חנינה. ביחד עם חוזה המדינה.

23:46

הבעיה המרכזית במערכת בישראל, חוט שמחבר את כל המשרדים השונים שדרכו המשרדים גם משוחחים: הם מעוניינים בממוצעים, באדם ממוצע. אם תקראו את החוזה שבין הממשל לאזרחים שחתמו עליה מנהיגי היישוב, מגילת העצמאות, אתם יכולים לראות פערים תהומיים בין ״המסגרת הפילוסופית״, לעובדות בשטח, ויש לי הרגשה שזה קשור לרעיון שהשתרש לפחות בעשרים השנים האחרונות מכל מיני סיבות ברורות ושלא ברורות לי, של האדם הוא רע ביסודו. לא קשור מאיזו דת את.ה הקורא.ת אתם משייכים את עצמכם אליו. למעשה המשרדים בשטח חותרים תחת החוזה הזה. החוזה שמבטיח את הזכות שהממשל קיבל פה מהאזרחים, ולא הפוך. אני לא מאשים אף אחד מהאנשים, אני די בטוח שהם פשוט התעייפו. עכשיו, גוף רביעי, שיוודא שקיפות, ולא אחר, שאתם תקבעו מהו, האזרחים, הוא זה שיוודא שיש תוקף לחוזה הזה. ומה שיקרה במערכת שקופה יותר, שהיא לגמרי גם התפתחות טכנולוגית, המעטים נלחמים בה מאחורי הקלעים, בצורה זו או אחרת, אנשים מסוימים יצטרכו לברוח מהמדינה שבחרה לממש את החוזה. (מתוך תפיסה של אחדות) זה עלול לקרות מהר יותר כאשר ״הימין הרגיל״ יבין, ״שהשמאל הרגיל״ יוצא לרחובות לא כי הוא יודע בדיוק מה הסבל האישי שלו, כי הוא ״מבולבל״, כי המערכת מנוונת… פוליטיקה שטחית לא אמורה להפריע בצורה כזאת עמוקה על החיים של האנשים. נכון, אני בטוח שמי שנמצא במערכת למד באוניברסיטה, ובא מתוך כוונה טובה אם לעצמו ומשפחתו או אם לאחרים, אותו אחד יודע שאין לו גמישות כאשר הוא צריך לספק תשובות על האנושיות, על האזרחות, מגילת זכויות אדם וכדומה, כי המערכת מקולקלת מיסודה. אלפי הסברים קיימים, החברה הישראלית מתנוונת, מספיק אפילו לראות את האנשים בנצרת, או לשמוע על הפוטנציאל של העם הפרסי, או לראות איך ילדים במדינות מתפתחות מדברים אנגלית ברמה שלי ויותר. נכון שזה נשמע לא רגיל? מי שאין לו תחושות כלפי מה שאני כותב, אולי מבחינתו אין דבר כזה משמעויות, מלבד הביטחון הארצי שלו, הקיום שלו, בקיצור -אולי ילד שממשיך להכות אחרים ולא התפתח, להבין שלילדים אחרים יש חלומות, כאבים, אנשים שתלויים בו, שאנחנו קהילה אחת שמה שמחברת אותנו זה לזו, זו לזה, זה לזה, זו לזו, זו החמלה. עד לשלב זה בזבזתי את הזמן שלי כי לא ידעתי להגיד ״לא״ למערכת, ויותר מזה ״לא״ לגנבי אנרגיה. אני כרגע לא יעשה עם זה שום דבר, אני כן אומר, שכאשר תגיע מערכת שקופה, עם גוף רביעי שמוודא שקיפות ומאזן את כל האחרות, עם דיונים שפתוחים לציבור, יש לי בקשה אחת: תתנו את ההזדמנות לאנשים להגיד לכם ״טעינו״, ותעניקו להם: חנינה. גם אם המערכת אינה העניקה חנינה לאנשים שאותם אני אוהב יותר מכל. הם ינסו לחפש חולשות ולפגוע, העניין הוא שזה לא אני האדם, התשתית הטכנולוגית, הגילויים השונים בחלל, חברות עשירות מאוד שלקחו את הכל ופיתחו כלים על בסיס אותה טכנולוגיה השיתופית הזאת, היא זאת שמביעה את הרעיונות הללו. זה קורה בין אם אני אומר את זה או לא, ועדיף לכולנו שזה יקרה מתוך מודעות ושיתוף פעולה. ובישראל: ביחד עם חוזה המדינה.

