הנמצא-בכל? ואולי אני עוד נאחז בנוסטלגיה וזיכרונות יפים של כולם ביחד).
אני: כמה אנשים אתה מכיר שהולכים לבית הכנסת?
פאוזה
תושב הארץ: אתה אתאיסט?
רציתי לומר לו שאני מכיר אנשים שהולכים לבית הכנסת, מרימים את ספר התורה, ואז באותו היום מתחילים עם כל השדים שלהם, אז… עם כל ההזדמנויות שניתנו לקבוצות שלמות לקבל אותי הבנתי שאין לי זמן לשדים. אם קצת תחשבו על זה אז אולי אפילו תגיעו למסקנה שמי מהקוראים שינסו למצֵּב טוב-רע,
מתוך התמכרות לאמונה שהאדם רע ביסודו,
חזק חלש, גברי-נשי, יהודי-לא יהודי, ועוד ועוד, תהפוכות, נגזרות ודרמות כאלו ואחרות, מתוך דרך מתמטית, של מושגי ההיגיון והחוסר היגיון, מתוך בחינה של המשא ומתן שהתרחש בטקסט הזה, אני יודע שגם אם הם רוצים להגדיר את עצמם כאתאיסטים,
דבר שבאמת לא משנה לי (כי יש רק טוב, וטוב האדם אם בוחר בדרך הנכונה, ההשפעה אמתית ומיידית),
מתוך אותה התמכרות, אם יחשבו על הפעולות והסיבות לבחירות שלהם אולי ילמדו שגם להם קשה להתנתק ממצב האמונה בשדים, לא אלה הפנימיים שהם מכירים ברמה האקדמית, אלא אלה החיצוניים, של הכוח החיצון.
ואם זה המצב ברגיל, האם אני זה שצריך לדבר בשפה שלהם כדי להביא אותם ליציבות תרבותית?
החיבור הזה כל כך חשוב להן. פגשתי נשים אשר המנהיגוּת שבהן הוא מצב יומיומי. זה לא עבודה, זו לא מחויבות לאיזה ספר הספרים התרבותי או זה הדתי, זה ההיגיון ששרוי בשמי התכלת שבראשן, והרכב האדמה שעליהן מניחות את כפות רגליהן וצועדות, חוות את הסיפור של החיים. וזה גם תוצר שרשרת של אהבה אשר הופנתה כלפיהן, האםוהאב יחד, או האב, האם לחוד. לחלופין מהחכמה העתיקה בתת-המודע הקולקטיבי, שהעולם המודרני מתוך ההיגיון הפנימי שלו, ומעשים של יחידים, החליטו לנסות לבזוז מהן (אפשר כמובן לנסות לתאר זאת בדרך אחרת אם תבחרו). כאשר אינדיבידואל, או אינדיבידואלית מנסים לבזוז את המתנה הזאת מהן, אני מֵקֵל בכבודם, בדרכי שלי, כי הוא לא היה גם קיים שם, ועושה עכשיו ככל שעולה על רוחי ובכוחי כדי להגן על שלומן.
כדי לתת לזה מקום כל התרבות הארגונית צריכה להשתנות. או לחלופין שהגיבורים עם האמת היסודית יפתחו להן את הדלת באמצעות פרגון, נתינה, חיבור, קבלת הכישלונות הזמניים שיבואו עם צירוף שכזה. בכל מקרה התוצר ארוך הטווח יהיה ״איזון״. מה זה איזון ברמה הארגונית? זו שאלה שכמנכ"ל-מנהיג הוא דן עליה, עם עצמו ועם הסובבים; ללא מחשבה פילוסופית, אדם צריך לשרוד. ללא זמן למחשבה עמוקה על הדרך הנכונה, אדם צריך לשרוד.
