שתיקה. אילו רק ידעתם איך אני מדבר איתה. בצנעה סותרת את דבריי, בשתיקה, ואת פניה תוחמת. שתיקה על מסך בצבע לבן שבו אני אמור בכל פעם מחדש להכניע את מה שמבקש להיות רצוי. להיות רצוי בעולמה. להכניע… ואילו אמרתי לה זאת, החשש שתמעד… אף אל פי שהמשימה הזאת, התוצר שלה היא במשקל של לחישה; חַיֵי עמל. ואין מבקש אני שתמעד. לא בשלב זה. צלילי ים, עבדה הנאמן זהיר. ולמרות שעוד לא זכיתי בזאת, זה כמו שתביטו בצעדיו הראשונים של התינוק שזה לא-מזמן נכנס לעולמך… צועד לו… על חוף ים… שמיים בצבע אפור, רוחות מעט קרירות… ורק על סמך טביעת הרגל שאתה רואה, מבקש אתה רק בטוב עבור הפעוט שהביא לך את כל הטוהר הזה שקוראים להם ״מלאכים״, או במקרה שלי עבורה, […]. אז מה שנשאר ברשותי בקופסה של זיכרונות זו תמונה שגיליתי אתמול לילדה עם שתי צמות, והיא רק בת ארבע, עדיין בתחום החדשה, ילדה שהשתמשה בכל הטושים המיוחדים שלי, בכל הגוונים, וגם לחצה על המכחולים שבראשם, קצת יותר מידי. ידעתי שאני צריך להתמודד עם זה, כי כדי לתת לה את המקום של הביטוי היא צריכה פשוט ללמוד ללחוץ, במידה המתאימה לה ביותר. והיא דבר ששונה ממני. זמן הוא חבר טוב וחבר רע, רע מאוד, שאני יודע שכישראלי אתה רוצה לסתור, להימנע מהטראומה הרבה ששרויה לה כאזרח-שומר-חוק. כדי שתמצא היא את הגוונים השונים הנוספים של החיים: כך אני מניח שמגדלים ילד, והילדה הזאת הביטה בתמונה. קראתי לה ולכן הגיעה. סיפרתי לה את הסיפור של האישה שצמד האותיות שמחברות להן את שמי כה מבקשות בקרבה. השמעתם את הברקים לפני מספר ימים? בימים אפורים כמו אלו, לפעמים אני מכבה את האור… אני כה אוהב את הסתיו, שלאחריו מופיע החורף ובעקבותיו האביב… סוגר את המסכים, ואת הצלילים, ואת המחשבות שמחפשות להן חלל, כדי לחוות זאת… גם אם קצת בביטחון, שהוא בַּיִת-מופרז, גם אם קצת רחוק מהים האפור ונפלאותיו שגם הופכות אותנו לזהירים; מקומה עשרים ושבע ניתן להבחין בביטחון-המופרז שלנו מול אותו ים שיכול גם לדבר, ואתם מודעים לדיבור הזה, פשוט אנחנו רוצים להאמין שיש מושג כזה אדמה יציבה; גם אתכם יש להיות זהירים. שָׁם. שָׁם הילדה הזאת עם שתי הצמות שגם ציירה אותי בכל מיני גוונים, ובלחיצה מופרזת על ראשי המכחול, הביטה, חשבה לרגע, ואמרה את זאת: ״היא יפה״. אכן, היא יפה. בת הארץ היפה ביותר, שאין יָפֶה ממנה. ולהניח לה, זה להניח לכם. היא כל מה שיפה בישראלי.
חיי עמל
