משמעות קפואה – על מרחבים אחרים בישראל – העיר לוד כמקרה בוחן

מאז שנפטר ראש עיריית לוד, מר מקסים לוי, פתחו כל יום את האתר לזכרו. ישנה שם מצבת אבן עליה הכיתוב “לזכרו”. כשמונה עצים שמשאירים מקום לספק ותקווה, אור היה מבצבץ מבניהם, תחתם הייתי מתמקם לאותותם של צלילי הגשם שזה עתה מקישים על דלת המקום, מיני ציפורים, ציפורי דבש, דרורים, נודדים. והיו שם שלושה שולחנות פיקניק, וכן, כניסה אחת. ייחסתי לו חשיבות כלאבן-חן ובו מקדיש זמן למדיטציה. מרחב יפה, בעיר יפה, שטח בגודל של לא יותר מ -150 מ”ר.

לאבן החן הזאת, מזמן לזמן, היו מגיעים קבוצות של בין 2-7 צעירים, אחרי יום לימודים ועבודה והקדשת זמן למשימות-הבית, פשוט היו באים ומדברים. עם הזמן למדתי לחבב אותם, כי הם “הפריעו” למדיטציה שלי, מצחיק. תרבות אתיופית של דור שני או שלישי שנמצא במשבר. בני הדור הראשון שמדברים איתי כאילו, אנחנו מסביב למדורת השבט, ולבקשתי מעלים זיכרונות על חיי הארץ אשר שם, במשפטים חצי ברורים לי, כמספרי סיפורים, מתעדן תחת טובתם… ארץ רחוקה לחקור. ואלה היו מדברים על זוגיות, יחסים בעבודה, עם חברים, ספורט, רגיל. רק שזה לא רגיל, בניית קשרים חברתיים תוך כדי התרסה אולי, פרגון, הקשבה, הימצאות, היא ערך בפני עצמו.

מה היה שם גם? אוכל – פיצוחים, פיצות, לעתים נרגילות, היה אדם שבא ברכב ומעביר מתוך הגדר החיצונית הרחוקה יותר שקית אטומה עם משקאות אנרגיה. זה נראה בהזמנה מראש. שוטרים נחמדים היו מגיעים לשם לפעמים. פעמיים או שלוש בחיי עשו עלי חיפוש גופני, שם התרחש אחד מהם. השבתי להם שאני פוקד את המקום לשם מדיטציה או ליהנות מהטבע.

שניים, האחד היה מתחקר את הנוכחים, והאחר שהיה סוקר את השטח, בפינות העלומות, שאינן חשופות לעין. פעם אחת שני צעירים מהקהילה הערבית שהתיישבו לידן ונראה לי ששתו אלכוהול, קפצו מהגדר בהישמע על הגעת שומרי-הסדר. האם אתם מכירים את הסדרה “ביקורת הגבולות: שוודיה”?

בעקבות הסדרה אני תוהה על המקום שלי בין הסדר לאי-סדר… כלומר, כמה אנשים יכולים להיות “טיפשים” בלהכניס דברים שיש להם השפעות מרחיקות לכת על אחרים בלי לחוש את הנטל הרגשי שנובע מכך? ולכן אני מודה על שישנה ביקורת מצד אנשים ששותפים לתחושת אכפתיות כלפי מי שמופיע מולם, במסגרת תפקידם, מתוך תפיסת עולמם. אי לכך הערכתי גדלה, כלפם, וכלפיי, וכלפי כל הדורות שבתחושתם רוצים להתפתח: מצד שני, הנחקרים אולי לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות. אין לי תשובה חד-משמעית, לא נראה לי שגם תהיה מלבד שבין “רוצים להתפתח”, ל-“לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות” ישנו פער סתום שממנו ברגישות יש להגיף יריעות-מסיבים-פולימריים.

ואז העירייה התקינה מצלמות.

ואז סגרו את פינת-החן עם שער, לעולמים.

בין לבין היו “הפרעות” בלוד. הפגנות, עם קשת צבעי האדום על המסכים והכל.

ואז עוד גדרות הופיעו בעיר, ואת חלקם התחילו לכסות ביריעות. השתקפות-הטבע-לעיניים-הרואות בפועל נסגרה.

ואז על עמודים גבוהים החלו להופיע מצלמות בתוך שכונות.