הייתי מגדיר את הגבולות, דן עם אחרים, שותפים, הנשים שבחיי שיודעות להביע את עצמן מולי, כי זה משהו חדש שמצריך להעלות את ההורות שבתוכנו. (ו)במצב הנוכחי… התמה או הסיפור של ״שילוב נשים״… זה כוחני, ממשיך את רצף האגרסיביות שלכאורה ניסו להימנע ממנה, רצוף חומות, שייך לקבוצות קטנות מידי. למען האמת מלוד זה נראה לקבוצה אחת בלבד, וייחודית מידי, שצריכה להתמודד עם ההשלכות של ה-7 לאוקטובר שיכול לשבש להם גם את היסטוריה שהם כתבו לעצמם, שענייני התרבות שאין לנו באמת גישה אליה, מתנהלת בשפה עברית אחת, שמי שיודע לדבר אותה גם יודע להתלבש בצורה מאוד מסוימת, למרות הכוונות הטובות, כי איך אפשר להכניס מישהו שונה כל כך לחיים? אני בהחלט מבין, הפחד מאנשים זרים בעלי ״אינטרסים״ שונים בתכלית… צריך לפתח רגישות ל-״אמת״, זו התשובה… לפני זה, אם זה בכלל אפשרי לפתח רגישות כזאת: ומי שלא מדברת באותה השפה? שלא למדה להסתיר את הרצון שלה בשיווין עם אנשים שאותם אוהבת, שמדברים בשפה של ארץ ישראל השנייה? זה מאיים. והיא בכלל לא שייכת, נכון? היא לא מגיעה מהמיקוד הנכון, ולא ממכתבי ההמלצה הנכונים, לא שהיא גם יודעת לבנות אותם, אין מי שילמד אותה, אז אני רוכש את הידע הזה מכוח המשיכה של כדור-הארץ ומלמד אותן. בגלל זה יש תרבויות אחרות כבר מבוססות שהגישה אליהן היא באנגלית למשל, ולכן אנגלית צריכה להיות השפה הרשמית שחובה על ילדי שנות ה-70 והלאה לדבר אותה, הדיבור המחייב באנגלית מניע, ולא הפטור מאנגלית באוניברסיטה.
זה היה ידוע מראש. ואנחנו שוב נכנסים לעניין ההפרדות, הגזענות הלא נאמרת, … אני בשלב זה של הכתיבה חס וחלילה לא בא מתוך כוונה לביקורת, זה תשאירו להיסטוריה, כי לכל אחד יש את הזכות לקבוע מה טוב לו, פשוט… תחשבו על זה, מחוג ״האמת״ שעליה מבוססת מדינת היהודים יצא מסנכרון, וכך הזכות להיות, כך חוזרים לשאלה מי יהודי… אבל גם זה דיון אחר לגמרי שאני גם לא מעוניין להיכנס אליו, בפוסט קרוב אספר דוגמה למה.
עכשיו בואו נאזן את זה וניקח את הדברים בפרופורציות כדי שזה לא יגלוש לרגשות צבורים ולא נכונים על חוסר שוויון: איפה מוצאים מנהיגים שנמצאים בכאן ועכשיו, שהם קיימים, ומשמשים השראה לכולנו:
לפני כעשר שנים כזה ראיתי ראיון של איזה מנכ"ל למכשור רפואי שקיבל מישהי שפיתחה יחד אתו מכונות לגילוי של סרטן מסוג מסוים שהמשפחה שלה סובלת ממנו, ושבאה מתחום לא קשור, לפחות בזמנו, פיזיקה גרעינית. הם, הוא, היא, כולם בצוות, חוללו מהפכה. אני רואה בכל אחד מהם מנהיגות. אוקיי, עכשיו אלי, מאיפה אני עצמי הבאתי את זה. בעברי הכרתי שתי נשים, שתיהן שונות. ובשתיהן שרויה האמת שכה התחלתי להיות מוקסם ממנה מהשנה האחרונה, הייתי צריך להתמודד עם בחירה שלא רציתי לעמוד בה…. החיים מורכבים יותר מכל טקסט שאביא לכם. אנא שמרו על יקירות לבכם מכל רע. הלוואי ואמצא את המנהיגה עם האמת של החיבור המיוחד כל כך הזה שתדריך אותי.
