סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות.ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.
האדמה אינה שקטה. אפשר לראות בזה אמירה רפלקטיבית של מציאות בני האדם, ובני האישה ראשית לכל, שמדברים בשפה לינארית, זה של המזרח התיכון, וזה של הנדסת התודעה. אך אם תרדו איתי קצת מתחת, לדבר שמתרחש מתחת לכפות רגלינו, כאשר אנחנו מסירים כל כיסוי מהן, נעליים, וגרביים, העור ל-soil, גילנו כאנושות שהאמירה די מדויקת. הם מדברים שם אחד עם השני בקודים: הם חשים, ואורגניזם קרובים מגיבים. דרך הפטריות מתחברים ומשדרים אותות אזהרה ברשת האינטרנט שלהם שם. מסרים כימיים כהודעות טקסט, אימפולסים חשמליים, תיווך מיקרוביאלי -חיידקים מתרגמים את האותות לדיאלקטיקות שיצורים חיים אחרים מבינים, אני מתכוון לצמחים. תרכובות להורמונים -למי שמתעניין.ת. מודדים. מחליטים ביחד. אף זוכרים. חולקים בפחמן עם הנזקקים. זו שפה מדויקת. זה מה שזיהינו so far כאנושות. אבל אולי יש מקום נוסף שבו הם מדברים, שיותר קרוב אלינו, לגובה שלנו, דרך מרחבי האוויר שאנחנו קוראים להם ״לנשימה״, מרחבי האוויר לנשימה. זיהינו גם שצמחים מדברים דרך האוויר, ואולי הם גם מזמנים את הרוחות? את הסערות? בשונה מחשיבה לינארית של סיבה-תוצאה-סיבה-תוצאה, שבו הפרשי לחצים, שחרור של פחמן שהיה אצור באדמה, הזרמים שמתחת לאוקיינוסים שמשתנים. לפני שבועיים מישהי באה אלי ושאלה אותי לשמי, ואז אמרה לי ״שמעתי שאתה קורא מחשבות״. ובקשה שאקרא את המחשבות שלה. בוודאי שעניתי בשלילה, אין דבר כזה קריאת מחשבות, יש דבר כזה אינטואיציות. אני כן שאלתי אותה אם בא לה לנסות איתי את הקרואסון הבא: יש לי קטע למצוא את הקרואסונים הנהדרים, ביחד זה הכי כיף. בלוד ורמלה הם בעיקר הוטבלו במי-סוכר, יש מאפייה נחמדה שמטביעה אותם בחמאה, זה פשוט מצטבר להם על מגשי החימום, אויי, אני כל כך רוצה שהם יצליחו, מאפייה אחרת השכבות -טוווב, רק לטעמי: בקושי שמים שוקולד, כמו לאכול בורקס בלי מילוי תפוחי האדמה (והבצל וכוליי) -כילד לא נתנו לי הרבה שוקולד, עוגות שוקולד, אז עכשיו אני משלים פערים. בכל אופן נשים באמת מקסימות אותי גם אם אין שום הגיון… סיפרתי למנהלת שלי דווקא על זה ואז אותה מנהלת שהגיעה מהגוש הסובייטי, גם שאלה אותי אם אני קורא מחשבות. יש לי הרבה מה ללמוד מהן, וזו האמת!
קרדיטים
Photo: Woman Leaning in Dress in Black and White by duhews dfbas @Pexels.
