איזה כיף זה לדמיין אותנו נכנסים למקלט: אני למקלט שלי, והיא למקלט שלה. אני בלוד והיא, בת-ישראל, אי שם, בפנים גוש דן. יושבת במקום ההוא בטח על כיסא מפלסטיק ותוהה. אילו יכולתי לדמיין אותה תופסת בריזה תחת עצי התמר, ביום זה הקירות יצוקים בבטון. למה העולם נראה יפה יותר איתה? למה המקלט שלי הוא מקום בטוח יותר כאשר היא חוצה את מפתן המקלט שלה? למה עולם שהוא אפוף בעשן, בספקנות, בהמתנה, ברור כשמש כאשר היא פוקחת את העיניים שלה, מביטה, מוקפת באהובים שלה? האייתולה, או המשנה שלו לקולות האלוהים, מכין לנו הפתעות, ציוצים, מִקווה של שלום, אם בעולם הזה או בעולם הבא… ואני, עוד רגע עוצם את עיניי לקראת סבב הלחימה הבא. 18.06.25 | 02:04 AM.
קרדיטים
- Photo by *Unknown person @Pxhere.