ניסיתי לומר לה מספר פעמים ש- ״תשמעי… זו עבודה״, שהיא לא יכולה להתנהג ככה. אתמול היא אמרה לי ״זה הדם המרוקאי שלי״, שאין לה שליטה על זה וכדומה. ההודים והמרוקאים, לפחות בסיפור שלי, זה הנוכחי, בסיפור התרבותי, כל כך שונים… ואז התבהר לי: אמרתי לה שהיא ״סערה״, ודקה אחרי קראתי לה ״ילדה סערה״. כאשר סיימה, ממרחק של עשרה מטרים בערך, קראה בשמי ונופפה לעברי, ואז קראתי לעברה ״ביי ילדה סערה״. אז מעכשיו אפנה אליה כך. כולנו הרי חיים בסוג של דרמה, או סיפור מיתי כזה או אחר, לא שאנחנו באמת, לפחות לא רוב רובנו, מסוגלים לתפוס את אמת-המציאות, חווית האלוהים, חווית הכל, ובטח לא בכל רגע, אז בתור ישראלים שאנחנו חיים בדרמה אחת גדולה, בואו נחייה באיזה סיפור אחד ויפה משלנו. לא בריחה, לא אסקפיזם, אלא דרך שלנו נחמדה להיות שלמים אחד עם השני. מתוך הסערה שלה אני מברך שתממש את הפוטנציאל האמתי שלה להיות שפית.
גם אם הייתי עושה מאה חמישים שקל לשעה הדבר הכואב הבא עדיין היה ממשיך להתקיים: להיות מחויב לאנשים שאני לא מעוניין להיות מחויב אליהם כאשר אני יודע שהם יודעים שאני ועוד רבים אחרים יורישו באמצעותם חוב לילדים שלנו. זה מצב שלא יתקיים, וזוהי עובדה מבחינתי.
לא לגרום לאזרחים לחשוב כך או למסך את ההגיון הזה בערפל הפחדים…. זה שההיסטוריה לא נאמרת, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
בתוך המניפולציה הגדולה הזאת, ישנו שימוש בשפה כדי ליצור אמונה שהתוצר של התופעה הזאת נובעת כך: כי לא השקעתם את הכספים בנכסים פיזיים, נכסים פיננסיים, מתכות יקרות, נכסים דיגיטליים, נכסים ראליים, נכסים נזילים, דרך מכשירים פיננסיים מורכבים ועוד. הדברים לא קשורים זה בזה, יש מי שמעוניין להפוך את זה לטבע הדברים וזאת בתנאי שתאמינו שאין עוד ארץ אחרת, כאשר כל כדור הארץ, היבשות הדינמיות והגלויות שבה, הן ארץ אחת מתמשכת ויפה. מי שיחזור על הטענה שהיא בכלל אמונה שרבים רואים בה מציאות חד-משמעית, או עיוור או שקרן.
יום שבת, חמש לפנות בוקר, הלילות כבר שקצת קרים יותר. שתי שמיכות אשר מרכיבות את כל שרשרת חיי, שרשרת האיים המוּסָחים או המַסִּיחִים שלי, אין אני יודע מה הבניין הנכון לתאר אותם מלבד בכך שהם מוצלבים תחת שתי שכבות דקות, אחת מפליז. אולי אפשר גם לתאר לה שם רכבת-קיטור ״מניעת-המשאלות״, שמחברת אותנו, בני האנוש, חיות הסוואנה, הדגה אשר בים, אלה בעלי הצמרות, ואלה בעלי הפרחים, איזו רכבת נהדרת זו. רכבים מכביש 40 במקטע הארץ הזה שנקרא לוד, כלב אחד נובח באפלה, נשמע מזן פיטבול שאחד מחברי השכונה גאה שזו נספחת לו, שהאמהות גם נזהרות ממנו, היא בטח המיוחדת שלו… בדמיוני לונה קפיטולינה, גדולת הממדים, חוצה את השדה הלא רחוק מבין הבתים, בדרכה לְאַנְשֶׁהוּ, לשדה שאמור להרכיב את העתיד שלנו, אֵם-השדות מדברת מן העתיד לבוא. בטוחה בעצמה. הקריאה של המואזין הוא אחד הצלילים היפים ביותר בעיר, אולי של זוגות האוהבים יפה יותר, אולי אין מקום להשוואה תחת שתי השמיכות אשר מרכיבות בלילה מלא כוכבים את כל שרשרת חיי.