רציתי לדבר אתכם היום על טעות, שעם הטעות ניתן לשוחח. בחרתי להתחיל דווקא עם הפרקטיקה: אתמול באמצע הלילה, בסופה הדרמטית של ישראל, ציפתי שימתינו לי כדי שאוכל לחזור למשכן ביתי, למקלחת החמה, למקום הבטוח שבו אני מניח את ראשי, על מיטתי, ונם. אך התעכבתי, הם לא רואים בי חבר קרוב, ואנחנו בהחלט שונים, אני כעסתי. בגלל השוני? אני מתחבר לאנשים, וציפתי שהם יקראו את המחשבות שלי מרחוק, לא באמת קריאת מחשבות חח, אני פשוט משליך עליהם את החיבור שלי, והתרחשה לה הסופה שכולם הפכו אותה לדרמטית, שמאותו הרגע שקבלתי שהם ״עזבו בלעדיי״, הפכה גם לדרמטית בחיי. שעה, שעה וחצי לפני, היה לי זמן חופשי. אז במשך כל הזמן החופשי הזה, יצאתי החוצה, מתחת לסוכך בגודל של משהו כמו 10×3 מטר, וכל כך נהניתי ממנה, מהצלילים, מטיפות הגשם שהגיעו עד אלי גם בצורה אופקית, הרוחות, הרוחות… זה שאתה מתחבר לאנשים זה לא אומר שהם מרגישים נאמנים אליך, גם אם הקשר הוא מקרי לכאורה, רופף משהו, הם פשוט מיהרו ושכחו. אנחנו צריכים לזכור שבמקרים מסוימים אנשים יכולים לשכוח את הערכים שעליהם הם מדברים יומיום, וזה כולל אותי. אין מה לעשות, אין קיצור דרך, זו עבודה עצמית, מתמשכת, מייגעת ולפעמים, עם אנשים, עם מתנות שאין לנו הסבר למה ניתנו דווקא להם, יכולה היא להיות אפילו כואבת, העבודה העצמית (ומספקת, בגלל התוצר של העבודה הזאת). פעם הכרתי מישהי מהמזרח, שסיפרה לי שאבא שלה נפטר מכאבי גב. כשהייתי באו"ם בג’נבה היה שם הקונסול של בריטניה בשווייץ, באותו פורום מישהי מאירלנד, מישהו מהודו או ממוצא הודי, ארבעה באותו מעמד. אמרתי להם שלפני שהם חושבים על איך לגרום לעסקים קטנים לפרוח, הם לפני הכל צריכים לדאוג … קראתי לזה… מערכת בריאות סוציאלית, שבו בעד סכום מאוד נמוך מצידם הם יכולים להימנע מ-״שטויות״ לדחוף אותם לעוני… חלקכם לא מודעים לכך, אנחנו התברכנו בזכות אנשים מסוימים, בעבר ובהווה, שגם גורמים לזה לפעול, במערכת בריאות מאוד טובה, חיים טובים, למרות הבעיות שצריך לפתור אותן ממש ברמה החברתית כדי לייעל את המערכת הזאת שכולנו נכנסנו לסחרור איתה ביחד. סחרור של סערה (דרמטית, יחסית). חשבתי להתלונן בפניהם, אבל הבנתי שהדברים לא ישתנו, לא כל עוד אני נמצא בסביבה איתם, לכן בחרתי להניח לזה, תוך כדי שיחה עם הטעות שלי. כי מן הצד השני פגשתי אנשים שהיו אכפתיים, ודווקא עזרו לי להגיע ליעד הנכסף. ללא אנשים טובים, לא אוכל להשיג את היעד הנכסף. במידה רבה הם משלימים אותי, ומלמדים אותי. אני רק ממתין שיהיו לי גם אותם תינוקות משלי שילמדו אותי להיות אבא. ילדים זה אושר, אתם יודעים את זה?
קרדיטים
Photo: Poseidon and Amphitrite. Ancient Roman fresco (50-79 d.C.), Pompeii, Italy. by Stefano Bolognini (License inside) @Wikimedia.
היות שהחול הוא מקום המקלט שבו אני יכול לחזות בה, היות שהמערכת בישראל מסמלת את המלחמה הקדושה שלה בי, היות שבעל כורחי אני עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הללויה.