במארג של המציאות

הריקנות (בשונה ממושג הריקות) עוד נגלית לי. איך אתאר לכם את זה ספרותית? כמו יד שאוחזת בחרב, מוצאת את דרכה דרך בד הקנבס שהיא המציאות שעליה אנחנו מתהלכים, מצביעה על עצמים אשר השלכנו עליה משמעות. מניחה את הלהב ולא עושה דבר. ולא קמה ולא זָעה ממנו. משמעות שהיא המופע האחרון בשרשרת המשמעויות שקדמו לה. במקביל לזה המקום של האנושות שבי, כי כולנו מחוברים, מי שיוצא למסעות בעולם יכול להבין את זה: ביחד בנינו בית ובתוך הבית להבה של נר ששמונה וחצי מיליארד שש מיליארד אישואישה, ילדהוילד אוחזים בה זה עכשיו, כולנו מבינים אותה… מהמקום של האנושות, החרב מספרת לי שהעצם מרוקנת ממשמעות משלה. כרגע זו תחושה של אובדן, או אובדנים קטנים. לא מאוד ״כואבים״, אובדן של משמעות הוא סבל שמקיף את הכל, לא כאן, כי הכלים הרוחניים והמנטליים להימצא בכל רגע ורגע באנושות, ברשותי. זה סוג של אחיזה, מפני אחיזת העיניים של המציאות שלנו, של הצבעים והמשיכות על בד-הקנבס. זהו שלב אחד לפני הבנה מעמיקה יותר: אני יודע זאת ממספר סיבות, על אחת ברורה סיפרתי לכם, נר-האלוהים, או נר-הכל, איך שבא לכם לקרוא לזה. הוא גדול יותר מאותה יד שמצביעה לי. וקדמה לה בעידנים. יש כאלה שיראו ביד מחוברת לדמות של מלאך החיים, ויש של עושה השררה. אני לא מתייחס לזה יותר מידי, אני לא שואל, כי השאלה הזאת אינה מעניינת ולא רלוונטית. הדמות מעברה השנייה כאילו לוחשת את סודם, שאל לאדם להכיר בשלב כה מוקדם. אני אסביר על העצמים: למשל, אני רואה ילדים קטנים שמביטים אל קוביית המשחק שלפניהם ומנסים לבחון אותה, חשים בה, את המרקם של המציאות שלה, שלו אתה, שלו עם עצמו, הריח, אפילו הריח של אמא שלו, אנחנו מתחילים בשלב זה לטעון את העצם במשמעות. והמשמעות גדולה יותר כאשר ילדה באה ומצטרפת למשחק של העצם עם המרקם-של-המציאות המעניין הזה. באמצעות עצמים נוצרת תקשורת, שפה משותפת, חיבור, נאמנות, ואף שנאה או חוסר הסיפוק, לא שהשנאה קיימת, זה שהעצם כבר אינו ברשותי. כאשר השנאה מתרוקנת עם השנים, או ההתנסויות, אחרי שפגעו בנו, השפילו, דנו אותנו לכף חובה בתוך מסגרות שהיו אמורות להגן, כאשר אתה רואה שהמצב שונה כאשר המראה מתהפכת בחזרה ״לפוגע״, זה מאוד לא פשוט ללכת בדרך המודעות-עצמית… אנשים פוגעים בנו ואנחנו נפרדים מעצמים בעל כורחנו, אנשים נפטרים, ואנחנו שוב נפרדים ממה שמייצג שרשרת של עצמים, את תחילתם, חלק ממנו, ואז ממלאים בדבר אחר, אולי בזה שהפכנו להורים, מחליפים את מושג ההורות בזה שלנו. נדמה לי שבתרבות הנוכחית אם אשתמש במושג חלל תבינו את זה יותר, חלל שהוא ללא קול, וניתן לאבוד בו באמת, ואנחנו בכדור הכחול הזה נמצאים באותו חלל מרוחק שיכול גם לבלוע את הכל לדבר שהוא לא נתפס במוח האנושי, כן באופן מתמטי, אך לא במסגרת ההבנה של העצם שיש בו משמעות. זהב, למרות שאין לו בגדול שימוש פרקטי מלבד באלקטרוניקה שאנחנו בכלל לא רואים, בתוך קופסאות קטנות שיודעות גם לשחרר חום, השימוש שלנו הוא חזותי, הוא אומנותי בלבד, אומנותי גם כאשר הם מוצגים בצורה מאורכת בערוץ בלומברג, או CNBC. אנחנו מעניקים לו ערך רב, מעבר להיצע וביקוש. וגם פוליטי, את זה אתם כבר יודעים. התפתחות של ילד זה דבר מרתק, שזו בעצם התפתחותה של משמעות דרך עצמים. איך מלמדים ילד להבחין? להעניק לאחת את הזהב, לא כי הוא משמעותי בעיניי, כי הוא משמעותי בעינייה, וזה הכל. 

