שתי שמיכות

יום שבת, חמש לפנות בוקר, הלילות כבר שקצת קרים יותר. שתי שמיכות אשר מרכיבות את כל שרשרת חיי, שרשרת האיים המוּסָחים או המַסִּיחִים שלי, אין אני יודע מה הבניין הנכון לתאר אותם מלבד בכך שהם מוצלבים תחת שתי שכבות דקות, אחת מפליז. אולי אפשר גם לתאר לה שם רכבת-קיטור ״מניעת-המשאלות״, שמחברת אותנו, בני האנוש, חיות הסוואנה, הדגה אשר בים, אלה בעלי הצמרות, ואלה בעלי הפרחים, איזו רכבת נהדרת זו. רכבים מכביש 40 במקטע הארץ הזה שנקרא לוד, כלב אחד נובח באפלה, נשמע מזן פיטבול שאחד מחברי השכונה גאה שזו נספחת לו, שהאמהות גם נזהרות ממנו, היא בטח המיוחדת שלו… בדמיוני לונה קפיטולינה, גדולת הממדים, חוצה את השדה הלא רחוק מבין הבתים, בדרכה לְאַנְשֶׁהוּ, לשדה שאמור להרכיב את העתיד שלנו, אֵם-השדות מדברת מן העתיד לבוא. בטוחה בעצמה. הקריאה של המואזין הוא אחד הצלילים היפים ביותר בעיר, אולי של זוגות האוהבים יפה יותר, אולי אין מקום להשוואה תחת שתי השמיכות אשר מרכיבות בלילה מלא כוכבים את כל שרשרת חיי.