בפוסט הבא אני עומד לערבב מספר תחומים שונים: פסיכולוגיה צרכנית, פוליטיקה, פילוסופיות מהמזרח, אגדות עם, אני אבקש שתתייחסו לאחרון כמקור ההתייחסות, כי אין לי באמת אפשרות לדעת מה עובר על כל אדם באשר הוא, אני שואב גם אמונות מתוך אני עצמי, ומתוך מה שאני שואב מטלוזיה, סרטים, חוויות רחוקות וחוויות קרובות, ואולי כך נוכל ללמוד משהו על עצמנו. אני מרשה לעצמי להשאר עם הראש פתוח מחוץ לסיפור שיצרתי כאן.
התמכרות לסגמנטציה היא טעות. דרך סגמנטציה ניתן ליפול למלכודת של ״משפיענים״ שאינם יכולים להחזיק את המערכת, הם לא נועדו לכך, זה לא התפקיד שלהם, ולא מצפה מהם לכך. מנהיגים לאומתם משני צידי המתרס בכוחם למוטט את ״המותג״. כל ״החוויה״ לא מחזיקה בשעת המבחן, מדינה לא יכולה להישען על משפיענים, כלומר לא על סגמנטציה, אלא על חופש. ״משפיענים״ היא תרבות שמספרים לנו למה כך ולא אחרת. הרעיון של המיתוג אפילו לא מעניין מנהיגים, כל הכלכלה של המיתוג לא מעניינת אותם. מי שחי על רעיון הסגמנטציה מנסה באופן פעיל למצוא תשובות למרווחים שנוצרים מהפרדוקסים שהם עצמם יצרו על ידי אחיזה באוויר: ארגון שמאל קיצוני למשל, שקורא בצורה כזאת או אחרת לרצח עם לא מסוגל להבין את הקשר המסוים שהתגלה לו בין העם היהודי לעם הפרסי, והלוואי ונוכל לבנות ביחד גשרים.
בשביל מנהיגים, האחיזה באוויר, זה יותר מידיי אוויר; מסיכות עד אין-קץ, או במילים אחרות החיים בבדיה. לא שהם יצרו אותה, אך הבדיה הנוכחית הפכה את המושלמות שלה לכלכלה של מוצרים, והשתייכות פוליטית בצורת גזע: זה מריח כמו גזע, זה נראה כמו גזע, על קצות האצבעות זה מרגיש כמו גזע, אז זה גזע. וכאשר חברה שלמה מתבססת על בדיה, לא עובדים על הסבל האישי, ואז נכונים להופיע מנהיגים משני סוגים: המנהיג שבא לנצח בקרבות עקובות מדם, והמנהיג שמגיע כדי ליצור חיבור; לצערנו, לפלסטינים אין מנהיגים שמעודדים להתפתחות מלבד לדבר על הכיבוש. (התמכרות ל-) סגמנטציה מאפשרת ״לשקר״ להתקיים. סגמנטציה היא כלי שנועד לשפר את החיים, לנסות להבין, ואז לשחרר, כדי לתת לחיבור להתקיים בכוחו שלו, ולא כדי לנצח בקרבות. אענה לכם שאני בוחר במנהיג השני, אך לא אני זה שבוחר במי לבוא.
מאיך שמספרים אגדות שבהם אנחנו מצליחים לראות חיבור כאילו ששני קצוות שונים שאין בהם חוליה מחברת בין החיים, כן בשעת השינה, יש בו קסם… ישנו קוסם שמספר לנו על חמינאי אחד שחשב שמילות הכישוף של השקר באמצעות המטה שבו הוא צופה מרחוק איך תרבויות ייחודיות, מנקודת ראותו, הופכות לשלו, והכל באמצעות הכלי מדעי-חברתי, כשלט-רחוק, שהוא ההתפתחות האפקטיבית ביותר של תקשורת ההמונים -הסגמנט, הוא בעצמו נפל. נפל כי הוא חי על חווית המשפיענים, וההרים הפיזיים שלו התמוטטו, הקירות הדיגיטליים שבהם נאחז, התמוגגו. מה קרה לאדם שדיכא את הצל שלו עצמו? הילד שלו יכול להמשיך באותו קו, אבל העולם שלנו כבר מתפתח: לא ניתן לשנוא עד אין-קץ, החיבור הטכנולוגי של האדם עם עצמו ועם אחרים לא יאפשר לו את זה. אנחנו עוד מבררים את זה. זה גדול ממנו. כל מה שיוכל לעשות זה להסתתר, האם ימצא את ״הדרך״? לסגמנטציה יש גבול – (היא לא יודעת את ה-) האמת.
זה גם אומר שאותו תהליך פועל גם עלינו… ישנה יחסיות מעצם האנושיות שלנו, לכן הבחירה בטוב הכולל היא הבחירה העדיפה. גם כי אם אני טועה במה שכתבתי, עשיית הטוב מאפשרת לי לראות בצורה רחבה יותר.
עכשיו… לדבר על אמת ושקר… זה קצת כמו לדבר על שחור ולבן… כמו לשמוע ״אתה הראש אתה אשם״ שהמונים בחרו להתעסק איתה… אז אספר לכם את הדבר הבא: פגשתי לראשונה אדם מאוד מבוגר שעובד בסביבת העבודה שלנו, ברמה שאתה לא מצפה לתשובה מלאה, לפחות לא באותו היום שבו פגשתי בו, כי הוא נמצא בתהליך אחר בחיים. ובשבילי, זו זכות שלמה להיות אתו, אתמול במיטתי בלילה הבנתי את זה! שהוא זה שבכוחו לשאת את המשאלות שלי לאותו אור שגדול ממני, ביום מן הימים, ביום הברכה. ויום אחד גם אני אגיע למקום זה. ולכן עד אז התפקיד שלי זה לאסוף את המשאלות של הילדים שאני פוגש, אורות של חיים שנפלו להם משמי הלילה והופיעו בחיינו שלנו כולנו. לחיים האנושיים יש רק פרק של זמן, התזכרו את זה?
קרדיטים