קרדיטים

  1. Original | Video: Kelly Clarkson – Since U Been Gone (Official Video) @YouTube.

פגשתי אותה בלילה, ואז את היהדות שלנו

פגשתי אותה בלילה

ואז שאלתי אותה: ואיך גילת על ישראל?
היא: בבית הספר קראו לי יהודייה מסריחה
כך גילתה על היהדות שלה, שוחחה עם אימה וכך עלתה לישראל

ואז הבנתי, שהיהדות שהייתה כה מרוחקת מהעולם שלי, של אלה שהם סביי וסבותיי, מהמעטפת שלהם, זה שניתן לראותה במפות העתיקות של רומא העתיקה, נושאת עימה את השנאה ליהודים. את האנטישמיות. כאשר שרפו את המסכתות, תרומות, טהרות, בכורות, נזיקין, קרעו מעל פניהם וילדיהם את הכּתוּבּות כאילו אין אלוהים, סיפרו שערבבו את המצות בדם, בדם של ילדים, כפי שהשלטון הרומאי האשים את הדת החדשה שפרצה לה לעולם. לקחו להם את האדמות, את השורשים, באמצעות אותו חוק. אבל היהודים הללו לא נועדו להילחם, אז זה נשאר בחומר האפל במעבה הקירות שאני נכנסתי אליהם כאשר חלפתי על פני אותן קירות ברחוב אלנבי, באוניברסיטת תל-אביב, בקיבוצים אשר בדרום, באולם בית המשפט ברמלה כאשר ראיתי איך מוסדות כלכליים כפו דברים על אזרחים שהם אפילו לא ביקשו, החתימו אותם על מסמכים שהמוסדות לא מצאו דרך אחרת מאשר זאת כדי לצאת מהבְּרוֹךְ, הקירות נבנו על בסיס הרעיון הארכיטקטוני של מצבות אשר נותצו, הזיכרון פג, תרבות כמעט שאבדה לתוך דפי ההיסטוריה של ילדים בעולם מקביל שיִתְוַדְּעוּ לה כאשר ישיגו להם את מושג השלום הפנימי. הקירות של היישוב היהודי, ואז מדינת ישראל, מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של אלה שחוו את החומות שהקיפו את הבית היחיד שלנו. אולי זה מה שמחבר אותי אלכם, בית-האלוהים. אולי זאת הגאולה הנכונה, "לנתץ" את הסיפור שלא שייך לנו, זה של השנאה, כפי שאב-האומה עשה, כדי לראות כמה שהקירות חלולים הן, או במילים אחרות לראות את החלל שבנינו.

החומר הבלתי-נראה למכשירים שהמצאנו מרכיב 95% מהיקום, וזו התהייה שלי.

