כפייה מערכתית על פרט היא התולדה של שרשרת אירועים שאינה משתמעת לשני פנים, החוק השלישי של ניוטון, פעולה ותגובה; אתה גונב, אתה נתפס, אתה נענש.
האם יש צדק בדברים?
הבגרות מלמדת אותנו שיש רוע: מי לא חווה את הכאב של ההפסד, שירים את ידו?
ובזמן הכאב מי לא ראה את שרשרת האירועים, חיפש סיבות ואז תשובות, ונתן לה תוקף?
הגעתם למצב שההפסד לימד אותנו שכואב בצורות שלא ידענו בילדותנו. זהו כאב חדש שלא נוגע לתובנה על שבריריות החיים שירשנו לאורך תקופה של עשרות אלפי שנים, אלא על ההפסד של השקל האחד – הסבר ממש מעבר לפינה.
המערכת היציבה, בצורתה הנוכחית, אינה מעוניינת לחוות את הכאב הזה, ולכן אדם בישראל, שנמצא בחוב מול גופים גדולים מאוד, במלכודת העכברים של רוברט קיוסאקי, ניתנת לו הזדמנות אחת. בהזדמנות השנייה, היחיד ללא העו”ד, שמכיר מפלצות פסיכולוגיות, ובכוחו לסייע ולכוון, לגשר על פערים בלתי נראים, להכניס את הדברים לפרופורציות… מתחיל לאבד את היכולת לנוע.
תנועה. מי לא רוצה לתת לילדים שלו את הזכות לנוע?
בהיקש ספרותי, גודעים את העץ ממקומו ושופכים נפט מסביבו כך שזכות של ניצוץ חיים חדשים לא יתרחש. חונקים אותו, ומה קורה לעץ בעולם הרגשות שלו? אני לא יודע. אני כן מבין שאנשים שלא מסוגלים ללמד את הילדים שלהם אנגלית חופשית, הם השורדים-האחרונים בתחילת התרבות-הגלובלית.
איזו שרשרת אירועים רלוונטית יותר להבנתכם?
ענישה שמתבססת על ההיקשים של אלה שנושאים ונותנים על עתידו של הפרט, היא נוראית. בגלל שהמערכת אינה יעילה, הפערים קיימים, הלהט הנחבא מאחרי הקלעים שרק מי שנמצא בחוגים מסוימים מסוגל להצביע עליה. הפרט אינו יכול לעשות היקשים על הפערים, ולתת לעצמו תוקף, כפי שאנשים במערכת האוכפת עושים עליו, ונותנים לעצמם את התוקף. פער של מידע גדול מידי. דוגמה פשוטה: איש אבטחה שיום אחד פועל ביתר שאת כי הוא נמצא בלחץ רגשי והוא יודע שהוא לא יכול לחשוף את הלחץ, רק לשחרר אותו. מי לא נמצא בלחץ?
דיסקרטיות.
ההסתמכות על ההיקשים מתוך נגזרות של נתונים זאת למעשה הסתמכות על אמונה שאין לה תוקף של מציאות אחת. למה? רק טיפשים חושבים שהמערכת צודקת. הם שכחו שמדינת ישראל מוגדרת “כדמוקרטיה פגומה” (ויקיפדיה, ויינט) כמו ארה”ב, רק ששם יש חוקה ויש חובה להנגיש את המידע לציבור הרחב.
אני לא זוכר אף מאמר אקדמי שמאמין שיש מערכת צודקת, מה שכן יש, זו מערכת עם מסה אנושית שתעשה הכל ברמה הרגשית כדי להישאר מאחרי הווילון הוורוד הנועז של הדיסקרטיות.
אני חושב שאם מסתכלים עליהם מבחוץ, אפשר להבין אותם. וזה בסדר, הם בסדר, רצוי לכם לכבד את הרצון שלהם לדיסקרטיות,
זאת אנושיות.
מי שחושב שהמילים נועדו כדי לערער את המערכת, לא רוצה לספר שהמערכת כבר עכשיו ברגעים אלו איננה יציבה: סיבה אחת, ולאחרונה גלויה יותר – בגלל התקווה שמספר חזאים מספקים לצופים “ומחליקים” את שרשרת התגובות העצומה יותר שמתרחשת מסביבנו, מאחרי הקלעים, ובהם אזורים שלמים שהופכים למדבריות ללא מים, בזמן שההשלכות לכך הן מדיניות, מצטברות ומתגבשות בפועל… ויש סיכוי שאזרחים משלמי מיסים יקבלו את זה בהפתעה. זה כבר לא יהיה “שם”, בגרמניה, בסין וכדומה.
דבר שני: איך בגלל שקל אחד, חוקי, שהוא אפילו לא חוב, הוביל שרשרת אירועים שבו בן אדם אחד קיבל עיקול של מעל ל-8000 שקלים. אותו בן אדם חי במשפחה של אנשים שוויתרו על האנגלית הבינלאומית למען משהו גדול מהם. כמובן שהמערכת של הצדק בנויה על הבסיס שיש הוכחות חד משמעיות, והיא תמיד תצדיק את עצמה וזה קורה באופן אוטומטי: שקל ישראלי חדש, בגלל שקל אחד… אתם יודעים איך הוא נראה? זה בצבע הכסף, זה עם הציור של העלה המשולש מאחורה. תניחו אחד כזה מולכם, תסתכלו עליו, תשקלו אותו. אחד, רק זה.
לתת לילדים משכבות חלשות לכאורה את הנגישות למידע מהמערכת, לאורך דור שלם, שהוא דיסקרטי ביחס אליהם, הוא צֹרֶך כדי לשמר על דמוקרטיה שלא תאבד את ערכה כפי שהערך של הכסף מאבד את ערכו. במילים אחרות חוק ביקום שטבעם של דברים להישחק, ולספר לילדים ולהורים שאין מצב כזה, זה לנסות ולמנוע מהם את חופש הבחירה.
או שבונים תתי מערכות חדשות עם גיבוי חוקתי שתומכים את מערכת האם.
זהו אינו פייק ניוז, זאת נקודת מבט אפשרית אחת שאינה מתיימרת להציג את עצמה כאמת, או כאמת היחידה. ונכתבה כדי לייעל את המערכת שאנחנו נשענים עליה מתוך שיתוף פעולה.
המשך קריאת הפוסט “סינדרום הצפרדע המתבשלת בסיר והמתבשלת בגדול יותר”