אני לא בא כאן לבקר את המשמעות של השימוש במצלמות פיקוח או בגדרות מלבד להעלות עניין אחד. בעיר לוד לא ראיתי עוד אנשים שמתאספים כך בצורה דמוקרטית וללא עלות מלבד באותם מרחבים אחרים שבהם הרגשתי חופש לחוות טבע-עירוני ללא הרשמיות של הכלכלה והסדר, שלמתחיל יכולה להיות נטל בתחילת ההתנסות המדיטטיבית, ולכן לעצור עוד בהנפת הרגל הראשונה. האם ציינתי כבר רגישות?

ובכל זאת אתעקש, ואיפה כן זה יכול לעמוד כך או כך בתנאים?

1. בתי הכנסיות – במטבח, חצרות, כניסה.
2. בשכונה למטה.
3. בזמן שוטטות בעיר, בזמן קניות לצרכיי הבית.
4. בתי עלמין, מכרים שנפגשים.
5. מגרשי ספורט, מרחב הסוציאליזציה גודל כאשר ממוקמים שולחנות פיקניק לשימוש של נוכחים/צופים.
   
   אני בטוח שישנם מקומות נוספים, עם זאת בכל אותם מקומות ישנם ספים. השימוש “האינדיבידואלי” והחברתי מוגבל בחוקי סביבה “נוקשים” יותר, סף השימוש בו גבוה יותר, אנשים לא יכולים לעשן נרגילה בשכונה – אני רוצה להזכיר שבחינם. כדי לעשות היום מדיטציה “בחינם” בסדר היום המלא שלי אני יוצא מהמקום של מגלה-ארצות.

    

6. בבית – ההזדמנות להכיר “זרים” היא נפלאה בעיניי והיא תבוא מהפתעה יותר מאשר מפוטנציאל-הכירותי-פעיל-שבשטח, כמו למשל באוניברסיטה, או באו”ם שבג’נבה. עלות נצמדת: שכר לימוד וטיסות.

ישנם מקומות נוספים והתנאי לכך היא התארגנות קהילתית, שבעיר שבה אני חי היא נוגעת לאמונה. ואני מכיר באופן אישי שתיים:

1. פעילויות חברתיות של חברי קהילת הכיפות הסרוגות, שלא בבתי הכנסת.
2. המפגשים התכופים יותר שנובעים מעצם שמירת-השבת של קהילת החרדים.

כנביעה מההתארגנות, ומשא ומתן אני מניח, העירייה הקצתה להם מרחבים ללא תפוגה נראית לעין בשלב זה. אקרא להם כאן “מרחבים-לשיתוף-תרבותי“. העירייה, מעצם תפקידה, אפילו מקדמת פעולות / פעילויות ספציפיות שמאפשרות זאת – כמו למשל מצברים לשבת באחת השכונות, האם זה יצא לפועל, אין אני יודע. ישנו פרסום ל- / ובין חברי הקהילה שיוצרת דינמיקה-תרבותית שבונה את עצמה. הקמת שביל לצד נחל איילון, כרגע ללא שימוש באמצעים טכנולוגיים לשמירה על הביטחון. ועוד. ערבוביה של דברים שלכאורה לא קשורים לדינמיקה של הטקסט, לעובדות שמיוצגות כאן בשטח, ושעדיין עובדים ביחד למען הדינמיקה-התרבותית.

שווה, נכון?

הזכות להתארגנות, והתייחסות ספציפית, מאפשרת התפתחות שהיא מעבר למעשה עצמו. זה שיתוף של רעיונות, גם אם הוא מצומצם למסגרת “אידאולוגית”, אנשים חווים משהו אחר “מהריצה” היומיומית: זהו זמן-קהילה, זמן-אחו. ומתחת לצלילי צמרות העצים, וגם לצד הנחל, גם אפשרות לנחת, ללא עלות מצד הלקוח / האזרח, ובזמן קצר.

כל זאת הייתה הקדמה לדבר הבא ששם לרגע בצד את עניין הטבע, ומקדיש יותר מקום לרעיון של מרחב להתפתחות. ואני אמשיך לקחת את העיר לוד כדוגמה לפוטנציאל של מופת פריפריאלי.

על מרחבים אחרים. מרחבים של התפתחות.