כל חיוך של אישה צעירה שובה את ליבו של אדם אחד. וכך היה, וכך נאמר בטקסטים הקדומים ומעברם. כך סופר באגדות העם משבט אחד שמסר למשנהו, החליפו רעיונות עמוקים בינם לבין עצמם, רעיונות על אהבה, פילוסופים בדרכם, בינם לבין אחרים, בין הערבות, על סוסי הפרא, או כאשר חרשו את האדמה. מסביב למדורת-האש, או על שפת הים-הגדול. כך גדולי המלכים, בטח המוארים. המשוררים ופשוטי העם, שידעו את טעם האהבה. לדעת זו אינה מילה של כדרך אגב, לדעת אוצר בתוכו את המפתח לגן-הפלאים שיכול להתגלות בשיא תפארתו רק איתה, ובאמצעותה. תיארו הם לנו בשפה אחת ובשפה אחרת, בשפה שעברה זמנה, ובשפה שעוד תבוא. החיוך הספציפי שלה, שנושא את רוח-הקדושה, את הרצונות שלה, את הדברים שלא יכולה היא לקבל, את הדברים שהיא לא מוכנה לקבל, את העולם הסובב אותה, את הוריה שנשקו אותה באלפי נשיקות, והרימו אותה, האם לגופה, והאב לשמיי התכלת, ברכו אותה באהבתם אליה. את אלפי הזריחות והשקיעות שקדמו לה, ולהוריה. את הסליחות הרבות, את המסוגלות שלה לכך, החיוך הזה שובה את לבי. הרי זה חיוך רגיל של אישה צעירה ככל אישה צעירה אחרת, שלא שונה מאף חיוך אחר, נכון? הרי לא חסרים דגים בים. אבל אני לא שואל עכשיו, עכשיו אני עוסק בעובדה על כמה שמקסימה היא. זוגיות לא מתחילים בציניות, לא במילים גסות, לא באצבע משולשת, לא כמו בסרטים שלא מכבדים את חופש הבחירה שלך. תתחילו נקי, זה שווה את המאמץ. חג שמח.
לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.
לא כל גבר שהוא נאמן, יודע הוא להתחבר. לא כל אישה שהחיבור חשוב לה, יודעת לתת את הדעת לנאמנות. זה שם אותי בפרדוקס. החלוקה המזדמנת הזאת, התשובה עליה, שאני מצאתי לרגע זה, היא שתיים: ההכרה שבאנושיות שלנו. שזה אומר המון. זה מתייחס למטוטלת הפנימית של התלות-עצמאיות: ביני, לזאת שאותה אני אוהב (או רוצה לאהוב). החקירה העצמית הזאת, זה לא משהו שמעניין את האנשים ברגיל. אוקיי, הממד השני הוא זה של הפילוסופיה הרוחנית: יין-יאנג. חיבור ונאמנות זה כאילו יין ויאנג, אדם ללא החיבור הוא אדם נאמן ללא קשר. בימנו ישימו אותו לצחוק. אישה ללא הנאמנות תתקשה להניח את עצמה על הסלע, שהוא המקור לבית. אדם עם סלע בלבד הוא אדם בודד. כמובן שניתן להיאחז בגורמים חיצונים שיספרו לזו ולזה על האינדיבידואליות שהיא מקור עוצמתם… זו אחיזת עיניים, כי האמירה היא מקור פרנסתם בין אם כלכלי, ובין אם רגשי בשביל להוכיח את המזוודה הנישאת על הגב הכאוב: פרשן פוליטי למשל יספר לכם את כל מה שהוא רואה. זה כל עולמו, אבל זה לא כל העולם שלי, ולא של האנשים שאיתם אני משוחח… אי הכרה בכך היא סגירת דלתות בפני האחרים והשונים… ההכרה באנושיות זו עבודה בפני עצמה. ואפילו הרעיון של ינג ויאנג, בחיבור והנאמנות, גם הוא רק רעיון, כמו פוליטיקה, שהוא גם לא שלם, ותפקידו להתפוגג כמו טיפה של תה באוקיינוס כה יפה, כי מה עם הצד השני של כל אחד ממכן.ם: הניסיונות עם אנשים, התשוקות, הכאבים, התלות בחושים, האדם השני, וכולי וכולי, ייתכן שבאמצעותו תוכלו אולי להתחיל לחוש, לזהות, לאהוב ולבנות, לאהוב. היא כזאת יקרה לי.
