רק בתמונה אחת אני יכול להביט, בזאת שהמבט שלה אינו מופנה לעבר העדשה. בתמונה הזאת שלוש דמויות של שלוש בנות יקרות, קירות שיש, פתחי אוורור, שלט אזהרה בצהוב נאון והצורה היפה שלה. של הטפשונת. על דרך מנחם בגין. אילו רק יכולתי לאחוז באף שלה ולעצבן אותה, נכון שזה כיף לעשות את זה לאנשים שמאוד אוהבים? אולי זה כך בגלל שנולדתי לתרבות שלא נוגעים אחד בשני, למרות הצפיפות, אולי. ויש אנשים שאלוהים נגע בהם ונתן להם זכויות יתר, כמו בקול, שילוב של מיתרי הקול, מבנה הלסת, חלל הפה ונוסחאות מתמטיות ודינמיות בגוש המוח הזה של החיים, וישנה אחת כזאת שמתחילה כך בזמרתה: "מדוע ציפורים מופיעות פתאום"? מכירים? ואז היא שואלת על הכוכבים שנופלים, מספרת על המלאכים שהתאספו, על הרצון העז שלה בקרבתו, מפגינה בפנינו, אולי ילדי סודה, בנוסף לעוז, גם רוך וקבלה של אנושיותו, בו-זמנית, התרבות אינה נושא כאן, היא מדמיינת את עצמה אתו… אני יכול לדמיין את עצמי מוקסם ביציאה מהמופע שלה לאורך כל הדרך לדירתי, ועדיף ברגל כדי להאריך את הקסם, ואז החצוצרה נכנסת… זוהי חלקת אדמה שעליה אני יכול להניח את הכל כאשר אני מסתכל עליה, או על משהו ממנה, על הכוכב הזה המיוחד לליבי. ישנם שירים שלא נכתבו לכולם, ובוודאי השיר הזה לא נכתב עבורי.
קרדיטים
- Video: Carpenters – Close to you @YouTube.