In current “iconic” architecture, in the design of “corporate” space, especially in the media of the star system, spectacular or contemplative, there is no relationship with the user.

The value and the sense are self-referential, as if the designer worked for his exclusive satisfaction and not for another subject, whether individual or collective.

But exactly a collective subject is the only one that can give the space a meaning, and therefore enable the regeneration of public space and favour processes of appropriation of space and, consequently, the possibility of colonization and urban self-organization (Pittaluga, 2020).

 

רשמים וחווית האחר כהקדמה

1. מחבר המאמר מונה מספר פרויקטים ארכיטקטוניים ומנכס אותם מחדש תחת המטרייה של שינוי חברתי, לא במובן “המפלגתי” הרגיל של המילה. היא מצריכה השתתפות, מצד הארכיטקט-המנהיג שפותח את השער, ראשי המחוז שמספקים את האישורים הנכונים מתוך פתיחות-לב, והתושבים שמתקיימים בין הכתלים. והם “משוחחים”. נוצרת דינמיקה, משא ומתן נצרך.
   • הערה: מהמקום שלי בלוד נראה שהוא מתייחס לקהילות שעבודת הכפיים היא שמספקת להם מקור הכנסה, ועד לשכונות עוני. אבל לא רק! – הוא מצליח לעקוף את מושג המעמדות הדטרמיניסטי המקובל, שבה “כתובת המגורים שלך”, “דירוג האשראי” אם תרצו, לא מהווים מכשול, אלא בדיוק ליהפך: ניתן לקרוא את זה כך: כהקבלה, בשונה אולי, בני מלוכה שמתוקף תפקידם הלאומי, רוחני, משוזרים ב-“קוד”, כגון “קוד-התנהגות”, מחד גיסא. ומאידך גיסא “מרחבי ביניים“, ללא-השגחה, מנותקים מהמציאות, ולכאורה מקורבים יותר לקהילות אלו, וזו “הדלת” המאפשרת מרחב-תמרון רחב יותר, בפוטנציה. המסוגלות לבנות את “עצמי” ואת הקהילה שאני אוהב, שם מחדש, זו דינמיקה, שיש בה גם מימד של ארעיות. וכך בתדרוכו, כותב המאמר מוביל לסוג של שינוי תפיסתי באמצעות סמנטיקה שאינה מנכסת.

משְׁוֵיצַרְיָה לחווית-האחר הקולנועית, חווית-האחר של הבלתי נמנע שגם עליו יש לדבר

1. 2022 בג’נבה, באחד האירועים המרכזיים, ציינתי לאחד המשתתפים שהוצג בפני בקהל שישראל היא מדינה עשירה. בספק לעובדה שהעליתי, התחיל להריץ שאילתות בגוגל. לפני שקיבל תשובה לקושיה הפניתי אותו לרעיונות כמו ביטוח בריאות ממלכתי כנציג של עושר – “איך אתה מגדיר עושר?”. ביטוח הבריאות הממלכתי עם כל חוסר-שלמותו, חלקיותו, ומומיו, וזה נושא שאני מזמין אתכם לדון בו בהרחבה, האירוע עצמו, הביטוח הוא אירוע אזרחי מכונן וקבוע בחיים. האם אתם מכירים מישהו שנפטר בגלל כאבי גב?; לאורך השנים מסך הטלוויזיה מחליף דימויים, השחקנים מתחלפים בחדשים באופן שקוף לחלוטין: יש “קאטים” (cut) על רצף התשלילים (35mm), נחתכים כקסם לרצף מתמשך של “יופי” חזותי; הקטעים של הסבל האמתי (פיזי או רגשי) מוסרים. ומאותם “קאטים” מופיעים חדשים, דמות חדשה מופיעה, שחקן חדש. הדמות הישנה, בעלת החן שלא יכולה להופיע עוד בהווה שלה, משוחזרת כך: “חברים” לאורך כל 10 העונות, הם לא “החברים” של היום. אל תטעו לחשוב שאת/ה חיים לנצח, באמצע חיי הבנתי זאת, והמודעות היא פתח לאושר בוגר. מעטים הם האנשים בעולם שבאמת יכולים לוותר על ביטוח בריאות, ואני מניח שניתן למצוא את השמות תחת Billionaires Index. וכולם ככולם, ואני, באינדקס, כולנו נמצאים תחת “שלמות” עם תפוגה.
2. ישנו במאי סרטים, “אנדריי טרקובסקי” שבסרטים שלו הייתה לי תחושה של מרחב אחר ומשונה, כזה שמנותק מהמציאות, על הגבול של המיסטי. מנוכר ועם זאת בעל כוח משיכה משלו. מכאן אני מעלה הנחה: בגלל שהתרגלנו לחיי העיר, המרחבים הנטושים, או “ללא התכלית”, אלה שהוסרו מרצף התשלילים בעקבות “הזנחה”, “מגבלות תקציביות”, מְדִינִיוּת – מדיניות, למה הכוונה במדיניות? הבריכה הראשונה בלוד נבנתה רחוק מידי, והבריכה השנייה, נהייתי מיודע לה רק לפני מספר דקות.