קרדיטים
Photo: Man and Woman Kissing Each Other by Alena Beliaeva @Pexels.
מה זה אומר בדיוק לשחרר? האם זה אומר "לגרש" אותה מכל קשר שבסיפוריי חיי? מכל משמעות שהוענקה לה מתוקף היותה היא בסיפורים המיתיים שבהם מתרחשים ימיי שמתקרבים עוד יום לסופם הידוע מראש? כמו אדם מן המניין, לעובד זר בתחום החקלאות/הסיעודי? כמו עובד בשירות הלקוחות ללקוח שגם כך נמצא בייאושו, ולהפיך? הרגלים שנבנו לאורך חודשים ושנים, כיפת הברזל האישית. כמו אדם שהפסיק להאמין בערכי משפחה, לאדם שמאמין בערכי משפחה, או הפוך? כמו איש שמעוניין רק בשותפים שקוראים סופרים מהתרבות העברית לתושב העיר לוד שמדבר גם קצת אחרת? מכיר אני במוות, ולכן יקרה לי היא אפילו אף יותר ממה שידעתי. האם לתרגם את תהליך החיבְרוּת של נשים בישראל כקוראות שפה תרבותית אחת בלבד, ואז לגבש את הרעיון המכני הזה סביב המודעות שלה, סביב שמה, כאילו מתנשאת היא כלפיי? לצַמֵּד לַשֵּׁם שנישא לו בלילות, בלילותיי שלי? … לפעמים בחלומות, ובתפילות, שלפעמים אני מתאמץ לומר אותן בבוקר? ברגעים של חוסר וודאות עָמֵל, ומזכיר לי עצמי שהתפילות הללו קיימות בגלל שהיא, היא היא, ואין עוד אחרת כמו היא. ואני עוד מתריס לאחרים שלא חסרים דגים בים, שיהיו אמיצים, שהאחת עוד תגיע, לפעמים אני משלב ציניות. לפעמים, נכון, אני בשלב הבלבול, וכולם חוץ מאשר אני כה בטוחים שהם יציבים כל כך. וכשהאדם הרגיש צריך, אז גם איזו מילה גסה, אבל איתה… כאשר שמה עולה בדמיוני, אין מילה גסה אחת שמעוניינת להתבטע, אין. אני פשוט לא יכול. אני אומר להם, מעתה … ״מעכשיו תקרא לה 'הלשעברית'״, מושג פוליטי, שקשור לתקופה הזאת בלבד, שאולי בכלל עברה זמנה, ואז הם צוחקים, כי אין קשר ליחסים שלי איתם לפוליטיות, ופתאום אני מכניס להם פוליטיקה, רק הומור. ואז ביום אחר אני אומר להם, "והיא כזאת המיוחדת בשבילך? אז מה שנשאר לך זו הסבלנות". הלשעברית, והסבלנות. לשחרר אותה… מישהו מכיר את מושג הזקנה? זו האמת היסודית של חיי, ואם תבקשו לראות בזה עניין מוזר, עדיין לא תוכלו להתחמק מהאמת היחידה שהיא הברורה תחת כל מילה שתבחרו לבטא: אושר, ישראל, פלסטינים, עצים, ים, כוכבים, אהוב, כפית, ציור של לב, חלום, נשיקה. אילו רק יכולתי להניח את שפתיי על שפתיה… המוות של האגו (אם כך היה הדבר בחיי)… תדעו לכםן… שזה לא אומר שהעולם נפתח בפניך, גם האמת מהתלת, ואין אחר ממנה. היא הדמות האמיצה השנייה שיש להתמודד יחד איתה עם מה שנותר. ומה נותר לך, הקורא.הקוראת?
קרדיטים
Photo: Smiling man covering woman with blanket by CAMERA TREASURE @Pexels.
Photo: A couple kissing under the rain by CAMERA TREASURE @Pexels.