שתיקה. אילו רק ידעתם איך אני מדבר איתה. בצנעה סותרת את דבריי, בשתיקה, ואת פניה תוחמת. שתיקה על מסך בצבע לבן שבו אני אמור בכל פעם מחדש להכניע את מה שמבקש להיות רצוי. להיות רצוי בעולמה. להכניע… ואילו אמרתי לה זאת, החשש שתמעד… אף אל פי שהמשימה הזאת, התוצר שלה היא במשקל של לחישה; חַיֵי עמל. ואין מבקש אני שתמעד. לא בשלב זה. צלילי ים, עבדה הנאמן זהיר. ולמרות שעוד לא זכיתי בזאת, זה כמו שתביטו בצעדיו הראשונים של התינוק שזה לא-מזמן נכנס לעולמך… צועד לו… על חוף ים… שמיים בצבע אפור, רוחות מעט קרירות… ורק על סמך טביעת הרגל שאתה רואה, מבקש אתה רק בטוב עבור הפעוט שהביא לך את כל הטוהר הזה שקוראים להם ״מלאכים״, או במקרה שלי עבורה, […]. אז מה שנשאר ברשותי בקופסה של זיכרונות זו תמונה שגיליתי אתמול לילדה עם שתי צמות, והיא רק בת ארבע, עדיין בתחום החדשה, ילדה שהשתמשה בכל הטושים המיוחדים שלי, בכל הגוונים, וגם לחצה על המכחולים שבראשם, קצת יותר מידי. ידעתי שאני צריך להתמודד עם זה, כי כדי לתת לה את המקום של הביטוי היא צריכה פשוט ללמוד ללחוץ, במידה המתאימה לה ביותר. והיא דבר ששונה ממני. זמן הוא חבר טוב וחבר רע, רע מאוד, שאני יודע שכישראלי אתה רוצה לסתור, להימנע מהטראומה הרבה ששרויה לה כאזרח-שומר-חוק. כדי שתמצא היא את הגוונים השונים הנוספים של החיים: כך אני מניח שמגדלים ילד, והילדה הזאת הביטה בתמונה. קראתי לה ולכן הגיעה. סיפרתי לה את הסיפור של האישה שצמד האותיות שמחברות להן את שמי כה מבקשות בקרבה. השמעתם את הברקים לפני מספר ימים? בימים אפורים כמו אלו, לפעמים אני מכבה את האור… אני כה אוהב את הסתיו, שלאחריו מופיע החורף ובעקבותיו האביב… סוגר את המסכים, ואת הצלילים, ואת המחשבות שמחפשות להן חלל, כדי לחוות זאת… גם אם קצת בביטחון, שהוא בַּיִת-מופרז, גם אם קצת רחוק מהים האפור ונפלאותיו שגם הופכות אותנו לזהירים; מקומה עשרים ושבע ניתן להבחין בביטחון-המופרז שלנו מול אותו ים שיכול גם לדבר, ואתם מודעים לדיבור הזה, פשוט אנחנו רוצים להאמין שיש מושג כזה אדמה יציבה; גם אתכם יש להיות זהירים. שָׁם. שָׁם הילדה הזאת עם שתי הצמות שגם ציירה אותי בכל מיני גוונים, ובלחיצה מופרזת על ראשי המכחול, הביטה, חשבה לרגע, ואמרה את זאת: ״היא יפה״. אכן, היא יפה. בת הארץ היפה ביותר, שאין יָפֶה ממנה. ולהניח לה, זה להניח לכם. היא כל מה שיפה בישראלי.