עכשיו לנושא הבא:

ישנה בקשה יהודית אחת שכולם אומרים אותה, שהיא מאוד משמעותית באותה יהדות שלנו. שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוכל לקיים אותה, הוא יכול להגשים את כל משאלות ליבכם מלבד זאת: האם אתם יכולים להעלות בזיכרונכם איזו ברכה היא כזב? ״שלא תדעו עוד צער״. אני מניח שהברכה הזאת מדברת על האושר שיבוא, ועל אחדות קהילתית. אחדות קהילתית בין הקירות שנשברה לי מבחינתי, אך אני אוחז למענכם עוד ברסיסים שלה.

 

קרדיטים

  1. Video: Hans Zimmer – Time (Inception – Live in Prague) @YouTube.

שתי במות למשילות

מראש אומר: שוב, אני לא חושב שמה שאני מחבר או אומר הנה האמת. אני אפילו מסתכל אחורה בדברים שהגיתי בהם ורואה אותם ״שונים״, או עם "חורים", או רק משמשים פיסה מהמציאות.

למי שבוחר לנסוע ברכב לשממה הדרומית מבין שזו השממה היפה, ולמי שנוסע לרמת הגולן יכול להבין שזו הגרסה הישראלית לשממה הסקנדינבית, אילו מקומות יפים שאנחנו חופשיים לנוע בהן 🫠, אילו רק הייתי מרגיש את החופש גם לגור בהן. הבאתי את האזורים הללו כי הן משמשות רקע-הבמה לשני שׂיח-ים שונים בנושא המשילות: זה שלי אתכם, וזה של הקהל המיועד. הנושא הוא ברור -מי מכפיף את החוק, ו… החוק שווה לכולם. אבל למי שיש את כרטיס הכניסה לבמה המרכזית של השיח-הַמְקֻדָּד יודע שהכוונה במשילות היא מספרת על פחד גדול יותר. עכשיו, כרטיס הכניסה הזה מיועד למי שמכיר את השפה הישראלית על בורייה, ובתנאי שהוא יודע איך מתנהלים דיונים במערכת בתי-המשפט. בשני, האמת אינה התמה המרכזית, אלא אותה חובת ההוכחה באמצעות… אני פשוט לא זוכר את המילה המדויקת, באמצעות התפלפלות/תמרון בשפה. מה הכוונה: איך אתה מציג את העובדות, את האמת. עכשיו, זה דיון מאוד עמוק למי שמתעסק בזה, שלא ניתן להתחמק ממנו: גם אם זו מערכת משפט עברית, או ישראלית של ימנו, או כל אחת אחרת כאשר המשפט הוא ״אמת״, כלומר מתוך הבסיס להבין. אני לא באמת יודע מה קורה שם, כי אין לי מכרים מתוך מערכת בתי-המשפט (העליון) שירמזו לי לפחות מה קורה, אני כן יודע שכרטיס הכניסה הזה הוא ממשי, בעל ערך חברתי; אדם אחד באותה עיר יבין דבר אחד, אדם שני יבין את הרובד הנוסף של נושא המשילות. לאיזה משילות הם מתכוונים? של הסטטוס קוו שגם מכיל את הדבר הבא: איך שומרים על רמת מחירי הדיור: הדבר הזה הבאתי רק כדרך אגב. הסטטוס קוו שבו התקבלה העובדה שאנשים וויתרו על כל הקשרים החברתיים והכלכליים בארצות המוצא שלהם לטובת יישוב הארץ ואז שאלו אותם בצורה זו או אחרת את השאלה שאז הייתה מאוד הגיונית: האם הכיש אותך נחש. אני מזכיר לכם וזה גם מאוד חשוב לי להזכיר לכם שדרך-הטוב ניתן למצוא בכל מקום, ואנשים שהלבינו את פניי ברבים נמצאים דווקא בסביבה הפיזית הקרובה אלי וטובעים בשקרים של