   
   ואם נקפוץ בזמן אחורה, מעבר למיכון של התקופה התעשייתית, מנועי הקיטור, רכבות, קולנוע: “המרחבים הרחבים” של העבר שבהם התקיימו קהילות ודרכם היו מחויבים לעבור כדי לנוע בניהם במתינות ובחוסר וודאות רחב יותר… היום הקשר המיסטי לטבע מתגלה כרופף, אדם העייף מדימויים, עם ביטחון מופרז, whatever….

   [ניתן להכניס לקטגוריה הזאת גם את הסדרה שאני פחות מכיר “המתים המהלכים”. ואז הקונוטציה שעולה לי עכשיו, שמעציבה אותי עכשיו, בהקשר של מלחמת חרבות ברזל והאסון שקדם לו – עזה: המרחב שבין הטנק היחיד “אלינו”, השערים שנפרצו, התמונה של משלוח הטילים לישראל שמישהו באירן קידם במרחבי הסייבר, כשהמטרה שלה הייתה הלכה למעשה להונות, בזמן שהאפקט הפיזי היה בעיקר בצלילים ואורות בשמיים—> בהקשר לטקסט הנוכחי: א) הסייבר נמצא בחשיבות פחותה לאומת הטבע. ב) אנא קחו בפרופורציות מה שאני אכתוב לכם כאן בהערה, וחשוב לי להכניס את זה כדי לתחם את הדיון להיכן שקיימים תשתיות שבהם כולם יכולים לנוע בביטחון יחסי / בשלום: דיון זה לא עוסק במרחבים של “האויב”, דיון אשר מצריך גישה שונה לחלוטין. איזו גישה? בואו נתחיל עם זה שהאשם מצד “האויב” הוא “ישראל”, “הציונים”, ונמשיך עם העובדה שמשפחות בהיקף עצום נהרסו, תשתיות נהרסו, “הרעיון” הלאומי של מי שתקף מתמוטט, כי אין חזק מהחיים! בדיון הזה אני ממוקד בחיים במי אשר הם, כפי שגרמניה כאומה וכמדינה השתקמה… זה מצריך דרך אחרת, דיון אחר. המהלך המשותף שכן ניתן לייחס לשני הדיונים השונים זאת ההחלטה לקחת אחריות. ללא לקיחת אחריות לא ניתן להתקדם גם אם נספר שאנחנו לוקחים אחריות. זה מעמודי התווך להתפתחות. אנחנו בסדר? אם כן בואו נמשיך].

   שם אתה נמצא במרחק שהולך וגדל מלהבת-הציביליזציה.

   מקום כזה נמצא בלוד.
   

3. זו חוויה סובייקטיבית. ועדיין בסובייקטיביות שלה היא עדֶנה (עדיין) חוויה אנושית, שנוגעת לא בתפיסת “האֱמֶת” המדעית השגוּרה, הקטגורית, אלא במודע קולקטיבי, קוגנטיבי, מופשט. אני אשאל אתכם את השאלה הבאה? איך זה לשוטט בדרום-ת”א? תרגיל: אני רוצה שתנסו לחשוב על הקשר למושג מרחב-לשיתוף-תרבותי שציינתי מקודם.

לוד

בין שכונת רמת-אליאשיב לפסי רכבת-ישראל, ובין פסי הרכבת לשכונת גני אביב, ישנם שני מרחבים “אחרים” תחת מרחב ריק אחד, מוזר כזה. אם יצא לכם לראות גמלים בנסיעה ברכבת במסלול לרחובות, ובמסלול לירושלים, אז לא הרחק משם. מובדלים מהארכיטקטורה העירונית שלא מתקיימת בהן פעילות ענפה כלכלית. מה שמייחד אחת מהשניה, נחשתם נכון – פסי הרכבת.

