ספר עִם עשרת אלפים דפים, עמוד השדרה שלו הוא שמאגד שהופך אותנו לעַם. ספר זה כמו עַם, עַם עִם עשרת אלפים חזיונות שונים ומשונים, ספר של דמיונות, כל דף מצייר לו את ההיסטוריה שלו, את הניצחונות שלו, ולכל דף גם הצד השני ההפוך לו: מבעד לעמוד אחד, ניתן לראות את העמוד השני, את אשר לא נאמר שם. וכל קבוצת דפים מתארת דורות שלמים של אנשים, וכל דף שכזה, או פסקה, או שורה, או מילה מייצגת עיר שלמה, שכונה שלמה, בניין מגורים שלם, בית אחד, איש אחד, אישה אחת. אח… האישה… הלוואי ויכולתי להגיע מהפסקה שלי, אל הפיסקה שלה. הפסקאות שלנו היו פשוט נפגשות, הבעיות שלי עם הבעיות שלה, מושלם. וגם ישנו דף אחד, הכתוב בכתב סתרים, אָפֵל שכזה, מה זה אפל? ענני זלעפות כבדים ואפורים שחגים בו ומספר לנו לכל הדפים האחרים איך כותבים בשפה של אותו דף, אילו תיאורים יכולים להיראות ואילו לא, רק שאין בכך הגיון כי אנחנו ספר, תמיד רואים… סתם נוצרים דפים שלמים של סבל. שקיפות בתיאורי הדמיונות של אותו דף יחיד ואחד בלבד שמתאר בין המילים את הפחדים שלו, מהדף התחתון ביותר והעליון ביותר ניתן לראותם. עט נעלמת מביאה לנו יצורים נהדרים שכאלה לעולם, שמספרת לנו: "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו ביחד." את מידת הדחיסות של אותו ספר אנחנו, כאן ועכשיו קובעים, הדבר נקבע מבפנים החוצה. מצד אחד אנחנו בספר שלהם, כי כל מה שהעם הזה יודע זה עברית, ואם נעבור לאנגלית? שקיפות תעזור לספר הדמיונות להתקיים, חיבה בין אחד לאחר תהיה יותר בנמצא בפרק הזה של העם שחזר לספר. חיבה היא הצבע, המילים שלה הן הצבע שבחיי, הלוואי ותכתוב את ההיסטוריה של שנינו בפסקה שנקראת "יחד".
קרדיטים
- Photo: man reading a books by Jilbert Ebrahimi @Unsplash.