עצמם. ולכן יש כאן צורך במשנה זהירות בנושא שעולה כאן: הגזענות, שהיום היא בעיקר כלכלית-מעמדית. אבל כמו שאמרתי לכם, אני מכיר מעט את השפה העברית, וקצת על בורייה, וכמה שיפה היא העברית, ואומר את הדבר הבא: הנושא הוא לא גזענות, שהוא גם קצר מועד אם אחד למד לומר להתראות, אלא הפחד שלהם שיחדרו אליהם שוב. בגלל שרבים אינם עוסקים בשפה יותר מידי ״התמזל מזלם״ לא לרכוש את הטראומה היהודית השנייה: השואה, הכחדתה של תרבות. ועכשיו גם מלחמת התקומה שבעזרת רוח-הקודש, גם תבוא לסיומה. כאן למי שחסר לה.ו כרטיס הכניסה הזה, ולמי שמדליק נרות ומברך בהן, יש הכוח, או הגישה הבאה: החמלה. החומל יכול לעזור לאלה שנמצאים בטראומה שהחברה הישראלית עוד לא מוכנה להודות שירשה גם מתוך מודעות. כי זה נוגע אפילו ״בזכות של היהודים על הארץ״ בגלל ההתעסקות המיותרת בשפה על בורייה והפיתולים שלה כדי למנוע מאחרים חופש. כי מה לעשות, היהדות או הזיקה לארץ אינה באה בחינם, היא מתבססת על פעולות שנמסרו ביום היווסדה ולאורכה של האומה הקדושה, העתיקה, אומת האבות, איך שתרצו. כאשר מתעסקים יותר מידי בשפה ואפילו משתמשים במילה ״אנושיות״ כדי לגרום לביקורת כדי ״לנצח את האחר״, לאורך זמן ניתן לראות, ככה מגבוה יותר, איך עם כל האמת: קבוצות שלמות מפסידות עַל לא עָוֶול בכפם, כמובן שזה הרבה יותר מורכב מזה, האחדות ביהדות מופיעה משני הצדדים, משתי ממלכות שונות, משני צידי המתרס וכך הלאה. וכך ההזדמנויות של הילדים לפעול. אני מניח שאתם יודעים מה אני חושב שהדרך הנכונה היא: שקיפות. שקיפות כמאזנת את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת, וכתוספת: את זאת המבקרת, אני לא מכיר אנשים שרואים בעיתונות היום ״חופש ה-״. גוף רביעי. עם חוקה. ללא לפחות שתי אלה, אנשים מפסידים בתים גם אם עשו הכל לפי דרישה, ואלה שלא הפסידו חשים בזאת, ואת אלה אני יכול להוכיח לכם. אבל אז אצטרך להיכנס לשיטות מיותרות ואפילו היתולים מיותרים בשפה, כי כאמור אין אמת אחת, מלבד זאת האולטימטיבית, ואני חייב להתחשב בעניין שהפרשנות משתנה לא רק בין תרבות לתרבות, אלא ממש בין עיר לעיר, בין קהילה לקהילה, בין אנשים במקצוע אחד לאחר וכוליי. יש עשיית הטוב. להבין ולשחרר.

נק’ מבט נוספת: אלה שמספרים על כרטיס הכניסה בעצם זה לא כרטיס כניסה, הם בעצם לא מאמינים שישראלים הם חכמים. אני אוסיף ואומר: זה שהם לא מבינים, זה לא אומר שהם לא מרגישים, ולמרות הצער, הסבל ממשיך להתגלגל הלאה.

בעולם שקוף יותר מדברים כך:

קרדיטים

  1. Photo: The Fairy Queen Takes an Airy Drive in a Light Carriage, a Twelve-in-hand, drawn by Thoroughbred Butterflies @The Met.
  2. Photo: World Economic Forum Annual Meeting by World Economic Forum Annual Meeting (CC BY-NC-SA 4.0).

