יש לי תמונה, במקטעים, שבה היא הולכת, בעברית זה נקרא "פעולה חיה", Live action, מביטה אלי וממשיכה הלאה, שוטה שכמוני. הציעו לי לפרסם את עצמי כביישן, אבל אני לא, אני פשוט צנוע, אני חושב, וזה לא קשור לצניעות, אני מתרגש מהנוכחות שלה. והזמן היה קצר כל כך. הצורה שבה היא הולכת, כה תמים, ולא תעשייתי. אני לא אוכל להפוך אותה לאֵלָה משַׁיִשׁ, כה קרובה, ובד בבד כה רחוקה, את אביה אני דורש מעצמי לפגוש, את משפחתה, את חברותיה, כל התהליך הזה, של האישורים שבהם אני יכול לקבל ציון בלתי מספק, בסופו של יום… כדי להגן עליה, על העולם המוסרי שלה.
הערה: מי אמר שאמונה זה דבר קל?
הנה דוגמה שמביא נזיר זן, על חייל אמריקאי שהרג כנקמה 5 ילדים עם סנדוויצ'ים מורעלים במהלך המלחמה
מבט על תמימות
אני יודע… כולם ככולם חווים נפילות קשות בחיים, גם אני נפלתי, מספר פעמים, וזה היה קשה, במבט לאחור מה ששמר על "השפיות" שלי ואני כן עושה כאן השוואה מול אחרים, זה מתבקש, זה ההישארות בתמימות;
באסטרטגיות ארוכות טווח, מקובעות, טקטיקות, יש כל כך הרבה הנחות על אחרים,
זה כמו הקורסים האלה שמלמדים איך להשיג זוגיות בתוך שעה אחת, רק הרבה יותר… אנוכי? באיזורים של הכלכלה המינית, במקרה הטוב עם התחשבות מינימלית באחר. גוף-מוצר. במה שאותו גוף מייצג ומה הוא יכול לייצר לי כבר בשלב הראשוני. רק כדי להבהיר – אין כאן הכוונה במקצוע-העתיק-בעולם. נראה לי שזה נוגע ברעיון הפטיש facticius – מלאכותי. רק שכאן מדובר על בני-אדם.
על עצמך, לחוות "שקרים", ליצור קשרים מתוך ההגדרות שיצרת לעצמך בגלל פגיעות, ואז להשתמש ברשמיות כדי לא להתמודד עם העולם המוסרי שלך שמחובר ישירות לעולם הרגש והרוח שבתוכך. זה להתרחק, זה להיות חכם מידי עד כדי עיוורון (הסבר נוסף בהמשך).
האדם "התמים", פשוט חי את החיים. הוא/היא פשוט צריכים לשלב את עולם הרוח, הפילוסופיה שעומדת מאחריה, את ההדרכה הנכונה, ואת החברים הנכונים, ואז הנפילה היא על מזרן רך שבו ניתן "לבזבז" את הזמן כדי לתהות, פריבילגיה שאמנים מכירים בכוחה כדי ליצור, ויזמים בתחילת הדרך כדי לקדם את האנושות.
על גשם שבוכה במקומך
ישנו גבול מאוד ברור שממנו העולם הופך "למסולף", שבו אתה מתעלם מהטראומה, כי הכעס יכול להיות גדול. אני לא יודע כרגע את התהליך הנפשי שמתרחש, אני כן יודע שישנה אופציה להגדיר אנשים לטוב ורע, יפה ומכוער, חזק וחלש. אם אפשר, ליצור סטייה במוסר של האחר, ואז מתוך ידיעה מסוימת להתמוגג באותן הגדרות, גבולות. להגיש סיפוק. אני מאמין שכולנו עושים את זה ברמה מסוימת ובעוצמות שונות.
לאומת טראומה, או שיברון, בעולם שבו אתה יכול להכיר בשבר באמצעות הסערות שבשמיים והגשם "שבוכה" במקומך.
אני כמובן לא מדבר על טראומות שנובעות ממלחמה או אבדן של אדם קרוב, אלא על נקודות שבהן התֹּקֶף של הקשרים האנושיים נראה כבר לעין. תֹּקֶף כזה לא אמור להיות, זוהי נקודת שבר עם החברה שאתה פשוט יכול להתחיל להאמין למשל ב-"הנסיך" של מקיאוולי.
"הנסיך" למשל יכול להיות מפלגה. חה חה.
אנחנו עדיין ב-"נורמטיבי".
וזה בסדר שאדם כואב ומאשים, כל עוד אתה יודע שהוא לא נאחז בזה, גם אם אותו מפגש הסתיים "ללא תוצאות", אז אתה חמלתי, אומר שעובר על אותו בן-אדם משהו היום. ובבוקר שלמחרת יהיה טוב יותר. אתך או עם אדם אחר, כי אתה מאחל לאותו אדם אושר.
אני מקווה שבאמצעות הטקסט הזה הצלחתי לדבר על תמימות ומוסר ע"י הסתכלות על "גבולות הגזרה" בלי להיות יותר מידי… מממ… דתי, נקרא לזה כך כרגע.
