בסוג של דביק כזה, של כורי עכביש, אם חושבים על זה, זו באמת הנדסה וטכנולוגיה, ביולוגית ותת-הכרתית, DNAית, פִּלאית שכזאת, של יֵצֶר-הטבע. התרבות אני מתכוון, זו שאני מכיר, זו הישראלית; זו רשת יחסים שמקשרת את כולנו: בדביקות. וכל נקודת-חיבור כזאת זה זוג, זוג האוהבים. על פני השטח כשמסתכלים עליה כך, כל ההתרחשויות שעולות על פני אותה נקודה והגשרים שמובילים אליה מנוהלות תחת סערת רגשות והאגדות שלנו, שזה אומר גם אמונות, כמו על איך מְגִנִּים עליה, על זאת "החלשה": פסוק א'. הרי התרבות מדברת במובנים של חזק וחלש, כשלמעשה הדוברים עצמם, הפרשנים שלה כך, מפחדים לאבד, או מהמשמעות של "להניח". ו-"החלשה הזאת", נכנסת לביתו של "החזק הזה", בתרגום מודרני – בעל הבית, שהם, בעלי החוב, הלכה למעשה, הם האנשים שמחזיקים לו בשק הביצים הכלכלי ויש איזו נחמדות עד גבול מסוים: פסוק ב'. לכאורה היא נכנסת אליו, מתאימה את עצמה אליו, מרגישה בבית. לאמתו של דבר, הזוג מתאים את עצמו אחד לשני: פסוק ג'. בתוכי יודע אני עם עצמי שאאמץ מכורח המציאות את המרחבים הנפשיים שלה, אדבר בשפתה, נהיה דומים אחד לשני. לא אוכל לברוח כפי שאֵד לא בכוחו מתוך המסגרת הרגשית שלו. איך שהייתי רוצה להיות דומה לה, לפרי היער היחיד, המתוק והחמצמץ הזה שנכנס לרגע לחיי שמלבד שהופך אותם ליפים, הוא הופך אותם גם למוסריים: פסוק ד'.

קרדיטים
- A still image from a video by cottonbro studio @Pexels.