קלסתר-פניו

כאשר מביטים בה, גברים יכולים להתבלבל, לא האמיצים שמוכנים לשאת אותה לאישה, ויכול להיות רק אחד שכזה. לא כי אני אומר את זה, להן הכתר, להן החכמה, הבינה, החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, היסוד, ולי… המלכות. לא כי אני אומר את זה, אלא כי הן אפשרו את זה. וכך זה היה: גם אם הראִיה שלה אינה חדה והוודאות שלה בעצמה, האיש שבו תבחר יהיה המאושר שבאדם. תחת חסותן של חברותיה שמסרו את האישור כבד-המשקל לפעול בתחום הווייתה, בתחום האהבה, ו-oh boy, כמה שהייתי יכול להירתע מכך. ואכן מעדתי בזמן, כי לבְּנוֹת-הירח הידיעה שההוא יום-ביומו משנה את קלסתר-פניו. וללא הזמן הראוי, מְשֻׁוּוֹת הן לרוחות שבו לאדם לעולם לא תהיה גישה לאישה, ועל הארץ התברכנו, שנינו; החופה היא שלהן, מזמינות ומוזמנות, הן מעולם-הרוחות, ואני מארץ-החול, כמה עצי תמר, כמה עצי זית וים-גדול יום-ביומו. סביב המעגל ניתנת הזדמנות אחת, לעיתים נוספות. פישלתי. לא הספקתי להעניק לה את מה שהייתי צריך, את טיפות הגשם כאשר אנחנו אוחזים זה בידה של זו. אותה מעולם הרוחות, ואותי מעולם החולות: שנינו מאסנו בחומות שלתוכן נולדנו בעל-כורחנו. אך מה הייתי יכול לעשות?! כאשר התפקיד שלי לשמור לאורך כל הדרך על חזות של רשמיות, למרות שתחת חסותן היא ידעה? אמונה, זה מה שהייתי צריך, להאמין, מאתה והלאה.

קרדיטים

  1. Video: The Script – Hall of Fame (Official Video) ft. will.i.am @YouTube.

הזמן שלה /// האנושי והחברתי

סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות. ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.

קרדיטים

  1. Video: A1 – Caught In The Middle @YouTube.

שפה לינארית ועל הרוחות אשר בטבע ואשר שבטבענו

האדמה אינה שקטה. אפשר לראות בזה אמירה רפלקטיבית של מציאות בני האדם, ובני האישה ראשית לכל, שמדברים בשפה לינארית, זה של המזרח התיכון, וזה של הנדסת התודעה. אך אם תרדו איתי קצת מתחת, לדבר שמתרחש מתחת לכפות רגלינו, כאשר אנחנו מסירים כל כיסוי מהן, נעליים, וגרביים, העור ל-soil, גילנו כאנושות שהאמירה די מדויקת. הם מדברים שם אחד עם השני בקודים: הם חשים, ואורגניזם קרובים מגיבים. דרך הפטריות מתחברים ומשדרים אותות אזהרה ברשת האינטרנט שלהם שם. מסרים כימיים כהודעות טקסט, אימפולסים חשמליים, תיווך מיקרוביאלי -חיידקים מתרגמים את האותות לדיאלקטיקות שיצורים חיים אחרים מבינים, אני מתכוון לצמחים. תרכובות להורמונים -למי שמתעניין.ת. מודדים. מחליטים ביחד. אף זוכרים. חולקים בפחמן עם הנזקקים. זו שפה מדויקת. זה מה שזיהינו so far כאנושות. אבל אולי יש מקום נוסף שבו הם מדברים, שיותר קרוב אלינו, לגובה שלנו, דרך מרחבי האוויר שאנחנו קוראים להם ״לנשימה״, מרחבי האוויר לנשימה. זיהינו גם שצמחים מדברים דרך האוויר, ואולי הם גם מזמנים את הרוחות? את הסערות? בשונה מחשיבה לינארית של סיבה-תוצאה-סיבה-תוצאה, שבו הפרשי לחצים, שחרור של פחמן שהיה אצור באדמה, הזרמים שמתחת לאוקיינוסים שמשתנים. לפני שבועיים מישהי באה אלי ושאלה אותי לשמי, ואז אמרה לי ״שמעתי שאתה קורא מחשבות״. ובקשה שאקרא את המחשבות שלה. בוודאי שעניתי בשלילה, אין דבר כזה קריאת מחשבות, יש דבר כזה אינטואיציות. אני כן שאלתי אותה אם בא לה לנסות איתי את הקרואסון הבא: יש לי קטע למצוא את הקרואסונים הנהדרים, ביחד זה הכי כיף. בלוד ורמלה הם בעיקר הוטבלו במי-סוכר, יש מאפייה נחמדה שמטביעה אותם בחמאה, זה פשוט מצטבר להם על מגשי החימום, אויי, אני כל כך רוצה שהם יצליחו, מאפייה אחרת השכבות -טוווב, רק לטעמי: בקושי שמים שוקולד, כמו לאכול בורקס בלי מילוי תפוחי האדמה (והבצל וכוליי) -כילד לא נתנו לי הרבה שוקולד, עוגות שוקולד, אז עכשיו אני משלים פערים. בכל אופן נשים באמת מקסימות אותי גם אם אין שום הגיון… סיפרתי למנהלת שלי דווקא על זה ואז אותה מנהלת שהגיעה מהגוש הסובייטי, גם שאלה אותי אם אני קורא מחשבות. יש לי הרבה מה ללמוד מהן, וזו האמת!

