כאבקת-שיכחון

זו תמיד אותה תמונה, זו אותה הבעה, היא מביטה לעברי. כאשר אני נתקל בה מתרעמת על שלא עניתי על הציפיות שלה, ברגע אחד, כי זה מה שנשאתי ביום התמונה, ביום אחר נתקל בה שוב, הפעם מאושרת, ואיתי. אלה אותם תווי פנים, אותה נקודה ייחודית בהיסטוריה, בצלולואיד, זו אותה "היא" על מסך הטלפון שלי. ב-נו (能 Noh) צורת תיאטרון ביפן, אלה תמיד אותן המסכות (התמונה מימין), זו אותה ההבעה, כאשר הן פוגשות את הצופים, מתרחש דבר מה שמתעצב לו ברמה הגלובלית, פנומנה שמצאה ביטוי באופן מקומי ביפן, כאשר צובעים אותה היא מופיעה ב-Noh, ובשאר התרבויות כזאת מבוישת. היום, חוצת התרבויות, ההבנה שאני זה שממלא את המסכה בתוכן. ברגשות, בפרשנויות.

זה שונה מהסלבריטי, השימוש במסכה "מסיר את הזהות האינדיבידואלית של המבצע כך שהדמות (רוח, ארכיטיפ, תפקיד חברתי) יכולה להיתפס כגדולה מהחיים ולא כאדם מסוים". והייתי יכול לחשוב, אם ארצה ללכת בכיוון של החקירה, של המודעות, שאני זה שמשקף בה את התחושות שלי. אני אגיד לכם למה לא-ish:

הגיע הזמן להסיר את ההגדרות מהתחושות, עם עצמך… בשלב מסוים, אצלי בגיל 13, המילה אהבה מתחילה להיקשר לתחושת האהבה. נוצרים התאמות קהילתיות, סוציאליות, לאיך חושבים אהבה. מהחוץ-פנימה. שזה בטבע האנושות כאחד, הביטחון, האחווה. הבעיה, מנקודת מבטי, שיש מי שמוכן להניע בכוח הכלכלה גם את ההגדרות של אהבה… אולי תתחילו לחזור לשירה, אולי לשיר השירים.

לראות באחר רק את ההשתקפות שלי, זה גם לבטל אותו, וזה לא הגיוני. כי חיבה, אהבה, דווקא היא חוצה את הגוף, את הנשמה.

ציניות, אם לא שמים לב אליה, חוסמת את העולם החדש, בציניות ניתן לחיות רק תחת תרבות אחת, מינוס החששות של הציניקן… זה בסדר אני לא מבקר, הציניות ככלי יש לה תפקיד משלה, אני מתאר לך תהליך. אני מדבר על ציניות מוגזמת, קיטלוגים של האחר עד לחידלון, אני מניח שאהבה היא התשובה של רוח הקודש להפתיע אותם, כמו את כולנו. אני מקווה שהפתיעה אתכם, גם אם עברה לאזורים האפורים כאבקת-שיכחון. עדיפה אותה האהבה, שתהיה שם, מאשר לגלות שחיית חיים ללא משמעות בימים האחרונים בחייך המופלגים, שניתנו לך במתנה, ע"י טבע החיים כולם.

יש אנשים שאוהבים לטוס מרחקים כי הם אוהבים לראות עצים כ-זַן, כמו ללכת למרכז של תרבות… אני יותר אוהב לראות אותם כמערכת שלמה, כיער, כחומר ביד היוצר, לשמוע את הצלילים בין רוחות המקום, תוכלו לדבר דרכם. אז ללכת ליפן רק בשביל הסאקורה, ועוד בעיר, זה מעשה ייחודי מידי לטעמי, עם זאת, זאת שמופיעה בתמונה, שרגשותיי נעים סביבה, משתנים, שתמיד תופיעה באותה הבעה באותה תמונה, אילו יכולתי רק לקחת אותה שם לפריחת הדובדבן, היא בטח תהנהן בהנאה, ואולי תתרעם מסיבה לא ברורה, בכל מקרה אהיה מאושר כפליים ממה שידעתי.

  1. פנומנה – phenomenon
  2. אם תרצו להתעמק על התופעה של המסיכה בהקשרה העכשווי תוכלו לצפות באתר של  NHK World Japan או באפלקציה שלהם: J-POP: Vocaloid Goes Global.

 

קרדיטים

  1. Photo: 「十六」 彦根城 – 滋賀 (Noh Mask) by Snake Cats (CC BY-NC-ND 2.0).
  2. Photo: Traditional Mask Celebration in Bandung, Indonesia by Ismail saja @Pexels.