Amir Pri-gal about mirrors
מאז ימי ילדותי, בשונה מהדעה הרווחת, אבא’שלי סיפר לי שהאמריקאים הפסידו במלחמה בויאטנם, כי זה לא היה הבית שלהם, היה אומר לי. לפני כשנה התברר לי שמנהיג ויאטנם הצפונית הו צ’י מין ביקש לראות את אמריקה כידידה. המכתב מעולם לא נמסר לו, לנשיא, מעטים היום מכירים ראיה זאת.
העולם השתנה מאז ולהראות אנשים חשופים באמצעי המדיה זה כבר עניין שגובל בסתייה שניתנת להתייחסות בבתי המשפט הבינלאומיים. עכשיו, כשאני מדבר על זה עם אבא שלי אנחנו לא מסתכלים על זה מבחינה משפטית אלא מבחינה אנושית:
ישנו אתגר, שאליו עלולים להיכנע אינדיבידואלים שמתעמקים יתר על המידה בהקשרים הסינפטים של השפה. הם יכולים לגלוש לחטא ההיבריס, במובנו היווני. כאשר אתה חוקר את השפה, אתה מתחיל להיות מודע למערכות יחסים מורכבות יותר ולהתייחס אליהן כמו אל התגלויות, אמיתות. במילים אחרות, היכולת הנרכשת הזאת, מאפשרת קיטלוג “מדויק” יותר. אינדיבידואל שנמצא ב-“הישג” שכזה יכול להאמין שהוא צופה את העתיד או לכל הפחות לנתב אנשים לצרכיו. הנטייה לקטלג כך מאפשרת לקטלג את הפחד ולהוריד אותו למחשכים, את הפחד האישי, האישי שהפך לפרטי. לשם השוואה, קהילה בריאה שחיה בטבע, מדברת על הפחדים, באמצעות ביטוי סיפורי, טקסי, וכדומה, ביחד, לא בדיוק להוריד אותם למעמקי האדמה. להוריד את הפחדים זה לא להתמודד עם הפחד, זאת טכניקה נרכשת, זאת כסות זמנית, זאת התמכרות, כמו להוכיח לי למה אכילה של 50% סוכר היא חשובה, רק בצורה משכנעת יותר. זה שם את אותו אינדיבידואל באותו LEVEL עם כל שאר נכבדי העם היקרים. וכאשר לא מתייחסים לפחד, שהפך לכל כך פרטי, המושגים של “טוב” ו- “רע” סוטים מן הנורמה: כי אני מנסה להבין למה יש אנשים שיש להם ידע מעמיק כל כך בחוקים ומשפטים שלקחו יותר משני קורסים בפסיכולוגיה, באומנויות שבה לכאורה ניתן מקום לכל הקולות השונים, שמפרסמים מאמרים בעיתונים ממש פופולריים, באמצעות רטוריקה-מתמטית בלבד הם “מוכיחים” אלטרואיזם של אדם כאנוכיות אגרסיבית.
כאשר אתה מתענג גם על פרקים שלמים שהם רצפים לא נגמרים של טקסט, בחלקם טכניים, של חדר המנועים, במשך שנים, זה אומר שהפכת לצופה מושבע של מסע-בן-כוכבים.
מן הסתם החיים על הספינה הם פיקודיים, אך באותו עולם ישנה אנושות שחיה בהרמוניה, וספינת האנטפרייז היא ספינת מחקר שתפקידה להגיע מעבר לגלוי; ליצור קשרים עם סוגי חיים לא ידועים, וגם להתמודד עם כשלים בין-תרבותיים באמצעות תיווך, לפעמים באמצעות התגוננות.
בסדרה הדי חדשה, דיסקברי, הדרמה של ספינת החלל איננה מחקר אלא הצורך בהתמודדות עם כשלים דיפלומטיים מהותיים מה שהטה את כל הסדרה לסוגת האימה: ברמת הרגשית הם לקחו את הקו של הבורג שהופיעו בשנת 2373 למניינם תקופת פיקארד ברביע דלתא. זן מאיים על כל התרבות ההרמונית, זן שלא חי את תהפוכות הגורל, זהו זן פיקודי שחי בכוורת משל עצמו שכל מטרתו “להעלות את איכות החיים של המינים שהם מטמיעים”… ומשכו אותו לאורך כל העונות.
כאשר קבוצת ילדים מחרימה ילד אחר יש היגיון בדבר, ההיגיון של הקבוצה, אבל אנחנו כהורים מוצאים את ההיגיון שלהם כמוטעה, כמועתק shifted מאותו ההיגיון שבו לאנשים יש זכויות אנושיות לא להיות מופלים לרעה, להיות נאהבים וליצור, הזכות לחופש תנועה.
אחרי שאנחנו כישראלים חווינו בשנים האחרונות הפליה מצד ארגונים בינלאומיים באמצעות רטוריקה שהתבססה רבות על צבירה של רבבות של שקרים, אני לא מתפלא למה ההיגיון שישראל כמדינה לא תלך עיוור אחרי העדר העולמי נגד מדינה שלמה – רוסיה: אין כאן קריאות נרחבות להחרמת מדינה שלמה כמו שמוקרן על מסכי המדיה, כן קיימת ביקורת או אכזבה כבדה מהמדינה כישות יהודית/חופשית שבה לא עוזרים מספיק לפליטים מאוקראינה… ואני אוסיף ואומר – גם אם זה יבוא על חשבון הכלכלה הישראלית.
המשך קריאת הפוסט “ארבע אימהות מסתכלות – מנהיגות מהאישי בשעת משבר”
האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק?
כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?
אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג “היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?
העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.
וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.
זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.
מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.
ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע”י כתיבתה מחדש.
זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.
הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין
המשך קריאת הפוסט “יתרונות כבולים לרעיון – תפיסת ההיסטוריה אחרת ממה שחשבתם”
את האדם ניתן אולי לתחם לנתוני-אופי, זה נדיב, זה אנוכי, אך אותו אדם אינו חי בְּמוּדָעוּת של נתון, אלא הוא פועל מתוך אופיו. המודעות לקיום הרגשות שלו הופכת אותו למי שהוא. האדם לא מצליח לתפוס את עצמו כנתון ולכן הוא חופשי. הוא חופשי מכיון שיש לו מערכת רגשות שמשולבת עם הַמּוּדָעוּת אליה. “לכן יש לי את האחריות להתחשב ברגשותיהם של אחרים ואַל לי לכפות על האחר מערכת קוגניטיבית שמישהו, מישהי, קבוצה, משרטטים אותה לפני פעולה, על הנייר”.
“דיסוננס קוגניטיבי” זה הפעולה של דחיית מידע חדש שבא בקונפליקט עם מערכת אמונות קיימת, משהו כזה. מה ההגדרה המדויקת של התזות השונות זה לא כזה משנה… העניין הוא שפגשתי אנשים שלמדו באקדמיה כדי לספר לאַחֵר כדרך אגב, ביומיום, שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. והם חוזרים על ההגדרה די הרבה פעמים, ומי שיש לו זכרון לטווח ארוך אז גם בצורות שונות, כאילו באמת יש נתונים קוגניטיביים ברורים עם GPS שעליהם ניתן להצביע, כמו בנוסחה מתמטית, כמו במערכת סגורה, נתונים של דעות ברורות.
במה הדרך הזו שונה מאירועים שונים בהיסטוריות, שבהן מערכת אמונות אחת לא התאימה לאחרת?
…כאשר אנשים הם נורמליים, או חיים בלחץ של העוני, וכל אלה חווים סיפוק מלראות את ילדיהם מצליחים, חווים אושר מלראות את החיוך הזה מואר על הפנים שלהם?
המשך קריאת הפוסט “דיסוננס קוגניטיבי בעולמם של אנשים מאושרים”
הם חזרו מפגישה מזו*ת בשכר שהוא בדר”כ מעל לממוצע ובגלל שהשפה בפגישה המזו*ת הפכה למודעת להגבלות החוקיות של כבוד האדם ותנאי השימוש ברשתות החברתיות, השלשלאות מושכות אותו ואותה פנימה- לציניות חבויה. אין כאן קשר של “או” בניהם. אינם הם מכירים אחד את השני, לא הוא אותה ולא היא אותו. והם גם לא יכירו;
חפיפות של מעגלי חברה בינה לבינו אינן חלק מהציבוריות, ולכן לעולם לא ייקחו חלק מפגישות מחזור משותפות, כי הן לא קיימות. אם תרצו להאמין בהתקלות גופנית מקרית בסגנון הוליוודי בדיוק כאשר הוא יורד מהרכבת והיא עולה עליו… הצער, הנו ישות פרקטית בעולמות שמחוץ לסרט. ואם תרצו לתת להם בכל זאת הזדמנות ולתת לכם להאמין בדלתות המסתובבות בכניסה לחנויות הכלבו הזוהרות של מייסיס ואשר שם הם יתקלו…
כאן זה תחבורה ציבורית, ואם כבר מכוניות ספורט אז הן תקועות באותם הפקקים ובאותה השפה, תחת אותם התנאים. האיבה הפנימית גודלת, למרות ההכנסה שהיא מעל לממוצע, כי ההגבלות החוקיות למען כבודו של האדם גדולות מהאמונה הבלתי-רלוונטית שמשתפת את חייהם אחד בשני; דעה מעודנת שנועדה לצומת ליבם של האישה והאיש, אינה חופפת לניסיון החברתי של כל אחד מהם, או כמו שהדימון אומר,
אינו חופף לתחרות החברתית, שאני בכבודי ובעצמי הטמעתי וגרמתי להם להאמין שזה חלק מהנורמה. אֲסִירַי החכמים, חכמים מידי.
2017. בסופרמרקט בלוד פגשתי אישה מבוגרת שגדלה בקיבוץ או במושב שיתופי, לא זוכר בדיוק מאיפה, לפני חודש או חודשיים. ואני חשתי את התמהיל הזה של הציונות של אותם אנשים שהיו עוד מייבשים את הביצה הלאומית של ישראל. איך מתארים את הציונות הזאת של לבוש מכופתר האחיד בצבע תכלת מול התורן ולקול התופים כל יום ראשון בבוקר? זה כמו לשאול ילד מה הקשר בין עפרון לקסטה, והוא בכלל יחשוב שזה גלידה…
אז היא התחילה לשאול אותי את כל השאלות הרגילות שבכלל לא רלוונטיות ואני התחלתי לדבר איתה על הריבית שנגידת הבנק קובעת לכולנו כמה אנחנו נשלם עוד לפני שאנחנו מתעוררים בבוקר… היא ממש הייתה נחמדה,…שתקתי לכמה רגעים, אני מביט על הקופאית היפה, ואז חוזר אל אותה האישה, דודה קראתי לה:
אני: כשאת תפגשי ב”ה את נגידת הבנק, או את מנהל הבנק שלך, והם ישאלו אותך מה שלומך? תאמרי להם ——— “ביטקוין“.
אלה שהבינו, צחקו, ואלה שלא, היו חמורי סבר.
במציאות אתה תראה אנשים שלא יביעו רגשות, אבל יעשו הכל כדי לפגוע באחרים.