קרדיטים

  1. Photo: Woman Leaning in Dress in Black and White by duhews dfbas @Pexels.

הפרקטיקה של הסערה (הדרמטית) של אתמול

רציתי לדבר אתכם היום על טעות, שעם הטעות ניתן לשוחח. בחרתי להתחיל דווקא עם הפרקטיקה: אתמול באמצע הלילה, בסופה הדרמטית של ישראל, ציפתי שימתינו לי כדי שאוכל לחזור למשכן ביתי, למקלחת החמה, למקום הבטוח שבו אני מניח את ראשי, על מיטתי, ונם. אך התעכבתי, הם לא רואים בי חבר קרוב, ואנחנו בהחלט שונים, אני כעסתי. בגלל השוני? אני מתחבר לאנשים, וציפתי שהם יקראו את המחשבות שלי מרחוק, לא באמת קריאת מחשבות חח, אני פשוט משליך עליהם את החיבור שלי, והתרחשה לה הסופה שכולם הפכו אותה לדרמטית, שמאותו הרגע שקבלתי שהם ״עזבו בלעדיי״, הפכה גם לדרמטית בחיי. שעה, שעה וחצי לפני, היה לי זמן חופשי. אז במשך כל הזמן החופשי הזה, יצאתי החוצה, מתחת לסוכך בגודל של משהו כמו 10×3 מטר, וכל כך נהניתי ממנה, מהצלילים, מטיפות הגשם שהגיעו עד אלי גם בצורה אופקית, הרוחות, הרוחות… זה שאתה מתחבר לאנשים זה לא אומר שהם מרגישים נאמנים אליך, גם אם הקשר הוא מקרי לכאורה, רופף משהו, הם פשוט מיהרו ושכחו. אנחנו צריכים לזכור שבמקרים מסוימים אנשים יכולים לשכוח את הערכים שעליהם הם מדברים יומיום, וזה כולל אותי. אין מה לעשות, אין קיצור דרך, זו עבודה עצמית, מתמשכת, מייגעת ולפעמים, עם אנשים, עם מתנות שאין לנו הסבר למה ניתנו דווקא להם, יכולה היא להיות אפילו כואבת, העבודה העצמית (ומספקת, בגלל התוצר של העבודה הזאת). פעם הכרתי מישהי מהמזרח, שסיפרה לי שאבא שלה נפטר מכאבי גב. כשהייתי באו"ם בג’נבה היה שם הקונסול של בריטניה בשווייץ, באותו פורום מישהי מאירלנד, מישהו מהודו או ממוצא הודי, ארבעה באותו מעמד. אמרתי להם שלפני שהם חושבים על איך לגרום לעסקים קטנים לפרוח, הם לפני הכל צריכים לדאוג … קראתי לזה… מערכת בריאות סוציאלית, שבו בעד סכום מאוד נמוך מצידם הם יכולים להימנע מ-״שטויות״ לדחוף אותם לעוני… חלקכם לא מודעים לכך, אנחנו התברכנו בזכות אנשים מסוימים, בעבר ובהווה, שגם גורמים לזה לפעול, במערכת בריאות מאוד טובה, חיים טובים, למרות הבעיות שצריך לפתור אותן ממש ברמה החברתית כדי לייעל את המערכת הזאת שכולנו נכנסנו לסחרור איתה ביחד. סחרור של סערה (דרמטית, יחסית). חשבתי להתלונן בפניהם, אבל הבנתי שהדברים לא ישתנו, לא כל עוד אני נמצא בסביבה איתם, לכן בחרתי להניח לזה, תוך כדי שיחה עם הטעות שלי. כי מן הצד השני פגשתי אנשים שהיו אכפתיים, ודווקא עזרו לי להגיע ליעד הנכסף. ללא אנשים טובים, לא אוכל להשיג את היעד הנכסף. במידה רבה הם משלימים אותי, ומלמדים אותי. אני רק ממתין שיהיו לי גם אותם תינוקות משלי שילמדו אותי להיות אבא. ילדים זה אושר, אתם יודעים את זה?