אני מדבר על המרחב הראשון.

זה באזור התעשייה הצפוני של לוד, ויש צפוני יותר כמובן שזה נתב”ג. ובעברו של אזור התעשייה הזה המרחב הזה היה מתחם של התעשייה האווירית לישראל – בסביבות שנות השבעים-תשעים כזה. אני אומר “כזה” כי את ההיסטוריה של המקום, רשמיי-חוויות שמעתי ממי שעבד שם בעברו ומהילדים של, שביקרו את הוריהם שם, חלק במנוחת עולמים. המקום ננטש, המבנים ננטשו ונראה שלאחרונה עומדת להתבצע שינוי.

1. כך אני זוכר שנראה – (במפות גוגל – 2012)
2. כך בנובמבר 2024 (אתם מזהים את הדקלים?) –
3. אני אתקרב מזווית אחרת –
   
4. אז זה ריק, אי אפשר לראות משהו. ולמקום הזה רציתי לקחת אתכם. עברנו מטקסט לתמונות ל-מרחב הייחוד: זהו מרחב אחר, “מרחב-אסור“, יש בו משהו “אפל?”, אנחנו נוגעים בנקודה זו בחוויה, “מוזנח”, עשרות שנים.

   אם תעשו ZOOM OUT למפה אתם תוכלו להסיק שכל זאת נמצא תחת חוקיות מסוימת של ניצול משאבים ע”י הריבון — “מדיניות”, “תקציבי עיר מוגבלים” כנובע מהכנסות, וכדומה, זה פשוט קורה. הדבר הזה נכון עד לנקודת זמן מסוימת שבה המרחב “המוזנח”, הפך לאחרונה לאתר בניה, למרחב “אסור”, בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, התש”ל – 1970, תקנה 16. על זה בהמשך. פילוג ההכנסות וההוצאות של עיריית לוד אינם מוכרים לי, אני כן רואה את העיר במספר השכונות. יש 3 שכונות חדשות, לפחות 3 נוספות בתהליכי תכנון ובנייה, ופרויקטים נוספים של פינוי בינוי שנמצאים בתהליך של יציאה לפועל.

הכנסות והוצאות

זו שאלה האם הערך המוניטרי של הבתים בפרויקטים, שבכוחו לצמוח תחת מה שיכול להיראות כפרויקטיי שיקום לתושבי לוד, פינוי-בינוי, האם זה באמת יהפוך את החיים לקלים יותר. כשאני אומר קלים, אני מתכוון כאן על לא לחיות על הסף הכלכלי ועם זמן פנוי להתפתחות אישית, וחיזוק קשרים מתוך נחת, בשונה מחוויה עוינת של תפיסת הג’ונגל שיש בו גם אריה, מכירים?

יש לי חבר ברמלה שגר בשכונה חדשה לגמרי, נאות-שמיר, ואלה בניינים מאוד גבוהים של 20 קומות-ish בגווניי אפור. ובמשך השיחות שלי אתו דליתי מספר דברים מעניינים:

1. השכונות הללו ניבנו כמו גטו, הכל יש לך בגטו, מ-3 סופרמרקטים בגדלים שונים, פיצריה X2, קופות חולים, מוכרת פרחים, ספר, חנות חיות, לוטו-טוטו, גן ציבורי גדול שניבנה שם.
2. הוא מסתובב בשכונה והעלה ספקות ששטח ההשכרה לעסקים לא בהכרח מחזיר את ההשקעה לעסק הקטן. צריך לראות מספרים ותחזיות כמובן, עם זאת מספר העסקים בהשוואה לכמות התושבים היא מאוד קטנה. [עדכון: שניים נסגרים, האחד מכר ירק ב-20 שקל ליחידה, השני הציע בתחילתו ממתקים ללא השגחה בסביבה של רשתות סופרים, לאחרים הולך טוב] והעניין שרק אחוז קטן מאוכלוסיה ימצא מקורות הכנסה נוספים, נשמע נורמלי, כדרך הטבע, נכון?
3. ההחזר החודשי למשכנתה גָּדלה מעל למצופה, והארנונה עומדת לגדול ל-9%. זאת אותה כמות חומר, בטון, מתכת, עץ, תחליפים, שנשארת במקום, תכפילו את זה במספר תושבי השכונה שלקחו משכנתה ומתגוררים במקום. לזה תוסיפו את הרובד שהערך של אותו שטח מגורים נמצא בשוכניה, כלומר הם לא נכנסים תחת הקטגוריה של עסק וכך ליקוט מסים מההכנסות, ותקבלו מצב של חוסר תנועה, “פסיביות”.