אוקיינוס לבן, עורב בעל נוצה צחורה אחת, ויחידה, על קו-התפר אשר ביני לאלוהים. ״קח אותי אליה,״ כדי שאשוב, ואאחוז בה. אך את המתים לא ניתן להחזיר, לא לאחוז, ובטח לא אהובות שחלפו מן העולם, ״מבחירה, ומחוסר ברירה,״ אמר העורב, קירקר ופרס בכנף. הביט לעברו ואז לזה של אוקיינוס-הלבן. ובָּעֵת ההיא ראה שבתיבה הוא בגפו, שכיסה את עצמו בשקר אחד ויחיד בצבע לבן במשקל של עולם ומלואו. יצורים בגודל של בועות שמצאו את הסימן לדאות מן המעמקים אל הקומפוזיטורים שבשמיים. ״למה פתחת את השער״ אמרה, ועזבה. המרחק ביני לאדמה שעליה אניח אבן ואמצא בה נחמה, עתה במרחק של שנת-אור אחת. הרוח שמתגברת, הגעות שמגיעה, ״לקחת אותי אליה,״ הגדול שממרכז היקום,״ ובעזרתו של עורב הקסמים שלך, לקחת אותה ממני.״ על המפרשית שהגיעה לפתחה של יְרוּשָׁלֵם.
קרדיטים
Photo: A woman with white hair in a dark room by jiang hua @Pexels.
האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).
פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.
תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*.
קרדיטים
Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.
לילדים ישנן דרכים יוצאות דופן מאיתנו להביע כאב. השמתם לב לזה? בדרך הזאת הם הופכים אותנו להיות מורי-דרך. מְחֻוָּטים כך (hardwired) או שבכלל מזכירים הם לנו משהו על עצמנו, על האושר שלפני חווית הפרידה שנקבעה לה כבר התוקף, אחד מהשלבים הראשונים לקראת הצעידה לסוף שהיא האמת שלא ניתנת לערעור… לפני שקראתי לזאת צעידה, חלקכם ימצא לנכון לקרוא לזו חיבְרוּת, והחיברות בכל דור או כמה דורות, הגבולות שלו, הפיקים של מה שאנחנו מגדירים כמטיב וכמסקל, נעים יחד עם הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו שאיתם אנו צועדים… בשלב זה אתייחס אליהם, באופן יחסי לאושר שאני חווה, כטראומות בגודל של נקודה, בעלות חשיבות באיך שנתפסים החיים, וכך מגדירים לנו את שפתנו ומשפטנו. הניסיון שלי הוא להיות הצייר, להעניק פיגורציה ולאו דווקא להיות פסיכולוג או להיכנס למונחים עם שורשים בזרם מדעי כזה או אחר. והרי בזה החברה הישראלית מצטיינת. מי זה/זאת שיצליחו להתעלות על פעולות של הפרדה ולא באמצעות פעולה של כעס, תלות, פחד, כאילו מישהו או מישהי חייבים לי משהו, מי? לדחוף בחזרה את מי שדוחף אותי, ישנן פעולות אלטרנטיביות שנוגעות בחמלה. האֵם בכוח-הרגע יכולה להיות הנמען שמכיל את המשפט הזה שנאמר סוף-סוף לראשונה, וזהו רגע משמעותי.
לא יודע בדיוק למה, אני מעניק תוקף לחוכמת הרגע/רגש לדבר הזה שאומר לי שבכדי לפתור זאת, אם תרצו בכך, כי נראה לי שזה נגיש לרוב האנשים: הֱיוּ סבלניים עם אנשים מבוגרים מאוד וכך יתפנה לך הזמן לדברים המיוחדים הללו שנקראים ״הילדים שלי״. יש אנשים שיש להם חלום שיהיה להם יותר מ-24 שעות ביממה, הנה הבאתי לך דרך אחת. העיסוקים הרשמיים, החששות, החוב הגדול, הבעיות מבית, הבעיות מהגרעין המשפחתי, ההשפעות של הקהילה הפוליטית, העלות שעל בובות הראווה, ואלה של השעווה, עליית המחירים, הכיוון של הסוף, החלומות שלא-יתגשמו, ואלה שנתקלים במחסומים, הביקורת מבית, והביקורת מחוץ, הטלפון שבים, האיומים המערכתיים, והאיומים של השכנים, המכתשים שבלב, ואלה שבמרחק של שנות אור מאיתנו, כל אלו לא יהיו יותר צד מכביד על החיים של הרגע. סבלנות היא פעולה מדיטטיבית, זה לא מצריך איזה מסע לאיזו מערה בהרים, למשך כשבוע, כמספר חודשים או לכמה שנים, זו פעולה בכאן ועכשיו שיש בה תוצר שהיא טובה לכל אישה ואיש.