קרדיטים

  1. Photo: Poseidon and Amphitrite. Ancient Roman fresco (50-79 d.C.), Pompeii, Italy. by Stefano Bolognini (License inside) @Wikimedia.

היות

היות שהחול הוא מקום המקלט שבו אני יכול לחזות בה, היות שהמערכת בישראל מסמלת את המלחמה הקדושה שלה בי, היות שבעל כורחי אני עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הללויה.

קרדיטים

  1. Video: Hallelujah – Lucy Thomas – (Official Music Video) @YouTube.

חיוך של אישה צעירה

כל חיוך של אישה צעירה שובה את ליבו של אדם אחד. וכך היה, וכך נאמר בטקסטים הקדומים ומעברם. כך סופר באגדות העם משבט אחד שמסר למשנהו, החליפו רעיונות עמוקים בינם לבין עצמם, רעיונות על אהבה, פילוסופים בדרכם, בינם לבין אחרים, בין הערבות, על סוסי הפרא, או כאשר חרשו את האדמה. מסביב למדורת-האש, או על שפת הים-הגדול. כך גדולי המלכים, בטח המוארים. המשוררים ופשוטי העם, שידעו את טעם האהבה. לדעת זו אינה מילה של כדרך אגב, לדעת אוצר בתוכו את המפתח לגן-הפלאים שיכול להתגלות בשיא תפארתו רק איתה, ובאמצעותה. תיארו הם לנו בשפה אחת ובשפה אחרת, בשפה שעברה זמנה, ובשפה שעוד תבוא. החיוך הספציפי שלה, שנושא את רוח-הקדושה, את הרצונות שלה, את הדברים שלא יכולה היא לקבל, את הדברים שהיא לא מוכנה לקבל, את העולם הסובב אותה, את הוריה שנשקו אותה באלפי נשיקות, והרימו אותה, האם לגופה, והאב לשמיי התכלת, ברכו אותה באהבתם אליה. את אלפי הזריחות והשקיעות שקדמו לה, ולהוריה. את הסליחות הרבות, את המסוגלות שלה לכך, החיוך הזה שובה את לבי. הרי זה חיוך רגיל של אישה צעירה ככל אישה צעירה אחרת, שלא שונה מאף חיוך אחר, נכון? הרי לא חסרים דגים בים. אבל אני לא שואל עכשיו, עכשיו אני עוסק בעובדה על כמה שמקסימה היא. זוגיות לא מתחילים בציניות, לא במילים גסות, לא באצבע משולשת, לא כמו בסרטים שלא מכבדים את חופש הבחירה שלך. תתחילו נקי, זה שווה את המאמץ. חג שמח.

קרדיטים

  1. Video: Westlife – Uptown Girl (Official Video) @YouTube.