לב ליבו של האדם

בתשובה לסעיף (β), בואו נעשה הפעם ZOOM IN ללב לליבו של האדם. נקדיש צומת לב לתחושות הפנימיות של כל אחד מאיתנו. זה לא מדע מדויק, ואני משתמש רק ברשמים ממדעי ההתנהגות. זו דרך לתאר בצורה אחת את חיי הנפש מתוך מוגבלות הראייה שלנו – ואולי זה נובע גם מתוך הרגל לחשיבה יהודית-נוצרית למושגים של טוב|רע: לאדם יש חלומות ותקווה בצד אחד, ניסיונות שכשלו מן הצד השני, המלאך הלבן נושא ההילה והמלאך האדום עם הקלשון. המייעל והביקורתי, מטבע אחד עם שני צדדים. להיות מצוי במגדל ולהיות מודע לכך ששם למטה מיליוני אנשים נוכחים מעבר לקירות הזכוכית במשרדי הייטק, מצריך גם התמקדות בצד הראשון. אני לא מקדיש צומת לב לרעיונות של מזל, אני כן מאמין בתפילה פנימית ותיקון עצמי:

עדיין לא מצאתי נתונים על היחס הכמותי של העסקים הקטנים מול הגדולים (אשמח אם תשלחו לי) כאשר מוציאים את חברות הטכנולוגיה מהחתך, ומ-“השכונה-שלי” תהיתי משהו: שמתי לב שבלוד יש יותר מסעדות, ישנה שדרה עם נירות בסגנון ניאון בסידור כוכבי כזה יפה, ישנה מזרקה פתוחה חדשה לילדים ולצידה דוכן בשר Food Truck נחמד כזה, עם דשא, מתקני משחקים… התפלאתי שהאזרחים בישראל אולי מצאו פער שבו השחקנים הגדולים בשוק לא מצאו צורך למלא אותו, או לא יכולים, או מתוך הבנה מסוימת שגם אדבר עליה בהמשך -עוד קצת, וזה מסעדנות. אפשר לייחס את זה גם לשירותי משלוח צד שלישי, שינויי תרבות צריכה, הימצאות “עקרת-הבית” במסגרת העבודה.

אני מאוד אוהב מוצרים אמריקאים, כאילו בכל פינה אתה יכול למצוא עסק שיש לו לפחות סט מצומצם של מוצרים שהוא מציע אותם לציבור הרחב והם ייחודיים לו. בישראל היה לך פעם מסגריות, בארה”ב הם הלכו על הנישה במסגרות, אני באופן אישי אוהב את זה. זוג שתופר תיקי טיולים מהחומרים הקלים והעכשוויים ביותר: להוריד 2-3 קילו ממשקל התיק כאשר אתה צריך לגמוע 55 ק”מ בקו ישר במשך 5 ימים עם 16 קילו ציוד, זה לא הגיוני חחח ועם זאת זה מאוד קורץ… בטיול הדומה הבא אני קובע סף של 10 קילו כולל הכל :).

… ואם היה דבר כזה בלוד?

הייתה תקופה שבה משרד הפנים פיטר את ראש עיריית לוד הקודם. לשם המחשה, חברת מקורות הלָכה למַעשֶׂה סגרה את השלטר לתושבים בבת אחת לכמה שעות בכל יום. ואז מונה ראש עיריית ראשל”צ לשעבר שעשה באמת שינויים מרחיקי לכת, והעוזר שלו, אשר ירש את מקומו בזכות, הובילו לדרך חדשה. ובאותה תקופה לעיל היה מפעל בשם “אלמז”, לאומנות אתיופית לנשים בנות העדה האתיופית. והמבנה היה בתוך שכונת המגורים, שרובו לא שימש במשך שנים לדבר, והוא ניתן להם.

ואם מצד אחד העירייה הלכה והידרדרה, בבד בבד המפעל למרות הכל שגשג.

בנות הדור הראשון, שעושות כסף, מאומנות. ואם תיכנסו לאתר של המיזם אתם תראו שהן גם מעבירות קורסים וסדנאות. זוכרים את מה שכתבתי בסעיף β? “והעניין שרק אחוז קטן מהאוכלוסייה ימצא מקורות הכנסה נוספים, נשמע נורמלי, כדרך הטבע, נכון?”. הנחות, אנחנו מניחים דברים, על סמך הכלים שנגישים לנו, בתכלס. זה שהכלים הללו ממוסכים מאחרי יריעות-מסיבים-פולימריים, רגשיים או פיזיים הנובעים מתקנות עירוניות לבטיחות למשל, זה לא אומר שזה דרך הטבע.

כותב המאמר מדבר על דו-שיח, על שימוש-מחדש של מרחבים אחרים. שטח האדמה הזה שצילמתי לכם, ממחקר קצר ראיתי שבונים שם שכונה חדשה, וההרגלים יכולים להפוך את אותה שכונה לסוג של גטו. כהערה: האם סוג הבניה הזה נמצא תחת תוכנית-אב ארצית עם ראייה רחבה יותר, יש לי רושם שכן – ישנה הצעה ראשונה לתוכנית חלוקה חדשה ל-28 אזורי תפקוד (מקור התמונה שלמטה), מדברים על שנת 2050 כיעד, ע”פ המפה המוצעת נתב”ג מיוצג כישות נפרדת מהעיר לוד, ועל המפה יש גבול בניהן, האם אנחנו עדים לחלוקת העיר הסופית של העיר לוד מאחת הפנינות וההכנסות ההיסטוריות שלה?

אף’אחד לא דיבר איתנו על זה.

אני אחזיר אתכם לציטוט שהבאתי לעיל:

In current “iconic” architecture, in the design of “corporate” space […], there is no relationship with the user.

במאמר עצמו הוא מראה את האופן שבו האינדיבידואל בקהילה מתנהל בחייו נכרך ב-“איקוני”, שנקבע וידוע מראש. מה ש-“חסר” לו, זה לתת לו לבחור, פרוייקטים שמתרחשים מסביב לעולם: בסופו של דבר הוא זה שמשתמש במרחב, במילים אחרות, המרחב נבנה “בקופסה” האיקונית של הארכיטקט, היא קפואה כמו להסתכל על מקפיא, המרחב הופך למיצג עבורו, ואני יוסיף – או שהאינדווידואל הוא זה שהופך לכלי שמעניק משמעות למיצג.

נגיד ו-

אנחנו עושים מחקר כדי לגבות ולמצוא את הדלתות לעשייה פורה, רעיון שאני מעלה עכשיו. ומתחילים שיח עם האזרחים ותוך כדי מנתבים לסדנאות, משמשים (באנגלית הוא משתמש במילה re-appropriation) מבנים קיימים, מתנסי”ם, את מבני התעשייה האווירית הנטושים, מקלטים, שטחי עסקים לא מושכרים בקניון לשם כך. ב-2013 מועצת ליברפור השתתפה במיזם “Homes for a Pound” או בעברית “בתים תמורת פאונד” בתמורה לכך שהרוכש ישפץ את הדירה תוך 5 שנים. תעשו 1+1, תוסיפו לזה את כוח המשיכה של כדור הארץ, תרבות, חוסר וודאות שנמצא תחת מטריית הסבירות, מנהיגות, תמיכה-קהילתית ותקבלו WIN-WIN, הכנסות ממסים והעצמה (empowerment). יש משהו באזרחים בישראל שהוא חם להתפתחות ושיתוף פעולה, בכל גווני החברה. בתיאור מופשט יותר – הצד המתריס ישחרר מכבליו ותראו איך שני הצדדים מייצגים את אותו מטבע.

גם ככה לא משתמשים במרחבים האחרים ההם: בנוסף לתרבות הקולינריה, אומת הסטרט-אפ, תוכל גם להתפתח תרבות ה-Crafting, כזה – MADE IN ISRAEL כסמל לאיכות שתתעלה על הגלים העולים והיורדים של הפופולריות.

כתבו לי – amirprigal at gmail

מקור